שועלי הנשמה מגיעים לפיינל פור
ההגיון אומר צסק"א - ברצלונה בגמר. מולו ניצבים השועלים, ושתי קבוצות עם גאווה ומסורת, במה שכנראה יהיה הריקוד האחרון שלהן. ההגיון נגד הרומנטיקה. כל הספורט בשלוש מילים
בניגוד לשנים הקודמות, הגעת הקבוצות היווניות הבכירות לחצי הגמר לא היתה מובנת
הדברים אמורים בעיקר באולימפיאקוס, שהגיעה לאיסטנבול על כתפיהם של שחקנים כמו אנטיץ' (רוב הקריירה בסרביה או בקבוצות כמו לוקומוטיב קובאן), היינס (לשעבר בבאמברג) ואייסי לואו, לאחרונה העונה בפרטיזן. התחושה שבעונה הבאה הן יהיו חלשות הרבה יותר, מעניקה להופעתן, דווקא בטורקיה, טעם של פרידה פיקנטית.
היא גם מביאה אותן לחצי הגמר בפוזיציה הרצויה של אנדרדוג. אוברדוביץ' לא היה כה נחות לעומת היריבות מאז 2002, אז הדהים את מכבי בחצי הגמר, ואת בולוניה הגדולה באולם הביתי שלה בגמר. אחרי הסדרה נגד מכבי, בה ראינו איך הלחץ כמעט גרם לירוקים להפסיד לקבוצה פחות טובה, פאו מגיעה למשחק נגד המפלצת הנוכחית של אירופה בדופק קרוב לאפס. הבעיה היא שזה בערך הדבר היחיד שעובד לטובתה.
צסק"א כמעט לא הפסידה העונה (מאזן 2-18). היא עדיפה על פאו כמעט בכל פרמטר, ובנויה גבוה ואתלטי כמעט בכל עמדה, באופן שמאפשר לה לפרק את הפיק'נ'רול המוכר של אוברדוביץ' לחתיכות.
יש לה עומק עצום, והיא הטובה מקבוצות הפיינל פור באחוזי קליעה מ-2 ומ-3, אסיסטים (19.5 למשחק , כמעט שני שליש מהסלים שלה) ואפילו אחוזי קליעה נמוכים ל-3 של היריב, נתון משמעותי כשמדובר בפאו. היא ניצחה את הירוקים פעמיים, כולל תבוסה ללא תנאי במוסקבה, שם קלעה 11 שלשות מול חמש בלבד של פאו.
אז מה יעשה אוברדוביץ'? ינסה להוציא להם את הנשמה.
אחרי הכל, כשקזלאוסקאס ותיאודושיץ' מסתכלים לספסל הירוק הם רואים שם את האיש שמירר להם את החיים כשהיו באולימפיאקוס; שישקאוסקאס רואה שם את האיש שלימד אותו לנצח כשהיה בפנאתינייקוס. בכדורסל, צסק"א עדיפה בהרבה. אוברדוביץ' זכה בשמונה גביעים כי הוא אמן בלהפוך את הכדורסל על פיו.
על הנייר, גם החצי השני לא כוחות. אולימפיאקוס הגיעה לפיינל פור בלוח משחקים שלא הפגיש אותה עם שום מעצמה פרט לצסק"א (שניצחה אותה פעמיים בקלות), וצברה מאזן של 9-7 בלבד קודם שסיינה התפרקה מולה בהצלבה, באורח אופייני אך לא מוסבר.
מול סוללת הגבוהים האדירה של ברצלונה, שמחזיקה על המגרש באופן קבוע שני שחקנים מעל 2.10 מ', היא מציגה את היינס (פחות משני מטר), אנטיץ' (שיעיל יותר בהתקפה דווקא בחוץ) ופפאדופולוס, ששיחק בכל ההצלבה יחד עשר דקות. כשמסתכלים על הסגל שלה, פחות ופחות ברור מה היא עושה כאן.
התשובה היא קשיחות מנטלית על הספסל ובמגרש. אולימפיאקוס ניצחה כל משחק שהיתה חייבת לנצח. היא הפכה משחקים נגד סיינה ברבע האחרון, עמדה בנסיונות הקאמבק של האיטלקים בבית. יש לה בעל בית אדיר על המגרש, ספאנוליס, וחבורה לא מתפשרת שעושה כל מה שצריך כדי לנצח. איבקוביץ', פחות כריזמטי מז'ליקו אבל לא פחות ערמומי, מחזיק אותה מהספסל.
ברצלונה היא ההיפך. מוכשרת, עמוקה, דורסנית. היא הפסידה פעם אחת כל היורוליג, במשחק חסר חשיבות מבחינתה. ההגנה שלה היא הטובה ביותר שראינו באירופה אי פעם: רק סיינה (פעמיים) וז'לגיריס הגיעו נגדה ל-70 נקודות . יש לה מחליפים בכל עמדה, שיטה מוטמעת היטב, מאמן שנראה ילד אבל שולט בקבוצה היטב.
מה שלא ברור הוא אם יש לבארסה יכולת לעמוד במשבר. נבארו בירידה, ואיתו צללו אחוזי הקליעה מבחוץ של הקבוצה כולה. אם הוא לא יקלע, העול ייפול על הוארטס (לא יציב), מייקל (לא בריא) ואידסון, שאני עדיין לא בטוח שהייתי רוצה את הכדור ביד שלו במשחק כזה. במשחק המכריע היחיד שלה העונה עד היום בארסה הובסה אצלה בבית על ידי ריאל מדריד, בגמר הגביע.
בברלין, בציוות אחר (דרבי יווני וצסק"א - ברצלונה), ההפרש המקסימלי בחצי הגמר היה ארבע נקודות. הפעם ההגיון אומר צסק"א - ברצלונה בגמר, אחרי שני חצאים הרבה פחות קשים. מול ההיגיון ניצבים השועלים, ושתי קבוצות עם גאווה ומסורת, אחת מהן השושלת הגדולה ביותר של אירופה מאז וארזה של שנות ה-70, במה שכנראה יהיה הריקוד האחרון שלהן. ההגיון נגד הרומנטיקה, מהו כל הספורט אם לא שלוש המילים האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם