קראנו אותם: ספרי הספורט הטובים
מאייל ברקוביץ' עד מוחמד עלי, מ-11 בני בנקוצץ עד העשירייה הפותחת: אנשי ספורט מעריב כותבים על ספרי הספורט שהם לא יכולים לשכוח. פרויקט חגיגי לשבוע הספר
כאוהד שרוף של הקבוצה הכי מוכת גורל בארץ, הפועל ראשל"צ, כל מה שנשאר לי עוד מילדות הוא לחלום או לקרוא על כאלו שבאמת הצליחו. כילד שגדל מול מגרש הפחים המיתולוגי, שמע את האגדות על חודורוב אבל ראה קבוצה שחוטפת שוב ושוב, התנחמתי רק בין מדפי הספריה העירונית ליד גן העיר. שם גיליתי את מעלליהם של הספורטאים הצעירים, רפי גבעון ואלון לוי, שני צעירים שהמציא שרגא גפני (בשם העט אבנר כרמלי) שהתגברו על כל אויבנו ושונאינו והוליכו
נכון, היה מרגש לראות בשידור את המהפך של היונייטד מול באיירן ב-1999, או את המהפך של סיטי העונה. אבל אלו מהפכים דרדל'ה לעומת המהפך של אלון ורפי, שהובילו את ישראל לניצחון 12:13 על מצרים, אחרי שפיגרו 12:0, והם עשו זאת אחרי שנחטפו, שוחררו והוצנחו לאיצטדיון ר"ג במחצית השנייה. בהמשך השניים גם מובילים את הנבחרת לזכייה בגביע העולמי. כמה כיף לחלום. חומר למחשבה לאבי לוזון ואלי גוטמן. (יואב צור)
מוחמד עלי הוא אייקון המוכר גם למי שמעולם לא חזה בו מעופף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. עלי הוא גיבור אמריקאי על אף שבזמן מלחמת וייטנאם סירב להתגייס לצבא, איבד את תואר אלוף העולם ונגזרו עליו חמש שנות מאסר.
מוחמד עלי הוא סמל בארה"ב למרות שלאורך שנים האיר את בעיותיה לעיני רבים. את כל זאת ועוד מגולל רמניק בספרו. ספר שלא מעודד אותך לצאת ולהילחם באגרופיך, אלא לצאת להילחם במוסכמות. בדיוק כפי שעשה מוחמד עלי באחת התקופות הלוהטות והחשובות בהיסטוריה של ארה"ב. בדיוק כמו עלי, גם כאן הספורט הוא רק נקודת פתיחה למשהו הרבה יותר גדול. (עמרי פולק)
מודה, אני מקולקל. נאיבי. עדיין חושב שדרך ספורט אפשר גם לחנך, להנחיל ערכים אנושיים, ללמד את האדם על גדולת הספורטאי ורוח הספורט. בין מכות במושבה לקונג-פו בווינטר, הכי קל לשקוע בביוגרפיות המופלאות של מג'יק ולארי או של שאקיל אוניל. בסוף חוזרים למציאות המדכאת.
אתמול נתקלתי בסטטוס עצוב של אמיר דורון על קורותיו העצובות עוד יותר כסופר. עצוב מפני שכן, נעשה כאן ניסיון להסביר לדור הצעיר שאין דבר העומד בפני הרצון, רוח הצוות, הלחימה, ההקרבה, האמונה. דרך קורותיהם של עשרה נערים, עם הומאז'ים שכל חובב ספורט ישראלי יזהה בחיוך, עשה דורון צעד גדול בכיוון, לפני שנתקל בעוד בעיה של הספורט הישראלי: חוסר כסף. ואגב, לאחד הספרים בסדרה קוראים "לאן נעלם טוני", על קורותיו של אחד השחקנים, מהגר מניגריה. אחרי שקראתם את הראיון עם שר הפנים, נראה שכולנו כבר יודעים את התשובה. (ערן סורוקה)
ספר הספורט שאני קורא עכשיו אינו ספר ספורט אמריקאי ייחודי - ובזה ייחודו. בלארד, איש "ספורטס אילוסטרייטד", לקח אלמנטים של משחק הכדורסל, מרוח תחרותית ועד קליעת עונשין, ופירק אותם לגורמים בעזרת שחקנים, מאמנים, סקאוטים וג'נרל מנג'רים ב-NBA.
הספר שלו אינו חושפני כמו "חוקי ג'ורדן", לא מקיף ורחב כמו "לשחק על הכל" של דיויד הלברשטאם, לא כתוב בפרוזה מופלאה כמו ספרי הבייסבול של רוג' ר אנג'ל. הוא ספר שאתה לומד ממנו, בעיקר כמה אנשי כדורסל אמריקאים אוהבים לדבר על המשחק ולא פוחדים לחשוף ולהיחשף.
בישראל, אנשי כדורסל אומרים "תשאלו שאלות מקצועיות" וכששואלים אותם משיבים "זו החלטה של מאמן". כשנכנסים איתם לפרטים הם אומרים "אני לא מתכוון לחשוף כאן את הדברים שאנחנו עושים", כאילו מדובר בתקיפה באיראן ולא בפיק' נ' רול.
כשמבקשים מהם הסבר הם מקריאים דפי סטטיסטיקה, כאילו לא ראינו שהקבוצה השנייה לקחה יותר ריבאונדים. לא פלא שאין בארץ ספרים כמו "האמנות של המשחק היפה", שלא לדבר על יצירות חושפניות, מקיפות או כתובות בפרוזה מופלאה. (עפר שלח)
יש ספרים שגורמים לילד לרצות להיות ספורטאי, יש ספרים שמחנכים למצוינות ויש ספרים שתכליתם התמקצעות. ספר ההדרכה של טומי דוקרטי, עבור הכדורגלן הצעיר, עשה את העבודה בכל שלושת המישורים הנ"ל.
המנהל הסקוטי של מנצ'סטר יונייטד ברוב שנות השבעים, ששיחק בסלטיק ואימן את נבחרת סקוטלנד, העביר את הכריזמה המיוחדת שלו גם אל ספר הדרכה דידקטי, שעשה לך חשק לטוס למגרש וליישם פסים ובעיטות כמו בתמונות המדויקות. ההורים שלי לא התלהבו מבניית קריירה בעולם הכדורגל, אז כנראה שהספר לא מצליח לבדו לעשות את כל העבודה, אבל לפחות קניתי תהילה מינורית בשכונה ובבית הספר על ידי הצבת הרגל המכוונת לצד הכדור ובעיטה מלאה עם כל כף הרגל הבועטת. (ניר שועלי)
דארסי פריי בסך הכל רצה לכתוב כתבה למגזין "הארפר'ס", שמתארת את חייהם של כמה נערים שמשחקים כדורסל בקוני איילנד, שכונה בניו יורק שמפורסמת בזכות פארק השעשועים שלה, ושהחיים בה מזכירים רכבת הרים.
הוא התלווה לארבעה תלמידים שמשחקים בתיכון אברהם לינקולן המקומי, ונחשף להתמודדות הבלתי אפשרית שלהם עם החיים בשכונת עוני, עם הציפיות הבלתי אפשריות של משפחותיהם ועם אנשי המכללות החלקלקים שמכרכרים סביבם ומפזרים הבטחות שווא.
הכתבה זכתה בפרסים והפכה לספר נפלא, אולי התיעוד המהימן ביותר של המציאות האכזרית והצינית של עולם הכדורסל האמריקאי, מאחורי החזות הנוצצת של כדורסל המכללות וה-NBA.
עשר שנים לאחר יציאתו של הספר, ב-2004, פרסם פריי כתבת המשך קורעת לב בניו-יורק טיימס וחשף ששניים מגיבורי הספר חיים מעבודות מזדמנות כגון שרברבות, בעוד השלישי נדרס על-ידי רכבת, וככל הנראה התאבד. גם החיים של הכוכב הרביעי מורכבים למדי, אבל הוא לפחות הצליח לברוח מהשכונה. קוראים לו סטפון מארברי. (אודי הירש)
ב-1993 ישב דניס רודמן במכונית שלו עם רובה בין הרגליים, וכשברמקולים התנגנו שירים של פרל ג'אם הוא התלבט אם לגמור לעצמו את החיים. רודמן הבאד בוי כתב שגם העונות הנהדרות עם הבאד בויס מדטרויט השאירו אותו ריק. הוא כתב על הסקס עם מדונה, על השיער שלו, על השמלות שלו, על הומואים. הוא טען שאין סיכוי שווילט צ'מברליין עשה את מה שהוא טוען שעשה. לא על הפרקט, במיטה.
הוא בעיקר שפך זבל על כולם. הוא קרא לג'ון סטוקטון "השחקן הכי מלוכלך שיש", טינף את קארל מאלון, השמיץ את גרנט היל וגידף את דייויד סטרן. וכשזה הגיע לסן אנטוניו, קבוצתו בין 93' ל-95', העשן יצא מהדף. תשאלו את גרג פופוביץ'. ב-1996, אחרי שלקח אליפות עם שיקאגו, דניס רודמן הוציא את "רע כמו שאני רוצה להיות", והצליח לגרום לי לאהוב אותו, בדיוק כמו את האנשים שהוא שנא. (אורן יוסיפוביץ)
לא פעם ספרי ספורט יוצאים סתמיים, במיוחד היום עם סוכן ומנהל ועורך דין, כשלא רוצים להעליב את הקבוצה בה גדלת, זו שבה אתה משחק וזו שאתה מתכוון לשבת איתה הקיץ, בשושו, ולסגור על חוזה לשלוש שנים. לכן היה ברור ש"הקוסם" של אייל ברקו ביץ' יהיה אחר.
שחקן שהמינוס והפלוס הכי גדולים שלו נמצאים באותו מקום - הפה. אומר מה שבראש, בלי פילטרים וחשבון, וזה מה שצריך כקורא, במקום פלקטים שמספקים מים ומחפשים במיוחד להרחיב את חשבון הבנק.
כן, גם ברקוביץ' חשב שהוא יראה מהספר כמה לירות, אבל אתם יודעים איך זה אצלנו. אירוע כזה באנגליה לא יורד מטבלת רבי המכר במשך שנים, ואילו אצלנו מספרים עושים עבודות אוריגאמי. וחבל, כי היו פה הברקות כמו "הירוקים" של אביב הברון, על עונה בחיי מכבי חיפה, ובטח ספרים שתורגמו והם תענוג לעיניים. רק מה, זה ספר. מדפדפים בחנות ומחכים לסרט. (אייל לוי)
ספרו של העיתונאי והסופר ההולנדי סיימון קופר הוא חובה מבחינתי. קופר זכה לסוג של עיסוק חלומי, אפילו גדול יותר מעיתונאי ספורט: להסתובב כתייר כמעט בכל נקודה בעולם שעליה משחקים כדורגל, ולהביא ממנה את הסיפור המשוגע שלה.
בסוף השבוע יתחיל היורו בפולין ובאוקראינה, ואחד הסיפורים מביא את קופר לאיצטדיון דינמו קייב, שם ראה בחוץ פסל של ארבע דמויות גברים בגובה שלושה מטרים, עומדים יד ביד ומשקיפים לאופק.
שום כדור לא נראה ושום מילה לא נכתבה על הפסל, אבל המפתח לזהותם היו מכנסיהם הקצרים.
ביום שבו פלשו לקייב, אירגנו הגרמנים משחק נגד דינמו. הצופים היו כולם גרמנים עם מקלעים, וכשהאוקראינים הבקיעו שער, התחילו הגרמנים לירות ברגליהם. למרות שכמה שחקנים נפלו, דינמו החזיקה מעמד וניצחה. בסיום כל שחקניה הוצאו להורג. אחר כך עשו מזה סרט: "הבריחה לניצחון". (אביעד פוהורילס)
כשהייתי בשביעית, ניצחתי עם נבחרת הכיתה שלי בגמר אליפות בתי הספר את השמיניסטים, 1:15. היו כאלה בינינו שלא חשבו שאפשר לנצח בתוצאות כאלה, אבל הם לא קראו את הסיפור המופלא על 11 בני בנקוצץ ("אחד עשר האלופים"), שכתב אדוארד בס לפני 90 שנה, תורגם לפני 70 ועותק ממנו יושב עד היום בספריה של בית הוריי.
זה היה ספר הכדורגל הראשון שקראתי, סיפור על איכר מחבל בוהמיה (צ'כיה) שלימד את 11 בניו לשחק כדורגל והפך אותם מאלופי בוהמיה לאלופי העולם תוך שהם מביסים בתוצאות אסטרונומיות את הקבוצות הטובות ביבשת, בפרט הונבד (ההונגרית) המפלצתית. היה משהו יותר אמין בסיפור הזה מהסיפור על אלון ורפי מסדרת "הספורטאים הצעירים", עד לקטע שבו בדרך למסע משחקים באוסטרליה, טובעת הספינה שמוליכה את בני בנקוצץ, והם הופכים לשחקני כדורמים וכמובן לאלופי העולם.
במצב של 0:13 בגמר ההוא, בגיל 16.5, נזכרתי בסיפור הזה ונתתי לכדור תועה של היריבה להכניע אותי. אפשר לנצח 1:15, אפשר גם להיות יותר אנושיים. (רון עמיקם)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם