יציע הכבוד: ליהנות מיורו 2012
אליפות אירופה היא כמו זריקת הרגעה לאוהדי הכדורגל, שהרוויחו אותה ביושר אחרי העונה האחרונה. הגיע הזמן ליהנות מהמשחק עצמו, רגע לפני שהכל מתחיל כאן מחדש

הגיע הזמן ליהנות באמת. יורו 2012 צילום: גטי אימג'ס
יש משהו בכדורגל של טורנירי הקיץ כמו מונדיאל ויורו שאי אפשר להסביר. סוג של שחרור. יציאה לחופשי. כדורגל הוא מוצר אותו אנו רגילים לצרוך יום-יום, שעה-שעה, ושלרוב מתלווים אליו רגשות שליליים. אכזבה ממסע הרכש של הקבוצה, בעלים שמוריד אותה לטימיון, ים של הבטחות קיציות שיתמוססו עוד לפני הגשם הראשון. וכל זה בלי להזכיר טרגדיות ספורטיביות אמיתיות כמו ירידת ליגה או עמידה בפני פירוק.
ויורו 2012 הוא סוג של חיזוק חיובי שאנחנו מקבלים כדי לאגור כוחות. כמו כדור אקסטזי שהדילר נותן לך בחינם, "כי אתה לקוח קבוע, נשמה", רק כדי שלא תשכח מי אתה ומה אתה באמת. מכור.
זה לא נורא כמו שזה נשמע. והאמת? את הכדור הזה הרווחנו ביושר. עכשיו יש לנו הזדמנות להתרווח, להוציא בקבוק בירה מהמקרר ופשוט ליהנות מכדורגל. בלי לנסות ולהשיג כרטיס נוער, בלי הלחץ בכניסות, בלי האבן הזו שמתיישבת לך על הלב כשאתה שומע שהפועל הבקיעה, בלי להישאר חצי שעה אחרי הסיום בטדי, בלי יציע האורחים בקרית אליעזר. בלי איצטדיון רמת גן.
בלי
יורו 2012 הוא ההזדמנות – אולי האחרונה – ליהנות מהמשחק עצמו, בלי שום דבר ברקע. אז נכון, עצוב שהנבחרת שאתה אוהד עפה כבר בבתים. וכן, כמו ילד שמת 50 שקל על הולנד למרות שידעת שהם יפשלו. ואי אפשר באמת לראות כדורגל ללא איזשהו חיבור רגשי. ללא פייבוריטית. ללא שנואה. ללא "מה אתה עושה, אידיוט" מול הטלוויזיה.
אבל שלא כמו בעונה הסדירה, הפעם אנחנו באמת רק על תקן צופים (לפחות עד שגם ישראל תהיה שם). חופשה אחרונה לפני שהכל מתחיל לנו מחדש. האיצטדיונים מתמלאים, הבירה זורמת, האבטיח כבר על השולחן. מיד ההמנונים ושריקת הפתיחה. איך אומר מודי? תבלו.