פותחים שולחן: גמר המערב 2012
כמה נזק עושה ווסטברוק לת'נדר וכמה ליריבות? האם עדיף להיות גרג פופוביץ' או סקוט ברוקס? ומי יעלה מהספסל לעשות את ההבדל? שלוש שאלות והרבה תשובות, לקראת גמר המערב שמתחיל הלילה (03.30)
אודי הירש: ראשית, תזכורת - זה שאתה שטן לא אומר שאינך יכול לזכות באליפויות. חבריו לקבוצה של מייקל ג'ורדן יכולים להעיד על כך. גם אייזייה תומאס היה טיפוס בלתי נסבל במהלך הקריירה ובעיקר אחריה, וקובי בראיינט הוא אחד האנשים הדוחים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל, כפי שיכולה להעיד חדרנית מסוימת בקולורדו.
בוסטון ומיאמי ייפגשו בגמר המזרח
ווסטברוק הוא ככל הנראה אדם הרבה יותר נחמד ונוח, ואם ללמוד ממראה ההיפסטר-גיק
תחושת הבטן אומרת שבשלב מסוים האנוכיות של ווסטברוק תתנקם בת'נדר ושגרג פופוביץ' חכם דיו כדי לגרום למתחים לצוף על פני השטח, בדיוק כמו שאירע אשתקד, בגמר המערב מול דאלאס. המאזן של הת'נדר בפלייאוף, לעומת זאת, אומר 1:8. כנראה שבהיסטוריה יירשם עוד שטן שזכה באליפות, גם אם לא בהכרח השנה.
ערן סורוקה: מלאך חבלה. יש רק שחקן אחד בליגה שהת'נדר היו שמחים יותר לראות כרכז שלהם, וזהו כריס פול. אולי, אולי דריק רוז, אבל הוא ו-ווסטברוק דומים בסגנון, וראסל מדויק יותר מחצי מרחק ומעלה (38.4 אחוז לראס השנה, לעומת 34.1 לרוז).
מעבר לכימיה עם דוראנט, היתרון הגדול של ווסטברוק הוא בתשומת הלב ובערנות המתמדת שהוא דורש מהיריבה. עליו נכתב השיר "לא יכול להוריד ממך את העיניים, כי אחרת תעקוף אותי לדאנק, תעיף שלשה או תעלה לזריקה מהמקום שאי אפשר לחסום". יותר מהכל: כשווסטברוק על המגרש, אתה יכול לשים לידו את ספולושה שלא צריך כדור ושיתמקד בהגנה, ואז להעלות את הארדן מהספסל. גם אם ראסל עושה לא מעט שטויות, בשלב האבולוציוני הנוכחי של הת'נדר הוא חיוני כמו שהוא.
שגיא רפאל: מלאך. לקונספציות יש נטיה להשאר הרבה אחרי שכבר הוכח שהן לא רלוונטיות. למשל שנוביצקי לוזר, שהגרמנים מנצחים בכדורגל, שהלייקרס קבוצה לאליפות. אצל חלק הן תקועות יותר מאחרים (למי שלא הבין, אני מנסה לתרץ את ההימור על הלייקרס בסיבוב הקודם).
בפלייאוף הקודם נוצרה הקונספציה שווסטברוק מזיק לת'נדר, ופוגע בדוראנט. יכול להיות שזה היה נכון אז, אבל בהנהלת הת'נדר לא התרגשו,
ווסטברוק נתן עונה יוצאת מהכלל, ופלייאוף פנטסטי. 24 נקודות למשחק, 47 אחוז מהשדה, וזה כולל שני משחקים בהם קלע פחות מ-30 אחוז. יש לו 14 איבודים בתשעה משחקים, ורק שמונה בשמונת האחרונים. הוא יודע מי יקבל את הכדור האחרון, וזה בסדר גמור מבחינתו. זה לא מפריע לאנשים לשאול שאלות כמו בכותרת.
ערן שור: הביקורת הקבועה הנשמעת על רכזים מסוגו של ווסטברוק היא שכן, הם יכולים לקלוע המון ולהגיע לטבעת כמעט בכל התקפה, אבל הם לא יודעים להפעיל את חבריהם לקבוצה, מפוזרים ולא ניחנים ביכולת קבלת החלטות משובחת במיוחד (תכונה רצויה ממי שמאייש את העמדה מספר אחד על המגרש).
בשנה שעברה, הבון טון של פרשנים רבים היה להציג את ווסטברוק כשליח לוציפר עלי אדמות (ובצדק), בכל פעם שהכדור לא עבר בהתקפה דרך דוראנט. בשלב מסוים גם סקוט ברוקס ויתר על היכולות האישיות של ווסטברוק והושיב אותו על הספסל ברבע רביעי. העונה האולסטאר עדיין לא קיבל טיפול כזה ממאמנו. תהליך ההתבגרות שעובר הגארד הווירטואוזי לא הופך אותו למלאך שרת בעיני אוהדי הת'נדר, אלא פשוט לשחקן יותר אנושי.
מעין אפרת: מלאך. נכון הוא לא הפוינט גארד הטבעי, הוא חושב יותר מדי על עצמו ואפשר להשתגע לפעמים כשחושבים איזה מספרים דוראנט היה עושה אם ווסטברוק היה מוסר יותר. אבל אני אבחר פה בשיטה האמריקאית של "אם זה לא שבור - אל תתקן את זה". זה השחקן, אלה מאפייניו, וזה מה שהם עשו עם כל העצבים שהוא מייצר, ולכן מלאך. ואם סטרן סולח לו על הפיג'מות במסיבות עיתונאים - הכל אפשרי.
2. עם איזה מאמן היית רוצה להתחלף - פופוביץ' או ברוקס?
סורוקה: לכאורה, לברוקס יש סגל מבטיח יותר ועתיד מזהיר יותר. אבל אין, אין על להיות פופ. אתה יכול להגיד עשר מלים במסע"ת שלמה, לענות לכתבת ששואלת אותך למה שמת את ג'ינובילי על המגרש למרות שהוא חלש "הוא מאנו ג'ינובילי", לספסל את כל השחקנים שלך באמצע רצף ניצחונות ולקבל 40 הפרש בראש, להיכנס ליריב שלך לראש בצורה שתעצבן את כולם (ע"ע האק-א-אבאנס), ועדיין, לזכות לאמון מוחלט מהמערכת ולהערצה מצד 90 אחוז מהעולם.
בהשוואה למעמדו של פופ בסן אנטוניו, גם מעמדו של ה-Pope האורגינל בוותיקן מזכיר את זה של אייל לחמן לאחר רצף שלושת ההפסדים הראשון שלו באותה עונה. ואגב, הוא הרוויח את זה ביושר. (לא, לא לחמן).
מעין: פופ. אמנם יש לו כאב ראש רציני, איך עוצרים חבורה של רגליים צעירות וזריזות, עם הרגליים המבוגרות של השחקנים הטובים שלו. אבל יש לו גם שחקנים שהוא יכול לסמוך עליהם שכשלו ייגמרו הרעיונות - להם יש מספיק משל עצמם. הוא גם יודע מה הוא יקבל מהם בדקות המכריעות ובמשחקים המכריעים. הוא ניהל את העונה הזו בצורה יוצאת מן הכלל, עכשיו כנראה מגיע האתגר הגדול ביותר, אבל הוא מוכן להכל.
שור: שאלה טובה. לסן אנטוניו קבוצה עמוקה ומנוסה. לאוקלהומה קבוצה מוכשרת וצעירה. הספרס הפסידו בפעם האחרונה אי שם בפסח והת'נדר בטוחים שהם הפייבוריטים. אבל איזה מאמן יגיד לא להזדמנות לאמן את דאנקן, פארקר וג'ינובילי?!
הירש: החיים של פופוביץ' וברוקס הרבה יותר קלים מאלו של מייק וודסון, מייק בראון ואפילו של ויני דל נגרו. הם מאמנים בשווקים קטנים יחסית ונטולי לחץ והעניין של התקשורת הארצית בקבוצותיהם מינימלי.
התשובה המתבקשת תהיה ברוקס: הוא מאמן קבוצה שעתידה לפניה, עם ג'נרל מנג'ר מבריק ועם שלושה שחקנים צעירים ומבטיחים שיכולים לקחת אליפויות בזו אחר זו. למרות זאת, אני בוחר בפופוביץ'. דאנקן הוא מנהיג הקבוצה הנוח והחכם ביותר ב-15 השנים האחרונות ב-NBA (אולי פרט לסטיב נאש), טוני פארקר וג'ינובילי כבר לקחו אליפויות ושאר הצוות המסייע בוגר ומנוסה. מעל הכל, בהנחה שאכנס לתפקידי בשלב הזה של העונה, אקבל את הקבוצה המאומנת והמתורגלת ביותר בעולם.
שגיא: אישית הייתי מעדיף להתחלף עם פופוביץ'. השחקנים, ההנהלה, האוהדים, כולם מאחוריו. המון כבוד מהיריבים, ומערכת יחסים פורה עם השחקן המרכזי שלך. עומק נהדר על הספסל, ומערכת סקאוט אדירה, שמשרתת היטב את הקבוצה, וזה לא שהת'נדר רחוקים מזה. סם פרסטי בנה העתק כמעט מושלם של הספרס, כוכב על צנוע וענו, שחקנים שמשלימים אותו, סגל עמוק, ושוב, מערכת סקאוט בלתי אפשרית. מה שמכריע את המאבק: ארבע הטבעות של פופוביץ'.
3. מיהו שחקן הספסל הכי משמעותי בסדרה?
מעין: הדבר הטבעי יהיה להגיד הארדן, שנבחר בצדק לשחקן השישי של העונה ומשלים את השלישיה. אבל אני אבחר במישהו אחר: דרק פישר. התוספת מאל.איי, ובכן, צריכה לעשות את מה שעשתה באל.איי. ניסיון, ריכוז, שלשה כשהכל תקוע או צמוד במיוחד. היה לפיש מקום של כבוד באליפויות של הלייקרס - יכול להיות לו מקום גם בת'נדר אל מול ערימות הניסיון של הספרס.
שור: מבין כל שחקני הספסל בשתי הקבוצות, ג'ינובילי הוא בעל הפוטנציאל הגדול מכולם, אך את ההשפעה הגדולה ביותר תהיה להארדן. ככלל הספסל של הספרס עדיף על זה של הת'נדר לכן המשקל הסגולי של כל שחקן הוא קטן יותר. אצל אוקלהומה לא צריך פסיכומטרי: ההתקפה מהספסל מתחילה ומסתכמת בשחור הזקן. בשביל לנצח בסדרה, הת'נדר יצטרכו לקלוע נק' והרבה. ל-19 הנק' בממוצע שיקלע הארדן תהיה השפעה גדולה.
הירש: לכאורה, יש להכריע כאן בין ג'ינובילי להארדן, אבל ההתייחסות לשניהם כאל שחקני ספסל לא רצינית. מבין השניים, ג'ינובילי צריך אמנם להשתפר ולהתקדם, אחרי פלייאוף אנמי למדי, אבל אפשר לסמוך עליו שיתייצב לרגעי ההכרעה, אחרי ה-0:8 הקליל למדי שרשמו הספרס עד עתה.
המפתח האמיתי טמון בעמדה מספר 3 של הספרס - קוואי לאונרד (שעולה בחמישייה) וסטיבן ג'קסון. הם יצטרכו להריח את הזיעה של דוראנט, לתפוס לו בגופייה, להכיר באופן אינטימי כל איבר בגופו ולמנוע ממנו את הכדור. הרי לא קשה לשכנע את ווסטברוק לא למסור ולנסות לנצח בעצמו. אם יצליחו לעשות זאת, הדרך של סן אנטוניו לגמר סלולה.
סורוקה: ממש בא לי לכתוב על מאט בונר שיכול לרווח את ההגנה של הת'נדר עם שלשות וביום טוב לאלץ את ברוקס לשנות ליינאפ. או על ג'קסון שיכול לעצבן את דוראנט. או על דוואן בלייר/בוריס דיאו, מי שיפתח על הספסל, שיכולים לעצור את משחק המעבר עם ריבאונד התקפה/להוציא את איבקה מאיזור הטבעת ולנווט מההיי-פוסט, או על דרק פישר שעדיין חייב לי סל ניצחון מהסדרה הקודמת (זה בסדר, גם מול הספרס יש לו היסטוריה).
אבל מה לעשות - בסדרה הזו יש שני "שחקנים שישיים" מהטובים שראינו, ואת מה שג'ינובילי עשה לפני שנים, בשיאו, הארדן מתחיל לעשות העונה.
שגיא: לאוקלהומה יש את השחקן השישי של העונה, יש לה ווינר ענק על הספסל, וחבורה של לוחמים. לסן אנטוניו יש אותו הדבר, אבל יותר. שתי הקבוצות נסמכות על החמישיה השניה שלהם כדי לתת לעצמן יתרון במשחק. התחלנו לא טוב? לא נורא, הספסל יאזן את זה. התחלנו בסדר? הספסל יתן לנו יתרון. קרענו אותם? הספסל יגמור את המשחק.
הסדרה הזו היא הראשונה בה הספסל לא נותן יתרון משמעותי לאף אחת מהקבוצות. אם מאנו יצליח לאזן את התרומה של הארדן, לסן אנטוניו יש יותר שחקנים משמעותיים על הספסל. עד כה לא ראינו כלום מג'קסון, וזה הזמן שלו להופיע. יהיה מעניין גם לראות אם בלייר יחזור לרוטציה של הספרס. הת'נדר יישענו על הארדן, אבל חייבים למצוא תרומה גם מקוק ופישר.
מעין: 3:4 ת'נדר.
הירש: 3:4 ספרס.
אורן יוסיפוביץ: 3:4 ספרס.
מיכה להב: 2:4 ת'נדר.
סורוקה: 2:4 ת'נדר.
שגיא: 3:4 לספרס, אבל ממש אין לי מושג, ולא אתפלא אם ייגמר 0:4 לאחד הצדדים.
שור: 2:4 ת'נדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם