"בימים בהם חתרתי הייתי רומני טוב. אחר כך הפכתי רק ליהודי"
לאון רוטמן בן ה-77 ניצל מאימת הנאצים, ובתום המלחמה הפך לספורטאי מצטיין. שלוש מדליות אולימפיות בחתירה, שתיים מהן מזהב, הפכו אותו לגאוות רומניה. לאחר הפרישה הוא הצטרף למשטרה, והעבר נשכח. "נשארתי רק עם הזיכרונות והמדליות, אבל אני לגמרי בודד"
לאון חיכה בפתח ביתו בשכונת טריסטור בבוקרשט עם חיוך מאיר פנים. מעטים בארץ
"כשלא יכולתי להיות ספורטאי פעיל ופרשתי, לא הרשו לי לאמן את דינמו בוקרשט וגם לא במועדון ספורט אחר", נאנח . "בימים בהם חתרתי בהצטיינות הייתי רומני טוב ומועיל. אחר-כך הפכתי רק ליהודי, שכולם תפסו ממנו מרחק".
רוטמן נולד ביולי 1934, ילד רביעי במשפחה בת חמישה אחים ואחיות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה המשפחה נאלצה להסתתר מציפורני המרצחים הנאציים. "חששנו וברחנו לבית אמי, שהגיעה מחבל טרנסילבניה", מספר לאון. "קרוביה נשלחו לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו הדודים שלי וסבתי בת ה-84".
כשנגמרה המלחמה לאון ושרידי משפחתו חזרו לבוקרשט. הנער מצא את עצמו מתמחה בעבודת כפיים, עד שאיתרו את כישרונו בספורט. "עבדתי כמסגר במפעל, הייתי אז בן 15. אחרי העבודה התחלתי להתאמן בהיאבקות במועדון'הדינמוביסט הצעיר'. הם התלהבו מהשרירים שלי וניבאו עתיד מזהיר, אולם בשנת 52' חל שינוי. הציעו לי להצטרף לדינמו בוקרשט, לענף החתירה, שהיה אז בחיתוליו. עבודה קשה, אבל משתלמת. לאט לאט הפכתי למצטיין וזכיתי במדליות רבות, במקצים ל-1,000 מ' ו-10,000 מ'. התנאים היו קשים, אבל היתה לנו מוטיבציה גדולה".
ללאון יש אלבומים יפים מהתקופה הזוהרת בחייו, אבל אי שם מתחת לחיוכו המנומס אפשר להבחין בקווים עבים של עצב. "נשארתי רק עם הזיכרונות. המדליות, האלבומים, אבל אני מרגיש לגמרי בודד. שכחו אותי. ב-1954, כשהייתי בן 20, זכיתי בתואר בקיאק אישי ב-10,000 מטר ברומניה אחרי שחתרתי שעה ללא הפסקה. ב-1956 כבר הייתי שם דבר במדינה. הכל הלך לי בקלות".
רוטמן יצא לאולימפיאדת מלבורן 1956 וחזר כגיבור לאומי עם שתי מדליות זהב. באולימפיאדת רומא, כעבור ארבע שנים, לא התחשבו בפציעתו בצוואר והכריחו אותו לרדת למים. החותר נחת בבוקרשט עם מדליית ארד. בטוקיו 1964 כבר היה פצוע לחלוטין ונאלץ לפרוש מפעילות.
"בין 1950 ל-1960 התחיל מסע אנטישמי ברומניה וכמות גדולה של יהודים היגרה לישראל, כולל בני משפחה שלי. גם אני הייתי יכול לצאת, אבל לא רציתי. ב-1965 דינמו ערכה לי מסיבת פרישה והרגשתי שזה לא בא מהלב, אלא רק מפני
לאון לא סיפר הכל. אחותו מלווינה דויטש, המתגוררת בישראל, אמרה השבוע: "הוא לא גילה את זה לאף אחד, אבל אחי היה במחנה אימון בהרים, עבדו שם על כושר גופני ובאחד הימים הם ניסו לחסל אותו".
מהר מאוד אבדו להם התהילה והיוקרה מימיו כמדליסט אולימפי. אנשים הפנו לרוטמן עורף. ממענק של 50 אלף ליי שהובטחו לו, ניתנו רק 12 אלף. "יכולתי לקנות עם זה דירה קטנה, אבל הייתי משוגע על אופנועים ורכשתי אופנוע יאווה", הוא צוחק. "לא הייתי אף פעם בליין וגם לא שתיין, ומעולם לא התחנפתי לממונים כמו אחרים. אולי זו הסיבה שלא קידמו אותי.
"שמרתי מרחק. כשכולם היו חברים פעילים במפלגה הקומוניסטית, אני התחמקתי. שאלו אותי אם אני רוצה להיות,'תזמין אותנו לארוחה טובה ונמליץ עליך'. אבל אמרתי 'תשכחו מזה. טוב לי כמו שאני'".
לאון הצטרף למשטרה. התמחה שם בחקירות. ב-1972 חייו כמעט קיבלו תפנית טראגית. "עד היום אני לא שוכח את אותו ערב באוגוסט ברחוב סמארדאן. קראו לי בדחיפות לאחד הבארים על מנת לעשות סדר, ראיתי שם צוענים שיכורים ועבריינים. לא חששתי ונכנסתי ישר לפעולה, לא שכחתי אז להתאבק. כשכולם ברחו, מצאתי את עצמי מוקף בלא פחות משבעה בריונים, אחד מהם היכה בגרזן בגבי ובראשי. איבדתי לזמן מה את ההכרה. התעוררתי בבית חולים לאחר שטיפלו בפצעיי ועד היום נשארה לי צלקת ולא רק פיזית. מנהל בית החולים אמר'היה לך יותר מזל משכל שנשארת בחיים. זה בזכות השרירים ומסת הגוף שלך'".
בזמן שהחלים מפצעיו, הגיעה אליו עוד בשורה קשה. בתחילת ספטמבר באותה שנה, באולימפיאדת מינכן, נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית. "כששמעתי על המקרה הייתי בהלם, התמלאתי דמעות, זה אסון נוראי. כיהודי וכספורטאי הרגשתי שחתכו חלק מגופי".
לאון מבקש שאתלווה אליו לסיור קצר בביתו הצנוע. אשתו אנה חולה במחלה קשה ועוברת טיפולים לא קלים ובכל זאת הבית נקי, מצוחצח. מרוהט בטוב טעם. לאון נעצר ליד התוכי שלו וביקש שיגיד "בוקר טוב", מספר שהוא קרוב מאוד ליצור המדבר.
"אני לא מתלונן על המצב הכלכלי, למרות שברומניה כל הזקנים מתלוננים", הוא שולח חיוך נוגה. "יש לי פנסיה יפה ורנטה מהוועד האולימפי. תראה את גיאורגי חאג'י, גדול הכדורגלנים, בונה אקדמיות, אבל כולם חושבים רק על הכיס שלהם. נאדיה קומנצ'י אישה עשירה ומבוססת, ובאה רק לכנסים בכדי לעשות כסף. אותו דבר איליה נסטאסה הטניסאי. אני הקמתי אקדמיה לצעירים, אבל מי מודע לזה בכלל?".
לאון נזכר איך פעם אחת ביקש לנצל את מעמדו כספורטאי שהביא כבוד לארצו. זה היה בשנת 2000. הוא ניגש ליו"ר הוועד האולימפי, יון טיריאק, וביקש להצטרף למשלחת שיצאה למשחקים בסידני. רוטמן נזכר בעלבון כשטיריאק הסתכל עליו ושאל: 'מי אתה?'. " עניתי: 'הייתי אלוף אולימפי'", לאון מספר. "טיראיק הביט עלי במבט מתנשא, אמר 'היית פעם' והלך לדרכו".
מי שהגשים בסוף את חלומו של רוטמן, ושלח אותו לאוסטרליה, היה ניקולאו פאדיה, המשמש כיום כיו"ר קבוצת הכדורגל דינמו בוקרשט.
לשאלה אם האירועים האלה לא גרמו לו לנסות לעלות לארץ, לאון עונה: "מאוד רציתי. בפעם הראשונה ב-1988 ובפעם השנייה ב-1990. נעשו כל הסידורים הנדרשים אך מצבה הבריאותי של רעייתי אנה מנע זאת ממני. הרופאים אמרו שאם תעלה למטוס, יקרה לה הגרוע מכל, והשלמנו עם המצב".
ביקרת בישראל?
"לראשונה בשנת 83'. קודם לא אישרו לי לצאת מכיוון שהייתי קצין משטרה. כשקיבלתי מדליה ותעודה במכון וינגייט הייתי מאוד גאה. בכל הזדמנות לא התביישתי שאני יהודי. אפילו נפגשתי עם פויו רפפורט ז"ל, שהיה איש מרכז הפועל, הצעתי לו לאמן ולהדריך חותרים צעירים ומבטיחים בענף שבו פרחתי. הוא הבטיח שיסייע אך נשארתי עם ההבטחות והאכזבה".
ללאון יש אחות שגרה בת"א ובן שמתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו באשדוד. במשך תשע שנים הספורטאי הוותיק לא היה בקשר עם בנו, ונראה שהדבר ייסר אותו. "בגלל ויכוח שטותי", הוא אומר ומשפיל עיניים. "כשעזבו הוא ורעייתו, הם ניתקו כל קשר, ואני נורא מתגעגע. אני מאוד אוהב אותם ומקווה שישנו גישה וייצרו איתי קשר".
כשחזרתי ארצה מיהרתי להרים טלפון ויצ'נציו, בנו של לאון. העיקר שיחזרו לדבר. הבן שיתף פעולה לשמחת האב ואמר: "אבי היה ספורטאי מדהים. למרות תת התנאים בהם עבד, תמיד היה גאה ביהדותו".
לפני שנפרדתי מלאון, בביתו שבבוקרשט, שאלתי אם יש לו חלומות להגשים. האיש האלגנטי לא חשב הרבה וענה: "כפנסיונר כבר אין חלומות. אבל איזה אדם לא היה רוצה להיות במרכז העניינים וללחוץ יד ליו"ר הכנסת, לראש הממשלה ובמיוחד לאיש שאני מוקיר, מעריך ומעריץ, הנשיא שמעון פרס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם