עוד יום במשרד: עומר רובינשטיין נפרד
עומר רובינשטיין, קפטן מכבי ת"א בכדורעף, עזב את הקבוצה אחרי 14 שנה וחמישה דאבלים רצופים כדי להתמקד בהיי-טק. "לא ריאלי להמשיך ככה. אתה לא יכול להתפרנס ברמות שיאפשרו לך להתרכז בספורט כמקצוע"
בשנים האחרונות מצטרפים למשלחת שחקנים. הפעם הוא עטף את היו"ר שרגא שמש בצעיף, ויחד הם צעדו אל הטקס. באותו שלב, לא שמש ולא איש מחבריו לקבוצה, ידעו שהפעם רובינשטיין רועד מבפנים. שאחרי 14 עונות רצופות בצהוב, כשהוא רק בן ,30 אולי השחקן עם הוותק הארוך בתולדות האגודה, החליט לעזוב את מועדון הבית.
"לא רציתי לערב רגע מאוד עצוב וטעון אישית עם השמחה של הקבוצה," הוא מסביר את ההחלטה שלא לשתף את הסובבים. "עברנו עונה קשה ומורכבת, והגיע לשחקנים את הרגע שלהם, שלנו, בלי ששום דבר חיצוני יקלקל את השמחה. בלי שיתעסקו בעזיבה שלי, בלי שיתעסקו בשום דבר אחר." ואכן, רובינשטיין לא אמר מילה. לא לפני המשחק, לא בחגיגות האליפות. גם לא בדרך הביתה. רק אחרי שהכל נגמר, הוא הרים טלפון אל שמש וביקש להיפגש.
זה לא היה משא ומתן. הוא לא ביקש שדרוג בשכר או חוזה ארוך טווח. הוא בא להגיד תודה על הרבה שנים, ולספר לבוס שהחליט לעזוב כדי שיוכל להתקדם בחייו האזרחיים. נכון לעכשיו, הוא מתכנן להמשיך לשחק, אבל בקבוצה צנועה יותר. כזו שלא מתאמנת פעמיים ביום, ולא משחקת באירופה. קבוצה שתאפשר לו לשלב בשפיות יחסית את העבודה בהיי-טק עם המשחק שיחזור להיות רק התחביב.
סיפור ישן, שמלווה את הענף כל פעם מחדש. לפני חודש הפועל כפ"ס נפרדה ממאור נוטקביץ,' גם הוא מהישראלים הבכירים בליגה, שסיים ללמוד משפטים, הבין שלא יוכל לשלב כדורעף מקצועני וסטאז,' והחליט שעם כל האהבה למשחק זה לא ריאלי להמשיך לדחות את החיים. רובינשטיין עוד ניסה כמה שנים. הלו"ז, הוא אומר, היה כמעט הזוי.
על העבודה בהיי-טק הוא מספר: "קיבלתי במקום העבודה שלי, חברת 'סלע,' יחס מדהים. הרגשתי כמו בסטטוס של ספורטאי מצטיין בצבא. התחשבו בי בטיסות לחו"ל, בנסיעות למשחקים בצפון, ביציאה לאימונים, אבל לצערי זה לא ריאלי להמשיך ככה.
"אני קם בשש וחצי בבוקר, שם את הילד בגן, עובד שעתיים מהבית, הולך לחדר כושר, חוזר לשלוש שעות עבודה במשרד, משם לאימון ערב, אומר שלום למשפחה, ואחרי שהילדים הולכים לישון עובד עוד שעתיים בבית, כדי להשלים 70 אחוז משרה. אין מה לעשות, אם אתה לא כדורגלן או כדורסלן, אתה לא יכול להתפרנס ברמות שיאפשרו לך לשים את החיים בצד ולהתרכז בספורט כמקצוע."
כשהיה בן ,16 הציע לו גילי לוסטיג, היום מנהל היחידה לספורט הישגי, להצטרף לקבוצה הבוגרת של מכבי ת"א. אחרי חמישה דאבלים
גם הרגע השני בשלושת הגדולים שלו מתחבר למועדון הבית. בזכייה הראשונה בגביע. לא בהכרח ההישג הספורטיבי הכי גדול, אבל מבחינתו הכי מרגש. "זה היה תואר ראשון של מכבי בכדורעף אחרי 13 שנה. הזכיר לי את האליפות של הכדורגל ב.1992- הייתי אחרי תשע עונות בלי לזכות בשום דבר, עם הפסדים בשלושה גמרים רצופים. קשה לא להישמע דביק, אבל זו היתה חוויה מדהימה לראות את כל האוהדים בטירוף, עם כל הצהוב כחול מסביב. שמחה טהורה של כולנו.
"בכלל, לא הרבה אנשים זוכים להגשים בגיל 30 כל-כך הרבה חלומות. מילדות חלמתי לשחק במכבי. אחר-כך חלמתי להיות קפטן. לזכות בתואר. אני באמת מאושר שזכיתי בכל אלה, וחייב תודה גדולה לשרגא, שלקח קבוצה בינונית, ובעזרת מחשבה, מכביזם ושאיפה למצוינות שלא נגמרת, הפך אותה למה שהיא היום."
כאמור, עד ההשתלטות של מכבי על הענף, תשע שנים רובינשטיין לא זכה בתואר. גם ברמה האישית, הוא תוייג בדרך-כלל כשחקן משלים. גם כשנחשב לאורך שנים לחוסם הטוב בליגה. חוסם אמצע הוא חוטב העצים ושואב המים של הכדורעף. האיש שאי אפשר בלעדיו בהגנה, וגם האיש שקופץ בכל התקפה כדי למשוך תשומת לב מהיריב, בעוד הרוב המכריע של הכדורים מוזרמים אל מנחיתי החוץ.
"אנשים שלא מבינים היו שואלים אותי מה בדיוק התפקיד שלי במשחק," הוא אומר. "השוויתי את עצמי לנדב הנפלד, שפחות נוצץ ולא קולע הרבה נקודות, אבל תורם בהגנה, במנהיגות, בחיבור של הקבוצה. בדברים האלה שלא תמיד רואים בסטטיסטיקה. כשחושבים על זה, גם כאוהד, תמיד אהבתי את הנפלד."
העונה, בעצם לראשונה בקריירה, יצא לרובינשטיין לרדת מדי פעם אל הספסל. לפעמים גם לפנות את מקומו בהרכב. להחלטה לעזוב, הוא אומר, לא היה קשר לרגעים הפחות נעימים העונה. אובייקטיבית, אין ספק שהאיש יכול להמשיך לשחק ברמות הגבוהות.
מן הסתם, בלי לבדוק, כל קבוצה בליגה תשמח לקבל את החיזוק. איפה זה יקרה הוא עוד לא יודע. איפה לא, דווקא כן. "יש לי הוראות מהרופא. אסור לי לשחק בקבוצה שלובשת אדום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם