נחל עוז: יסמין פיינגולד מדברת
שלוש שנים חלפו מאז התהפכה השייטת יסמין פיינגולד עם הסירה שלה בירקון, בעוד עוברי אורח מצלמים מהגדה ולא נוקפים אצבע. הספורטאית עדיין מתמודדת עם זיכרונות שנמחקו, סובלת מבעיות ריכוז, ואמא מלווה אותה לכל מקום. אבל אחרי שזכתה שוב באליפות ישראל כנגד כל הסיכויים, היא על הדרך הבטוחה בחזרה מהקרקעית
בימים ההם התגוררה עם אמה אליזבת בבית קטן על שפת הנחל, שבבקרים עלה ממנו אד
שש שנים שמר עליה המזל. ב-2009 בגד הירקון, ופיינגולד, אלופת הארץ בחתירה, התהפכה עם הסירה וטבעה בנחל. דקות ארוכות שכבה על הקרקעית מחוסרת הכרה, ואיש לא סייע לה. עוברי אורח צפו בה מהחוף, צילמו אותה, התווכחו אם היא נושמת.
רק תושייתו של אבי טויבין, גבר בן 62 שפשט את בגדיו וקפץ למים, הצילה את חייה. "לא מזמן ראיתי מישהו שט על הירקון ומתהפך במים", אומרת הצעירה הצנומה. "מיד רציתי לקפוץ ולהציל אותו. לא חשבתי בכלל על המים המזוהמים. ואז ראיתי תזוזה. ראש בצבץ החוצה ויד אחזה במשוטים. אמרתי יופי, אפשר להירגע".
במקרה שלך נהגו אחרת.
"במקרה שלי אנשים היו אדישים. הייתי יכולה להבין אם הם פחדו לקפוץ למים. פחד עלול לשתק. אבל הם אפילו לא גילו יצירתיות והזעיקו מישהו אחר. היו יכולים, למשל, לקפוץ לסירה שעמדה על החוף ולחתור אלי. האדישות היא הסכנה הגדולה ביותר, וכשמישהו אדיש עד כדי כך שהוא עומד ומצלם אותי, זה כבר ממש מוזר".
אצבעות ידיה של פיינגולד ארוכות ושקופות, משחקות בפיזור דעת במכשיר הסלולרי. שומר המסך שלה הוא קריקטורה המתארת מערבולת בים; יד אדם טובע מבצבצת מהמים בייאוש, מנפנפת אל קבוצת אנשים על החוף הצופים בה בשלווה ומצלמים את הטביעה. "אנשים שמים בפלאפון תמונה של עצמם, אז הציור הזה הוא אני", היא אומרת. "נכון, יש בזה משהו ציני, אבל אני לא רואה איך אפשר להסתכל על התאונה שלי ממקום לא ציני. זו הדרך היחידה לעמוד במקום לא בריא ולהסתכל על החיים שלי בדרך בריאה.
"לכעוס זה בריא. ואני כל כך כועסת. לפעמים אני חושבת, חצי דקה, רק חצי דקה מתוך חמש הדקות שהאנשים העדיפו לצלם במקום להציל אותי, הייתה מהזה עוזרת לי היום. חצי דקה זה פחות הפרעות קשב וריכוז, פחות שכחה ויותר יכולות במוח. חצי דקה, רק חצי דקה, זה עוד עשרות תאים ערניים. חיים. בריאים. זוכרים".
בתחילה חשבו שלא תשרוד. שתהפוך לצמח. שתאבד את היכולת לדבר וללכת. שלוש שנים של זיעה וייסורים החזירו אותה לאט לארץ החיים. פיינגולד איבדה את זיכרונה, אבל הירקון ניחם וזכר במקומה. בעזרת טיפולי שיקום אינטנסיביים היא התאוששה בהתמדה. החודש ריגשה מדינה שלמה כשזכתה מחדש באליפות ישראל בחתירה בקטגוריית סירת נשים ליחיד למרחק 2,000 מטר.
רק מעטים יודעים שמאחורי הכותרות השמחות מתייסרת נערה בעלת תופעות קשות של אובדן זיכרון, תשישות והפרעות קשב. חמש הדקות האבודות מתחת למים גבו מחיר מנטלי יקר. "צריך להזכיר לי איך להתמצא במרחב, מתי ללכת לשירותים או לאסוף את הארנק והמפתח", היא אומרת בעייפות. "לפעמים אני שוכחת לאכול ולפעמים אני אוכלת חמש פעמים ברציפות כי שכחתי שאכלתי קודם".
פיינגולד (20) היא צעירה יפה, עדינה וכובשת. חזותה הנעימה מיטיבה להסתיר את האפלה שעדיין רוחשת במוחה. "כמו גבינה צהובה עם חורים", אומרת אמה אליזבת ומחייכת אליה בחום. בשלוש השנים האחרונות היא מלווה את בתה לכל מקום, משמשת לה פה ועיניים ולב. רק באימוני החתירה היא מתחלפת עם דני רוטנברג, המאמן והמנטור האישי.
נכון להיום, אלופת ישראל לא מסוגלת עדיין לחתור בלי ליווי. "אני מתנהלת בעולם באמצעות מתווכים", מעידה פיינגולד על עצמה. "לא זזה לשום מקום
עד התאונה ניחנה במוח מטאורי, מבריק ביכולותיו. את לימודי המתמטיקה והאנגלית סיימה שנתיים לפני כולם, ואת התואר הראשון השלימה בעודה בתיכון כמצטיינת דקאן. הנערה המחוננת שהתקבלה ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה באימפריאל קולג' היוקרתי בבריטניה מתקשה היום לפתור תרגיל בסיסי בקורס למתמטיקה גבוהה.
"הייתי רגילה לציונים של 90 פלוס", היא אומרת בדמעות. "והיום הבחינות שלי מגיעות, לפעמים, ל-30 ו-40. זו נפילה קולוסאלית. זה סוג של התרסקות. אנשים חושבים שהתואר אלופת הארץ בחתירה הוא שיא חדש ומרגש, אבל זו בקושי הרמה שהגעתי אליה לפני התאונה. בתחרות התמודדתי מול שלוש חותרות בסך הכל. ההסתכלות היותר משמעותית היא לזירה העולמית ושם, שבוע לפני התאונה, חזו לי מקום רציני".
את זוכרת את ההישגים שלך מהתקופה שלפני התאונה?
"לצערי, כן. היה הרבה יותר נחמד אם לא הייתי זוכרת, כי כשאני רואה איפה הייתי פעם ואיך נפלתי עכשיו, הפער כואב מדי. יש ימים איומים ונוראים בחתירה. אתמול, למשל, ירדתי אל הירקון ופשוט לא הייתי שם בראש. על כל יום טוב יש כל כך הרבה גרועים. על כל הצלחה אחת יש כל כך הרבה זיעה.
"החיים מורכבים הרבה יותר מאיך שתופסים אותם. יש רגעים שנורא כואב לי. כמו שלאמא שלי יש שעות של בכי במקלחת, לי יש שעות של אבל על החיים שהיו לי ועל החיים שיכלו להיות לי ועל החיים שכמעט היו לי. עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לנקודת הזמן שלפני התאונה. עמדתי להשתחרר מהצבא, קיבלתי הזמנה לשני מסלולי לימודים במוסד אקדמי בלונדון שהכניסה אליו כמעט בלתי אפשרית.
"שבוע אחרי התאונה הייתי אמורה לנסוע לתחרות חתירה בדנמרק. גם אמא בדיוק חזרה ללימודים ולהוראה אחרי השנים שגידלה אותי כחד הורית. הכל היה כל כך מוגדר. כל כך תפור. כל כך פרפקט. היום אני אומרת, כשהחיים מסתדרים מדי, צריכה להידלק לך נורה אדומה".
יסמין פיינגולד נולדה בתל אביב לאייבי נתן, פעיל השלום. אביה מעולם לא הכיר בה, ואמה, שגידלה אותה בלעדיו, מספרת שהנוכחות שלו לא חסרה בבית. "ההפסד כולו שלו", אומרת יסמין היום. "אייבי נתן הוא בכלל לא פונקציה מבחינתי. זה לא משהו שהיה ונלקח ממני. זה מישהו שמעולם לא היה ולכן אין לי מושג אם אני מפסידה או מרוויחה מההיכרות שאולי הייתה יכולה להיות לי איתו.
"אני לא זוכרת אותו, כי אין לי מה לזכור. אני רק יודעת שאני דומה לו מאוד. מעולם לא חיפשתי אותו או ביררתי עליו, כי אין לו משמעות. לכל כך הרבה אנשים סביבי יש משמעות בחיי, אז למה לחפש את האין כשיש כל כך הרבה יש?".
למועדון החתירה "השייטים תל אביב" הצטרפה בזמן לימודיה בתיכון עירוני ד'. באוקטובר 2005 השתתפה לראשונה בתחרות אליפות ישראל בחתירה בירקון. מאז ועד 2009 קטפה שוב ושוב את התואר אלופת ישראל בחתירה ספורטיבית בסירת יחיד. מאוחר יותר ייצגה את ישראל באליפות אירופה לאוניברסיטאות של ארגון EUSA בקרואטיה ושל ארגון FISU בסרביה.
באוגוסט 2008 זכתה במקום הראשון באליפות הפתוחה של ליטא ובשתי מדליות כסף בנורווגיה בתחרות מקבילה. ב-2010, כשנה אחרי התאונה, זכתה מחדש בתואר אלופת ישראל בחתירה של 1,000 מטרים במקצה רביעיות. באפריל, כאמור, הפכה לאלופת הארץ במקצה יחידות ל-2,000 מטר.
איש לא שיער שתסכן את חייה בספורט הזה, שנחשב בטוח. "האבסורד הגדול הוא שדווקא במקצוע החתירה שנחשב בטוח קרה לה דבר כל כך איום ונורא", אומרת האם. "כשהיא רכבה על סוסים, היו לה שתי תאונות ממש משמעותיות. פעם אחת היא עפה מהסוס, ובפעם השנייה הוא בעט בה.
"סוסים הם חיות פחדניות ובלתי צפויות ולכן גם מסוכנות. אני זוכרת את עצמי מביאה אותה אל האורווה ויושבת בחוץ עם כאבי בטן היסטריים. בנקודה מסוימת אפילו אמרתי לה, יסמין, אני לא מסוגלת יותר. ואז לשמחתי היא ויתרה על סוסים, כי הגיע השלב שבו צריך לרחוץ את הסוס ולהאכיל אותו, ויסמין לא השתגעה על העבודות האלה. היא אהבה רק לרכוב. לכן עברה לחתירה".
ב-4 במאי, יום התאונה, עוד אפתה לה מאפינס שלא צלחו. עוד הספיקה לראות אותה מבעד לחלון עולה בירקון לסיבוב נוסף. יסמין עצמה לא זוכרת כלום. "ורק סיפרו לי שדיברתי בבוקר עם רכזת המתמטיקה בבית הספר שבו עבדתי כמורה חיילת. ואחר כך הגעתי הביתה, נחתי קצת ויצאתי לאימון. הייתי האחרונה שירדה אל המים ומשם הכל נמחק".
איש אינו יודע מה גרם להתהפכות. גם אם חותר נופל עם הסירה, הוא מתרומם מיד ובקלות, אבל כשפיינגולד נפלה אל המים היא הייתה קשורה בנעליה לסירה. "בהתחלה שאלתי המון שאלות, כי גם המשטרה וגם הרופאים לא הצליחו להבין מה בדיוק קרה לי בנחל. סיפרו לי שאבי טויבין רץ על החוף וראה אותי חותרת. אחרי כמה דקות הוא רץ בחזרה באותו אזור וראה סירה הפוכה. כך הוא הבין שמשהו קרה. טויבין התפשט וקפץ מיד למים.
"היה לי מזל אדיר שהיה איש ים, ולכן לא רק קפץ אלא גם ידע מה לעשות והנשים אותי עד שהגיעה הניידת. במצב כזה, כשכל שנייה קריטית, ההחייאה שלו הייתה מאוד משמעותית. אנשים שעמדו על החוף טענו בהתחלה שלא ידעו בכלל שיש מישהו מתחת לסירה. אבל בצילומים שלהם שומעים אותם מתדיינים אם לקפוץ ולהציל אותי. הם נשארו לעמוד על החוף וצילמו את מאמצי ההחייאה של טויבין. מאוחר יותר שידרו את התמונות בטלוויזיה, אבל אני לא יכולתי לראות את זה. וגם לא אמא.
"חבר התקשר ואמר לי שראה משהו באינטרנט", משחזרת אליזבת. "שאל אם ייתכן שזו יסמין, ואני אמרתי בטבעיות, מה פתאום, לא, זה לא יכול להיות. ושנייה אחר כך קלטתי שאין הרבה בחורות צעירות שחותרות בדיוק עכשיו בירקון. לקחתי את האופניים וטסתי אל החוף. ראיתי סירה הפוכה ומאמן מבוהל. שוטר ניגש אלי והתחיל לשאול שאלות. בהתחלה עוד הייתי מנומסת. אחר כך אמרתי לו, סליחה, אני יוצאת עכשיו לבית חולים. כי בזמן שאני עומדת פה ועונה לשאלות שלך, הבת שלי מיטלטלת בין חיים ומוות".
רק רופא אחד בטיפול נמרץ הבטיח שיהיה בסדר. פיינגולד, בהתקף קצר של הכרה אמרה לו, למה אני צריכה להאמין לך בכלל? "ובאותו רגע", דומעת אליזבת, "הבנתי שיש סיכוי. הילדה עדיין אינטליגנטית".
מצבה הפיזי המעולה הציל אותה. אילו לא הייתה בכושר כה גבוה, גופה לא היה מסוגל לשרוד את הפגיעה. שמונה ימים שכבה באיכילוב מנותקת מהעולם, באזור דמדומים מתעתע. לאחר מכן עברה לשיקום בבית לוינשטיין. ושם, כשהתעוררה לאט, גילתה שאיבדה את הזיכרון.
"אין דרך טובה לתאר את האימה הזו, כשהזיכרון נמחק לגמרי, אבל אתה עדיין זוכר שזכרת משהו", אומרת פיינגולד. "הייתי מרגישה כלואה. אבודה. בן אדם בתוך קופסה. ראיתי את קליפת המוח שלי כמו סוג של בית סוהר. כמו סורגים. ישבתי בחדר השיקום בבית לוינשטיין חודשים על גבי חודשים והייתי אומרת לעצמי, מה הטעם בכלל? בשביל מה?
"התקופה שלא יכולתי לזכור כלום הייתה זוועה. חייתי בשתי רמות של תודעה. כמו דיליי, כמו ג'ט לג. זכרתי שאני לא זוכרת ותהיתי איך בן אדם מרגיש כשהוא אפילו לא זוכר שאיבד את הזיכרון. זו המורכבות של פגיעת ראש. יש אובדן זיכרון חלקי, ויש כאלו שמתחילים ממש מאפס.
"התחלתי לשחזר מחדש את המוח. ניסיתי לדחוס 20 שנה בשנה. ושום דבר לא זז. שום דבר לא השתנה. לא היה לי מושג כמה זמן הייתי וכמה זמן עוד אהיה. הייתי יושבת עם חברות ולא מצליחה לזכור באיזה יקום אני והאם ישבתי שם לפני כן ומה אני צריכה לעשות עכשיו, לעזאזל. אנשים אומרים לי עד היום, אה, כן, אני מכיר את המצב שלך. זה כמו אלצהיימר. ואני אומרת, אנשים בכלל לא מבינים מה עובר עלי. בעצם זה די מובן כי אני בעצמי לא לגמרי מבינה.
"עבדתי מאוד קשה במסגרת השיקום. הייתי תקועה. אבודה. האמנתי שנתקעתי לנצח. זכרתי מה היו החיים שלי קודם, מאיפה בדיוק נפלתי, וזה היה כל כך מתסכל. ישבתי שעות והסתכלתי על היומנים שלי. אמרתי לאמא, איזה חיים יפים היו לי פעם. ואמא אמרה, כשאדם צעיר מדבר ככה על עצמו, זה כמו שאנשים שכולים מדברים על הנופלים".
בשלב מסוים החליטו שהזיכרון של פיינגולד אבוד. פסיכולוגים שטיפלו בה האמינו שצריך ללמד אותה להיפרד מהזיכרון. לצייר אותו. לדבר עליו. המסר היה שעליה להשלים עם המצב החדש. בתחילה פיינגולד שיתפה פעולה. הייתה אדישה מדי. הסביבה הקרובה, לעומת זאת, סירבה להרים ידיים.
"הכי קשה היה לשכנע את יסמין שהיא מסוגלת לזכור", משחזרת האם. "העמדה שלה הייתה שהיא לא תצליח, שצריך להנמיך ציפיות ולהיכנע. אבל אנחנו הלכנו בפארק עם הכלבים ושיחקנו משחקי זיכרון. הייתי אומרת לה מילה חזותית, ויסמין הייתה צריכה לזכור אותה. אחר כך המילה התחלפה במספר ובמשפט שלם. בתחילה לזכור אותו חצי קילומטר, אחר כך קילומטר, והשיא - סיבוב שלם בפארק. אתגרתי אותה אבל לא דחקתי מדי. הבנתי את המצוקה שלה. תחשבי שהקיטבג שלך הפך לסלט אחד גדול, שגם צריך לארגן מחדש וגם להאמין שאפשר בכלל לעשות את זה כמו שצריך"
"וכל הזמן הזה אמרתי, אני לא זוכרת, אני לא זוכרת", מחייכת פיינגולד. "הייתי שואלת עשר פעמים את אותה השאלה. כמו בחורה בת 20 שהפכה פתאום לילד בן חמש. ככה גם חוויתי את עצמי באותה תקופה. לפעמים זה שאלות של ילד מפגר. לפעמים זה יכול לחרפן את האנשים הסבלנים ביותר. למשל, איזה יום היום. למשל, בת כמה אני. למשל, מה עשיתי לפני שעה ומה אני צריכה לעשות בעוד שעה. ממש כמו גבינה שוויצרית שיש בה הרבה יותר חורים מגבינה. יש את הכישורים אבל אין כלים. וכשיש כלים, הם חלודים מדי".
שלוש שנים עבדו על הכישורים. צחצחו את הכלים. עדיין הן מצחצחות כדי להסיר את החלודה שכבה אחר שכבה. בכל פעם התקדמו מעט ולאט. עבודה קוגניטיבית אינסופית, מתישה ומייסרת. "הקראתי לה את 'הבית של יעל', ושיחקנו במשחקי ילדים, לוטו, קלפים, סטים", אומרת אליזבת. גם טיפול ניסיוני בתא לחץ הוסיף את שלו ותאים נוספים, עייפים, כבויים, הוארו מחדש.
מהר מאוד החליטו להחזיר אותה אל הירקון. דני רוטנברג המאמן הוריד את הסירה. אליזבת תצפתה על החוף. "ואני הגעתי למועדון השיט וראיתי שהעולם המשיך", נזכרת פיינגולד. "זה מצחיק, הרי לא ציפיתי שהעולם יעצור, ובכל זאת היה קשה. אבל דני לא ויתר. גם בבית החולים הוא אימן אותי. עבד איתי על תרגילי פיזיותרפיה כאילו אין מחר. הייתי הפרויקט שלו".
איך הרגשת כשחזרת אל הירקון?
"חמש שנים הירקון היה הבית שלי, והבית הזה בגד. עד התאונה הייתי עליו פעמיים ביום. בגשם, בשמש, בברד היסטרי. התאונה בירקון הייתה סוג של שבר, ובכל זאת, כשחזרתי לחתירה לא הרגשתי אליו שום חיבור רגשי. הרי לא היו לי זיכרונות מהנחל, וגם מה שידעתי על הירקון, ידעתי מהסיפורים והתמונות, לא מהמוח. רק בשנה האחרונה דברים התחילו להשתנות. אני כבר לא חותרת צמוד אל החוף אלא באמצע. ובכל פעם שאני עוברת מתחת לגשר אני אומרת לעצמי, יש, ניצחתי".
והזכייה בתחרות?
"לעשות 2,000 מטר ברצף, בלי להפסיק, זה נחמד. התמודדתי מול שלוש שייטות, קיבלתי מדליה, הרגשתי טוב, אמרתי, הנה עוד שלב בדרך אל הניצחון. אבל אני עדיין רחוקה באיקס שניות מהטופ שלי ועם כל הכבוד לאליפות הארץ, אני עדיין לא שם. שיקומית אולי זה לא ייאמן, אפילו סבבה לגמרי, כאילו נסגר מעגל מבחינה מסוימת, אבל כשאני מסתכלת על הדרך שאני צריכה עוד לעבור, זה רק שלב אחד קטן בתהליך.
"מתסכלת אותי העובדה שאני לא יכולה עדיין לחתור חופשי. שאני מוגבלת, לא עצמאית. אסור לי לחתור לבד. תמיד מישהו נמצא על יד, דני בסירה או אמא עם האופניים על החוף. אני לא יכולה עדיין לרדת לבד למים. חוששים שיקרה לי מה שקרה בפעם הקודמת.
"לפעמים אני מאבדת ריכוז ויכולה לעוף אל הגדה השנייה. השחרור הוא הדרגתי וצריך לתמרן. כדי להגיע לרמה של תחרויות בינלאומיות צריך להתאמן ימים שלמים, ואין לי מי שילווה אותי ימים שלמים. אמא שלי עובדת, גם דני עובד, וכמה שהם משתדלים, זה לא מספיק. אין לי ספונסר או אמצעים לליווי קבוע, ובלי ליווי קבוע אי אפשר לבנות תוכנית אימונים קבועה".
נראה שאת דורשת המון מעצמך.
"פגיעת ראש היא דבר מתעתע. אנשים רואים אותי ואומרים, מה רוצים ממנה, היא חותרת. היא אלופת ישראל. היא נס מהלך. היא סגרה את המעגל ועשתה קאמבק היסטרי. בטקס בבית הנשיא, כשאבי טויבין קיבל את אות ההוקרה, אנשים שאלו אותי, אז מה, את פיקס עכשיו? לך תסביר שהמון דברים נשארו בראש, הבעיה היא רק איך לשלוף אותם. הנה, אני מדברת איתך עכשיו או לפני שנה, אתמול או מחר בבוקר? זה בדיוק ההבדל בין להיות עצמאי במרחב לבין מצב שצריך תמיד מישהו שיארגן לפני או אחרי".
למזלך אמך תמיד בסביבה.
"זה לא טבעי. בחורה בת 20 לא יכולה להסתובב בעולם עם אמא שלה שתסביר ותארגן אותה. שתתווך בינה לבין העולם. שתעשה סדר בדברים. שתעבד אותם. אדם זקן מתבגר לתוך המגבלות שלו. מבין שלא הצליח להשיג כל מה שרצה להשיג. אני מבינה את זה בבום. פתאום באו ואמרו לי, כל מה שיכולת עד עכשיו, אולי לא תוכלי יותר. זה נורא מבהיל".
ובכל זאת הזמן מיטיב ומשפר ללא הרף. לצד הקשיים הגדולים מתכנסות ההצלחות הקטנות. פיינגולד זקוקה לעזרה פחות ופחות. "פעם היו לי רשימות מה צריך לקחת, היום אני כבר מאורגנת עצמאית", היא אומרת. "וגם אם שכחתי, אני זוכרת ששכחתי משהו. שזה משמח. כי קודם לא היה לי בכלל מנגנון בקרה".
פרטים זניחים ומרכזיים חוזרים אליה לאט, בערבוביה מרנינה. הנה השבוע זכרה שבטקס בבית הנשיא היה המון אפור וגם לבן. "בגלל צבע השיער של האנשים, והחולצות החגיגיות וגם מקהלת הילדים ששרה על הבמה בכחול-לבן".
"סוד הכוח שלה הוא האיזון", אומרת אליזבת. "יסמין היא האדם הכי מאוזן שהכרתי אי פעם. היא לא פנטזיונרית. יש לה חלומות ושאיפות גדולות, אבל הרגליים שלה נטועות עמוק בקרקע. היא חיה לפי יכולתה ויודעת מה זה מנעד. זה הציל אותה, כי הדבר הראשון שקורה לך בפגיעת ראש ההוא שאתה מאבד כל אחיזה במציאות".
גם פיינגולד מעידה שיש שיפור. "אני לא רואה את עצמי כנכה", היא חורצת. "יש מגבלות, אבל אני לא מרגישה שזהו, הלכה לי הרגל והמצב בלתי הפיך. אני מבינה שנכה שאיבד יד לא יצמיח אותה מחדש, אבל לפחות ינסה לפצות עם היד השנייה. אני לא מרפה. אני אומרת, או-קיי, ייקח קצת זמן, אבל בסוף יהיה בסדר. את הרי ספורטאית".
ברוח זו חזרה ללמוד בקורס למתמטיקה גבוהה באוניברסיטה הפתוחה. המורים ניסו להניא אותה מכך. הסיטו בעדינות למסלולים התחלתיים יותר. והיא התעקשה. מתמטיקה, אמרה להם, זה חלק מהשיקום. לא הייתה לה שום נכונות לחזור אחורה.
"אני לא מוכנה לפתוח ספרים של קורסים קודמים", היא מחייכת, "ועכשיו אני משלמת את המחיר. אני לא זוכרת את הבסיס ונוצרים חורים. אז אני חוטפת ציונים גרועים. וניגשת מחדש. ושוב חוטפת ושוב ניגשת מחדש. וכך אעשה עד שאשיג את הממוצע הקודם שלי. כי לא אוכל לישון בשקט עם ציון 65 עובר".
כשהייתה בת 15, נסעה עם אמה לאנגליה. הגיעה לכיתת דוברי אנגלית כתלמידה ישראלית מצטיינת וקיבלה 40 בהיסטוריה. "שעות על גבי שעות היא ישבה לתוך הלילה ולמדה עד שסיימה את הסמסטר הראשון שלה בהצטיינות יתרה", מספרת אליזבת. "כל הפרויקטים היו מתוקתקים, כל השגיאות מתוקנות. ממצב של להתחיל מאפס, בלי שפה, בלי היכרות מוקדמת עם החומר, היא הגיעה למעמד של התלמידה הטובה ביותר בשכבה.
"לפעמים זה היה מפחיד. כי בן אדם אחר היה מרפה, נשבר, נסוג קצת. אבל היא, יש לה את הפלדה הזו באופי, את הנחישות והרצון להיות ראשונה בכל מחיר. ועל זה, רק על זה, אני בונה היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם