אפילו לא אחד: המחאה של ברקו גוועת

אתמול תם האולטימטום שאייל ברקוביץ' הציב, את ההמון היה צריך לפנות עם גז מדמיע. עיינו ערך פנטזיה

אייל לוי | 1/5/2012 17:09

תגיות: אייל ברקוביץ',ההתאחדות לכדורגל

"בעוד שבועיים יהיו כאן 5,000", הבטיח אייל ברקוביץ' בהצהרת הפתיחה למהפכה בכדורגל הישראלי. 5,000, שיהפכו ל-50 אלף, 500 אלף וחמישה מיליארד, ובסוף יעלו עם טנקים על משרד היו"ר וינקו את הענף ממזיקים וטפילים. אתמול (שני) תם האולטימטום שהקוסם הציב. את ההמון היה צריך לפנות עם סוסים וגז מדמיע. נגמ"שים הגנו על משפחת לוזון והאדון חלובה. כן, עיינו ערך פנטזיה.

צפו בהפגנה של ברקוביץ' (צילום: נועם אשל)

ברקוביץ' לא האשם היחיד בהצהרה חסרת הערך. כולנו אדישים, פראיירים. כל בוקר מישהו דורך על היבלות ואנחנו נאנקים וממשיכים. מסים מפלצתיים, מינויים פוליטיים, הדלק עולה. הקוטג' יורד כדי שהחלב ימריא. מודיעים שזהו, הפעם יוצאים לרחוב, ולמחרת קמים לשחר של יום אפור חדש.

ברקוביץ': "אמשיך במחאה עד שתוקם מנהלת"

הרי לא מספיקה היוזמה של בעלי הקבוצות להקמת מינהלת ליגה. הם צריכים את הגב הרחב של הציבור מאחוריהם בכדי להזיז הרים. לא סתם עמוס לוזון אמר בזלזול שהסיכוי שג'קי בן זקן לא יפתח את העונה הבאה זהה לסיכוי שיירד בת"א שלג באוגוסט. יודע עם מי לו עסק.

לא סתם אחיו, יו"ר ההתאחדות, מרשה לעצמו בשיא הסערה ללכת לאימון של מכבי פ"ת. מרשה מפני שמחר השכחה תשתלט על הזעם. נמלמל שראינו דברים יותר גרועים ונמשיך ללכת כפופים
בקרקע נוחה שכזו יש רשות לעשות הכל, אין מי שיעמוד מנגד. אין בעל בית. דווקא לפני שבועיים, בכנס היסוד של המחאה, היה מראה מרענן. אוהדי הפועל ליד מכביסטים ותיקים ולא רחוק מהם אנשי בית"ר. לרגע היה נדמה שאפשר להתאחד, אבל אנחנו חיים במדינה שבה אין קונצנזוס גם על דגל וסמל.

ברקוביץ' לא יכול

להתניע המהלך, זה גדול עליו. הוא סטייל דפני ליף, זה שיצית את הפתיל ואחריו יקום מנגנון משומן, שיתפעל את ההמון. אבל כדורגל זה מותרות. הוא בא אצלנו אחרי שכירות, משכנתא, חובות לספקים, שוטף פלוס 90. הקבוצה האהודה עדיין בתחתית שרשרת המזון.

אנחנו מדינת פקה-פקה. יורים טיל והולכים לשתות קפה. לא בנו טמונה התקווה לשינוי בספורט, אלא בבן זקן ובשחר. להם אסור להפסיק. לא להתייאש גם אם המרכז יעשה שריר, ולוזון יסרב לשתף פעולה. הם צריכים למשוך אותנו.

אייל ברקוביץ' בהפגנה נגד ההתאחדות צילום: דני מרון

והרשו לי לסיים בדוגמה אישית: לפני הרבה שנים, אחרי פיגוע רצחני, נשלחתי לקריה בת"א, אמרו שמתנהלת בחוץ הפגנה עצבנית. באמת היו כמה מאות שצעקו, ואחד מהם עלה על מחסום ובקול סמכותי הכריז שהערב הוא מגיע על מדים ויוצא לעזה לחסל חשבון. לא מעט מהנוכחים הודיעו שהם אחריו. חזרתי נרעש למערכת והסברתי שבערב פורצת מלחמה, יש כבר מנהיג עם שם ומספר. העורכים הוותיקים לא טרחו להרים עין מהמחשב, אבל מהשורה השנייה מישהו נחר בבוז: "אפילו לא אחד".

בערב חזרתי לקריה מסקרנות. הרחוב היה ריק. לא מדים לא נשק, לא נעליים. כשברקוביץ' הבטיח 5,000, מניסיוני ידעתי שאפילו לא אחד.