לשדר או לזכור, זאת השאלה
ערב יום השואה וערב יום הזיכרון נפלו השנה על שני חצאי גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לצ'לסי, מה שמעורר דיון חריף. האם יש לשדר את המשחקים או להחשיך את המסכים? מה דעתכם בעניין?
האם צריך לשדר או להחשיך את המסך?
מה יקרה הפעם? למרבה הצער לצופה הישראלי לא תינתן האפשרות לצפות באף אחד משני המשחקים מאחר ששניהם נפלו על שניים מהערבים הקדושים ביותר מהבחינה הציבורית בישראל - ערב יום השואה וערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מאז שנודע הדבר התעורר דיון בנוגע להחלטה לא לשדר את שני המשחקים, מה דעתכם בעניין?
ביום רביעי הקרוב יעלו לכר הדשא שתי קבוצות יקרות ללבי, ברצלונה וצ׳לסי, ששוב ייאבקו אחת בשנייה במסגרת חצי גמר ליגת האלופות. האחת ללא ספק מהגדולות בהיסטוריה; השניה, זאת שכבשה אותי ואותה בחרתי לאהוד ברחבי הממלכה.
שני משחקים (גם הגומלין לא ישודר בעקבות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה) שייתנו לנו ללא ספק את המיטב של הכדורגל האירופי; מסי ודרוגבה, טרי מול פויול והציפייה לראות כדורגל טוב,
לא תודה. לא רוצה לראות כדורגל באחד הימים היחידים שיש לנו לחבק את זקני עמנו, את זיכרון הווייתנו, את כאב עמנו. אפשר להסתדר קצת בלי.
אין שום הבדל בין כדורגל לתוכנית בידור, וכל מי שטוען אחרת מבזה את ניצולי השואה במחשבה אגואיסטית ורדודה. אני לא אומר שצריך לשבת ולהתאבל, אבל כן להתאפק ולזכור. גם אם ייגמר שם 4:4 זה לא משנה, שישה מיליון זה מספר קצת יותר משמעותי.
(אסף נחום)
על פי חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשי"ט (1959), "ביום הזיכרון יביעו תכניות הרדיו את ייחודו של היום". צדקו שם בכנסת. אם כל המדינה מתכנסת סביב הרדיו, אמצעי התקשורת הפופולרי בשלהי שנות החמישים, עדיף שישודרו תכנים הולמים ליום השואה.
אין ספק, אם כן, מדוע אסור בשום אופן להעביר את משחק הכדוררגל בין ברצלונה וצ'לסי בשידור ישיר. יום הזיכרון זה יום של חשבון נפש. הרי גם כיום, בשנת 2012, עוסק כל עם ישראל - במשך 24 שעות רצופות - בהתייחדות עם זכר הנספים.
זה לא שבטלוויזיה משדרים סרטים שהקשר בינם לשואה יכול להיות מגוחך (ממבצע ואלקירי עד מטאליק בלוז והקיץ של אביה). זה לא שבשנייה שמסתיימת הצפירה ב-10:02, 80 אחוז מהמדינה חוזרים לפייסבוק. זה לא שאנשים מעדיפים את הפלייסטיישן.
מה בדיוק המטרה במניעת שידור המשחק? מה נשיג בכך? הרי מי שהמשחק מעניין אותו יותר מיום השואה (ומותר להתעניין בכדורגל גם ביום כזה) יבלה שעות מול האינטרנט בניסיון נואש לקלוט איזה בדל של שידור, או - אחרי שקרסו כל השרתים - לקרוא את הדיווחים החיים באתרים כמו זה שאתם נמצאים בו כרגע.
המדינה - ואנחנו - חייבים להפנים שזו כבר לא 1959, ואף אחת מהמשפחות אינה מתכנסת יותר סביב הרדיו. החברה שלנו הפכה לאוסף של אינדיבידואלים, והניתוק מהשורשים רק הולך וגובר. אנחנו יכולים לעצום עיניים ואוזניים ולהתעקש לקיים אירועי זיכרון בדיוק באותו אופן כמו לפני 40 שנה ולהרחיק עוד יותר את הדור הצעיר, שהוא החשוב באמת במובן של "לזכור ולא לשכוח".
או שנבין סוף סוף שהעולם - מה לעשות - משתנה, ואנחנו חייבים להשתנות יחד איתו. לא צריך להחשיך ערוצים, לא צריך להכריח אף אחד. תנו לאנשים את הבחירה, ממילא היא כבר עומדת לרשותם.
(דודי ליפט)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם