טופ 10: תרועת הפסטיבלין
והיום במדור סיכום השבוע ב-NBA של nrg מעריב: כדורסלן מוצלח שצמח לפסטיבל מופרך, אימפריה שעפה מתחת לרדאר וכוכב שעולה מדרגה אחרי שמתעלמים ממנו. בונוס למתמידים: רשימת הקלעים הגדולים בתולדות הליגה ששמם הפרטי הוא קווין
לין דברים כאלה: שש קונספירציות והתפכחות אחת לגבי ג'רמי לין
לין עושה מה שצריך בשביל לנצח, והליגה והאוהדים בטירוף מוחלט על הילד. הנהלת הליגה לא יכולה להתעלם מההשפעה (והרייטינג, והכסף שהוא שווה), והוסיפה אותו למשחק הרייזינג סטארס באולסטאר. ולשוטינג סטארס. והוא גם ימסור בתחרות ההטבעות. בקיצור, אתם תראו אותו הרבה.
9. והדרת פני זקן. בשקט, מתחת לרדאר, סן אנטוניו היא הקבוצה החמה בליגה. תשעה ניצחונות רצופים, שישה מהם בחוץ, ומקום שני במערב, רק משחק וחצי מאחורי הת'נדר. טוני פארקר בכושר נהדר, טים דאנקן משחק כאילו הוא ילדון בן 30, וגם מאנו ג'ינובילי חזר אחרי פציעה ארוכה. אבל העניין הוא שהשנה זה לא רק השלושה האלה.
דני גרין מקבל דקות משמעותיות ומחזיר תפוקה יפה בהגנה ובהתקפה, טיאגו ספליטר קולע ביעילות מהספסל, גארי ניל מפגיז שלשות, ואפילו ריצ'רד ג'פרסון תורם. הספרס הוכיחו בעבר שכל קשר בין העונה הרגילה לפלייאוף הוא מקרי (לטובה ולרעה), ולכן נחכה עם הכתרים, אבל בהחלט מגיעים להם שבחים על התצוגות האחרונות.
8. תעזור לי, רונדו. רג'ון רונדו סחב את הסלטיקס על הגב לניצחון על הבולס עם טריפל דאבל מפלצתי של 32 נקודות, 10 ריבאונדים ו-15 אסיסטים. השחקנים האחרונים לעשות טריפל דאבל של 30-15-10 עם 10 קליעות מהשדה ו-10 מהקו היו מג'יק, לארי, מייקל, והחלום, חבורה סופר מכובדת.
הבעיה של הסלטיקס היא שרונדו לא תמיד מספיק. 35 נקודות שלו לא עזרו לסלטיקס לנצח את הפיסטונס החלשים. בתחילת העונה דובר על טרייד של רונדו כדי לעזור לשלושת הגדולים, אבל אולי הכיוון שהסלטיקס צריכים ללכת עליו הוא לבסס את הקבוצה סביב רונדו, שמוכיח שהוא לא פחות גדול.
7. תצביעו לי. כל עונה, מתעלמים מג'וש סמית' בבחירת השחקנים לאולסטאר, וכל עונה, אחרי שמתפרסמים הסגלים, סמית' מתחיל להפגיז כדי להזכיר ששכחו אותו.
23 נקודות ו-19 ריבאונדים היו לו מול אורלנדו ודווייט הווארד, אבל המשחק המרשים יותר שלו היה בניצחון על פניקס, עם השורה הבאה: 30 נקודות, 17 ריבאונדים, 7 אסיסטים, 4 חטיפות ו-3 גגות. אם יש שחקן ב-NBA שמסוגל לעשות
הבעיה של סמית' היא היציבות. במשחקים שבהם הוא רשם דאבל דאבל המאזן של אטלנטה הוא 2:10. בשאר המשחקים 9:9. בכל שמונת המשחקים בהם עבר את רף 20 הנקודות, ההוקס ניצחו. אם הוא יצליח לנפק משחקים טובים בצורה יציבה, בעונה הבאה כבר יתקשו להתעלם ממנו (או שנכתוב את הסעיף הזה שוב).
6. חמים בחוץ. העונה הזו אחראית להמון שיאים מוזרים, למשל השיא שקבעו ההיט השבוע, כשהיו לקבוצה הראשונה שניצחה שלושה משחקי חוץ בשלושה לילות מזה 33 שנים. לדטרויט היתה הזדמנות לפניה, אבל היא הפסידה בכל השלושה. הפנקס פתוח, השיא נרשם, ובהחלט מגיע להיט חיזוק חיובי על הניצחונות המשכנעים מול אטלנטה, מילווקי (הצבי השחור שלהם), ואינדיאנה. הגדיל לעשות לברון ג'יימס שנתן מול מילווקי את אחד ממשחקיו הטובים ב-NBA, 35 נקודות ב-16 מ-21 מהשדה. לא קל לשחק כל לילה עם נסיעות בין לבין, אפילו כשאתה מלך.
5. סטטיסטיסאניטי. אם יש משהו שהאמריקאים אוהבים היום יותר מג'רמי לין, זה את הסטטיסטיקה שלהם (אם כבר מדברים על שיאים מוזרים העונה), ולפעמים זה מגיע למקומות לא ברורים. למשל, ברביעי האחרון קלע דוראנט 33 נקודות, כשמולו מרטין קולע 32 ליוסטון. בנוסף לאב קלע 30 נקודות באותו ערב. מה משותף לשלושת השחקנים? לכולם קוראים קווין. מסקנה: בואו נבדוק איזה קווין מוביל את הליגה בכמות המשחקים מעל 30 נקודות. ברור, לא?
לא קשה לנחש שזה דוראנט עם 115 משחקים, הרבה לפני גארנט עם 84. מרטין רק רביעי עם 68, אחרי ראש עיריית סקרמנטו ג'ונסון. לאב הרחק מאחור עם 19. מה שלא ברור לי: אחרי שראיתם שדוראנט מוביל עם 115, מה הטעם בהמשך הספירה והדירוג?
4. תחתית הרשתות. לניו ג'רזי נטס היו תוכניות גדולות, אבל כנראה שבלתי אפשרי ששתי קבוצות מקוללות יצליחו לגבור על הקללה באותה עונה.
הווארד לא בא (וכנראה גם לא מתקשר), ניו יורק לא מחכה, ודרן וויליאמס לא ממש מצליח להוביל את הקבוצה קדימה ככוכב יחיד. הנטס מקדימים רק את וושינגטון ושארלוט במזרח, ומאזן ההפסדים הרצופים כבר עומד על שמונה. וויליאמס מאוד לא מרוצה, ולא ברור מה יקרה איתו בסוף העונה. במידה ויעזוב הנטס יהפכו רשמית לקליפרס של ניו יורק: הקבוצה מהעיר הגדולה, שלא מעניינת אף אחד.
3. חתלתולים. לא היו הרבה ציפיות מהבובקאטס בתחילת העונה, והם עומדים באין-ציפיות הללו בחוסר כבוד. אחרי ששרטו קצת בתחילת העונה, הם מתייצבים כקבוצה הגרועה בליגה, עם מאזן עלוב של 3 נצחונות מתוך 29 משחקים.
מניין ההפסדים הרצופים עומד על 16 עם אופציה להמשך (הלילה בטורונטו ואז פעמיים אינדיאנה). כדי לשים חותמת גדולה על עונת הנפל, שארלוט הפסידו בבית 111:86 לקליפרס, לילה אחרי שהפסידו בבית לבולס 95:64, והם הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA שמפסידה שני משחקי בית בשני ערבים רצופים ב-25 הפרש ומעלה.
1,2. מיסטר לינדרלה הייד. פלוייד מייוות'ר, מתאגרף אמריקאי מצליח, צייץ השבוע "ההייפ סביבו הוא רק בגלל שהוא אסייתי, שחקנים שחורים עושים את מה שהוא עושה בכל ערב, ולא זוכים לכאלה שבחים". מייוות'ר צודק בדבריו.
ההוכחה היא ג'ון סטארקס, שחקן עם סיפור דומה לזה של לין, שהגיע מאלמוניות מוחלטת, למעמד של שחקן מוביל בניו יורק (ושגם אותו פספסו בגולדן סטייט).
ההבדל הגדול הוא שאת החותם שלין הטביע בשבעה משחקים, סטארקס לא הצליח להטביע ב-13 עונות מלאות, כשבחלקן הוא מוביל את הניקס לקרבות הפלייאוף הגדולים של שנות ה-90, מול מייקל והבולס.
מה שמייוות'ר משמיט הוא הדבר הקטן הזה שמניע את העולם. כוכב אסייתי בליגה שווה המון כסף, ל-NBA בכלל ולניקס בפרט. מחירי הכרטיסים למשחקים של הניקס (כאורחת וכמתארחת) עלו ביותר מ-20%. הגופיה של לין נמכרת כאילו אין קובי בליגה, והוא מחזיר את העניין ב-NBA למזרח אסיה, כשרשתות השידור שם כבר דאגו לתגבר את שידורי הניקס. אבל נראה שהפסטיבל העביר את תקשורת הספורט על דעתה. מג'יק משווה את לין לסטוקטון ונאש, וויליס ריד הולך על וולט פרייז'ר, והשאלה החמה היא איך כרמלו אנתוני, תשע עונות סופרסטאר בליגה, ישתלב ליד ג'רמי לין.
אין ספק שיש כאן סיפור אישי מדהים, אבל מבחינת כדורסל נטו, לין עשה מעט מאוד, מעט מדי בשביל לקבל השוואות לשחקנים שסחבו קבוצות עונות שלמות, ושהשיאים שהם קבעו בספרי ה-NBA, כתובים בדיו בלתי מחיק.
מהבחינה הזו, הצירוף לאירועי האולסטאר משאיר אותי מבולבל: מצד אחד אני שמח לראות את הסיפור מגיע לשיא נוסף, מצד שני, ממתי הנהלת הליגה המקובעת משנה חוקים, למשל להגדיל את הסגלים למשחק הצעירים, בשביל שחקן אחד?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם