שותקים משבת לשבת: למה להם פוליטיקה?
בעוד כוכבי הכדורסל בארה"ב מפגינים הזדהות חברתית, סצנת הספורט המקומית משוועת לשווא לדמות שתגנה את האלימות
מיאמי במחאת הקפוצ'ונים. מתי אצלנו? צילום: איי-פי
"החלמה מהירה, סיון צוקרמן," נכתב שם, "די לאלימות"! הפורומים האדומים סערו בעקבות המחווה של שחקן שלהם לאוהדת מכבי שנפצעה בדרבי. אלא שזה היה כלום לעומת התגובות של אוהדי בית"ר ירושלים לתמונה הקבוצתית שהעלו בפייסבוק ובטוויטר שחקני קריית שמונה. בתמונה הופיעו השחקנים, חלקם אוהד בית"ר בעצמם, עם כאפיות, לצד הכיתוב "אנחנו רוצים צדק." "אחרי העליהום בקניון מלחה," כתב אחד מהם, "נמאס לנו לשתוק."
בחזרה למציאות. שום דבר ממה שתואר בפסקאות לעיל לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. בעצם, כמעט קרה. זוכרים את אבירם ברוכיאן, שאמר שישמח לשחק לצד ערבי בבית"ר וחזר בו לאחר פגישה עם נציגי האוהדים? היום אף אחד גם לא מנסה למחות על האלימות, מעבר לתשדיר או לצילום סמליים. מי רוצה להסתבך עם דעת הקהל ולצאת נגד מעשי האלימות של אוהדים, שמחר אולי תצטרך ללבוש את מדי קבוצתם?
ב-NBA, לעומת זאת, העלו בסוף השבוע שחקני "מיאמי היט" תמונה קבוצתית בקפוצ'ונים לאות הזדהות עם המאבק לצדק בפרשיית רצח הנער השחור טרייבון מרטין. הכוכבים אמארי סטודמאייר וכרמלו אנתוני מ"הניו יורק ניקס" ומאמן "גולדן סטייט ווריורס," מארק ג'קסון (רשימה חלקית)' הצטרפו אליהם בתמונות דומות. ולא שזה מובן מאליו: האנשים שמשלמים להם משכורת הם לבנים, וכך גם חלק נכבד מהצופים באולם.
אבל גם מחוץ למגרש יש נערים שמסתכלים על הכוכבים בהערצה ויש ערכים אנושיים שהם מעבר למכניקת קליעה. השחקנים הללו, מצדם, גם יודעים איך להעביר מסר.
האלימות של אוהדי הספורט הישראלים - במגרש, בקניון, ברחוב - אינה שונה ממקרי אלימות שראינו בעבר, אבל הרגשת חוסר האונים נמצאת בשיאה. מערכת המשפט מנמנמת, המשטרה שהוצאה מהמגרשים מביטה בעניין, ההנהלות שותקות מול התנהגות מכוערת מתוך פחד, ניתוק, טמינת הראש בחול או אידיאולוגיה דומה (ואת דעת האוהדים עליהם אנחנו רואים בכל יום העונה, מאפקה עד יציע הכבוד באצטדיון רמת גן), והמאמנים לא מקבלים אפילו מאה דקות של חסד לפני הטור הראשון שקורא לסילוקם ולמינויו של
שעיר לעזאזל אחר.
עם מי זה משאיר אותנו? עם השחקנים. ברובם, דמויות פלקטיות שידקלמו קלישאות על הרצון לנצח ויביעו שמחה על בעיטה שנכנסה. מעטים יכולים, ועוד פחות רוצים, לקחת פיקוד ולפנות לאוהדים שמעודדים אותם, בדרישה לעצור את האלימות ואת פריקת התסכולים על ה"אויב" ולחזור להתמקד באהדה לקבוצת כדורגל.
השחקנים יודעים איזו השפעה תהיה להם אם יתאגדו וינקטו צעד אמיץ. עם זאת, האם הם מוכנים להוות מודל אמיתי לחיקוי, גם כבני אדם? אולי אלה ציפיות גבוהות מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם