עזבו את הקן: האיזור האולימפי לא בשימוש
האצטדיון המפואר מארח רק תיירים, מתקן השחייה המרהיב משמש כפארק מים, ומצב זכויות האדם לא מיישר קו עם הרוח האולימפית. ארבע שנים אחרי המשחקים שפתחו את סין לעולם, יש מי שחוששים שהיא שוב נסגרת
לי עומדת ליד האצטדיון הלאומי, "קן הציפורים" המפורסם, ששימש לטקסים ולאירועי האתלטיקה והכדורגל הגדולים ב.2008- היא עצמה מגיעה מפרובינציית הנאן הענייה, שלא הרוויחה דבר מהמשחקים. "אני בטוחה שהבירה הפיקה מהם תועלת כלכלית," היא אומרת, "אבל אצלנו שום דבר לא השתנה."
קן הציפורים ו"קוביית המים," המתקן המרהיב של תחרויות השחייה, היו שני הפלאים הגדולים של האולימפיאדה ונשארו ממנה כמורשת. אבל האיזור האולימפי הענק בצפון הבירה עומד ריק למדי, ודבר לא השתנה בו. אולם השחייה הפך לפארק מים, והאיצטדיון המפואר שלצדו עומד כמו פיל לבן, בו לא מתקיימות אפילו תחרויות ספורט מקומיות.
הסופרקאפ האיטלקי, בין אלופת הסרייה A למחזיקת הגביע, נערך שם פעמיים; האופרה "טורנאדוט" בוצעה שם; ב2009- הגיעו אליו נהגי מרוץ בכירים מהעולם וב2010- נערך בו משחק ידידות בודד בין המועדון המקומי גוואן לבין בירמינגהאם סיטי. גוואן, אגב, היתה אמורה במקור לעבור ולשחק באצטדיון, אבל נפילה מקצועית, שהביאה לממוצע של 10,000 צופים במשחקי הבית, החזירו גם את הרעיון הזה למדף.
במצב שנוצר, המבקרים היחידים באצטדיון הם תיירים, כ20- עד 30 אלף ביום, שמתרשמים מהפלא הארכיטקטוני ומשלמים כשמונה דולר לכניסה. "האצטדיון חסר שימוש כיום," טוען ליו יודה, איש עסקים בן 54 מהעיר הביי, שכועס על כך שבכלל מבקשים ממנו לשלם
מבקר נוסף, האן ז'נגואנג בן ה,33- מאמין שהוצאת הכסף הגדולה על המתקנים היתה צעד נכון. "אלה מבנים היסטוריים," הוא טוען, "בעוד מספר שנים, קן הציפורים וקוביית המים יהיו כמו החומה הסינית והעיר האסורה. זו תהיה המורשת."
באופן דומה, מתנהל ויכוח על מה שנשאר לעיר מבחינה פוליטית. עד 2008 מעולם לא עמדה סין בזרקורים הבינלאומיים כמו בשנת אירוח המשחקים. הדרך בה התמודדו המארגנים עם המחאות בטיבט זכתה לביקורות נרחבות, עד שמסלול הלפיד האולימפי עמד באופן תמידי תחת איומים מצד המפגינים. צעדים בעייתיים נוספים היו מעצרם של אקטיביסטים, הצנזורה והעברת התושבים בכוח ממקום למקום.
גם המשוב החיובי שקיבלה סין על גישתה למשחקים, על עוצמתה הספורטיבית ועל חוזקה הכלכלית, הלך ודעך מאז בשטף של כותרות שליליות. מנגנוני הביטחון חזרו לסורם וב,2011- כאשר עלה החשש מהפגנות בדומה לנעשה במדינות ערב, ננקטו צעדי מנע קשים.
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי ז'אק רוג אמר בזמנו כי האולימפיאדה צריכה להניע שינויים חיוביים עבור תושבי סין, אבל פעילי זכויות אדם אמרו כי ההיפך הגמור קרה מאז. המקרה הבולט ביותר לדבריהם היה של האמן איי ווייוויי, שהיה מעורב בעיצוב קן הציפורים.
איי תמך בחקירה שערך קולגה לבדיקת הרשלנויות שהביאו למותם של אלפי סטודנטים ברעידת אדמה במחוז סצ'ואן, והוכה על ידי המשטרה לאחר שניסה להעיד בנושא.
ב2010- נאסר עליו לצאת מהמדינה לטקס הענקת פרס נובל לשלום לליו שיאובו, ובתחילת 2011 נהרס הסטודיו שלו. באפריל אשתקד הוא נעצר בנמל תעופה ונכלא למשך חודשיים וחצי, עד שהסכים להודות בהעלמת מס, ובשל בריאותו המידרדרת.
ספורטאים מרחבי העולם נהנו ממשחקים מאורגנים למופת, או כפי שאפשר לטעון, מאורגנים רק כמו שדיקטטורה של מפלגה אחת יכולה לקיים. בניגוד ללונדון היום, הכסף לא היווה מכשול, והעלויות קבעו בעצמן שיאים אולימפיים. לפי ההערכות, שלושה מיליארד דולר הוצאו על ספורט נטו, ו40- מיליארד נוספים על התשתיות.
האולימפיאדה לא סיפקה רק זינוק כלכלי, אלא חיזקה גם את תחושת הלאומיות. "אני יכול להרגיש את הרוח האולימפי ואת השגשוג במדינה," אמרה ג'יאנג פנג בת ה,36- בעודה מטיילת בפארק האולימפי.
הקצינה מפרובינציית ליאונינג מאמינה גם היא שההשקעה היתה מוצדקת, גם אם העלות הממוצעת לאזרח היתה כבדה. "סין עשירה כיום," היא אומרת בגאווה, "ועבור מדינה עשירה, הכסף הוצא למטרות טובות."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם