חוכמת חיים: הבושה שלי ושל בית הדין
כמה כישרון צריך כדי לקבור את מעט הנקודות שעוד נותרו לבית הדין של ההתאחדות בדעת הקהל? חיים אלחדיף עשה זאת במחי מטאפורה
בקושי עברו שלושה שבועות אחרי המיצג הטראגי-קומי של אבי לוזון נסיך פ"ת, שבועיים אחרי המונולוגים מהקבינה של אבו סובחי, ובית הדין קובר את שארית המוניטין, האמינות והיושרה שעוד נותרו לו בדעת הקהל.
אין טעם לדון לגופה של החלטה משום שעמיתיי הפליאו ממני לעסוק בו. גם אין בדעתי להתעמק בצעדי התגובה של מר בן-זקן. עבורי, כל זאת תפל נוכח פסקה אחת בפסק הדין של אב בית הדין חיים אלחדיף.
ואם בטח כבר מבינים שאני מתכוון ל:"מדובר באופן ברור וחד משמעי בהטלת רפש מתוכנן ומתוקשר בבתי הדין. אלמלא ידעתי שמדובר בבוגר הייתי חושב שהטענות ראויות לגנון של ילדים מפגרים."
שימו לב איזו קלאסה אירופית. מחווה לכתיבה המשפטית של חיים כהן ז"ל או אהרן ברק יבל"א. מתברר שאב בית הדין כה נעלב מהטלת הרפש בבתי הדין, עד ששכח את כללי הדיבור הנאור והרגישות המצופה מהיושבים על כס השיפוט.
מנותק מהוויה המקומית, בחר אב בית הדין בדימוי שלא רק מכתים את המוסד העליון של ההתאחדות לכדורגל, אלא גם מעורר תהייה אם בחירת המילים של הדיין מסמלת את כל מה שרע ומסואב בבית הדין.
שומעים את הדברים הורים לילדים הסובלים מפיגור, ילדים מיוחדים. הורים שאוהבים את ילדיהם, מקדישים את חייהם לטיפול בהם. כמה עגום לגלות כי הדיין הדורש כבוד עושה שימוש נלוז במטאפורה עלובה המשתלחת בילדים שהגורל
ואני יודע כיצד מרגיש מי שפוגע בהורה כזה. לפני שנתיים לקחתי כרגיל את בתי לגן טרום החובה שלה. יש לומר שבאותו בוקר, בתי ואני לא ראינו את המציאות ראש בראש, וההליכה לגן היתה עבורי לסוג של ויה דולרוזה.
גן בתי שכן לצד גן לילדים מיוחדים. למרבה הבושה וברוב טמטום, ברגע של רתיחה, לחשתי לבתי שאם היא לא תתחיל להתנהג כיאות, אעביר אותה לגן של הילדים המפגרים.
שנה אחרי המקרה, ניגשה אליי אישה בסופרמרקט. היא סיפרה לי שהיא ובנה, ילד מיוחד, עמדו מאחורינו באותו בוקר ושמעו את הדברים. הילד נעלב והסמיק מבושה, והיא התאפקה שלא לתת לי סטירה, שבוא נודה על האמת, הייתי ראוי לה.
שנתיים אחרי, בשעת כתיבת הדברים, הבושה מטביעה כל תא ותא בגופי. למדתי את הלקח. אני מקווה שגם הדיין אלחדיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם