מזל טוב, דנמרק: זכרונות מיורו 92'
20 שנה אחרי שהוקפצה מהבריכה כדי להדהים את אירופה, מוצאת עצמה דנמרק בבית עם שתיים מקורבנות 1992. חלוץ הנבחרת ההיא פלמינג פולסן בטוח שהגיע הזמן לעוד הפתעה. ריצ'רד מולר נילסן, איך לא, יצא מזה כמו ג'נטלמן. אגדה שהיתה באמת
ביוני, בדיוק לפני עשרים שנה, למאמן הדני כבר היו תוכניות מגירה. יותר נכון תוכניות ארון.
אבל אז ידיעות מפתיעות הופיעו דווקא ממועצת הביטחון של האו"ם, שהתכנסה לדיון דחוף בנוגע למרחץ הדמים, המתחולל בבלקן. אמרו שם שבגלל מלחמת האזרחים, שמשתוללת ביוגוסלביה, הגיע הזמן להטיל עליה סנקציות.
המועצה אישרה את החלטה 757, פיפ"א ואופ"א קראו את סעיף ז' ולא היו להן אפשרויות תמרון. היוגוסלבים מנועים מלהשתתף בכל תחרות ספורט, בטח ובטח באליפות אירופה. דנמרק מוזמנת לארוז.
חלק משחקני דנמרק היו אז בחופש, חלק התכוננו למשחק ידידות בברונדבי נגד נבחרת פליטי ברה"מ, שבדיוק התפרקה. "הייתי אז אחרי אימון בוקר כשהגיעו השמועות", סיפר השוער האגדי, פטר שמייכל, אחרי שהסנסציה הושלמה. "דיברו על זה בארוחת צהריים שאולי נחליף את יוגוסלביה וכשחזרנו מאימון הערב זו כבר הייתה עובדה. אנחנו נוסעים לאליפות".
נילסן עשה סבב שיחות מהיר בין שחקניו כדי לראות מי מוכן לתחרות ומי ימשיך לאכול קוקוסים בחופי תאילנד. היו כאלה שהזעיק ממשרד הנסיעות, כאלה שבכלל לא התכוננו ללבוש נעליים באותו קיץ. רק בשיחה אחת הוא ידע מראש את התשובה, מיכאל לאודרופ לא רצה להצטרף.
לאודרופ הוביל מרד עוד במוקדמות. אחרי ההפסד בבית ליוגוסלביה הוא הודיע שדי, הוא נפרד מהמדים הלאומיים. אחיו בראיין הלך בעקבותיו והם רק היו הראשונים.
לאודרופ לא אהב את המשחק הזהיר של נילסן, את הדרישות הטקטיות וזה השחקן שעליו בקנבאואר הגדול אמר: "בשנות השישים פלה היה הגדול מכולם, בשבעים קרויף שלט, שנות השמונים היו שייכות למראדונה ובתשעים זהו ללא ספק לאודרופ".
מיכאל היה אז המאסטרו של דנמרק וברצלונה, אדריכל הניצחון. אחיו בריאן אמנם הסכים לחזור לסגל, אבל הבכיר במשפחה המשיך לעמוד בסירובו. "מיכאל לא רצה לשחק, אבל אמרתי כבר אז שאני לא סוגר בפניו את הדלת", סיפר נילסן בשיחה מביתו שבאודנסה. "הודעתי שכשהוא ירצה לשוב למדים הלאומיים הוא יתקבל בברכה, ואכן הוא חזר אחרי שהנפנו את הגביע. אני בטוח שהוא הצטער על ההחלטה, אבל מה לעשות, כמו בכל מקום גם אז היו כמה אנשים שנתנו עצות לא חכמות".
בלי לאודרופ העומס היה צריך להתחלק. נילסן בנה לעצמו חבורה טקטית ממושמעת, חלק ממנה הכיר עוד מקודם ואת הבעייתיים כמו יאן מולבי המוכשר העדיף לשמור בחוץ כדי שלא יפגעו במטרה.
"הכרתי את השחקנים מצוין", נילסן מודה. "הייתי המאמן שלהם באולימפית וידעתי כבר אז שאולי אין לנו את הכוכבים הכי גדולים ביבשת ואולי גם המחלקה הרפואית לא הכי מודרנית ובטח שאני לא הייתי המאמן הבכיר בטורניר, אבל אם תיקח את כל המכלול היינו קבוצה קשה להכנעה ואילו בנבחרות אחרות שיחקו כוכבים שדאגו לעצמם".
ההתארגנות הייתה מהירה, אוהדים דנים החלו לברר על כרטיסים לשבדיה השכנה, אבל בתקשורת המקומית היו סקפטיים. ללא לאודרופ וכברירת מחדל היה ספק אם לבחורים באדום יהיה מה למכור מול האנגלים במשחק הפתיחה.
"מצחיק שאפילו בעיתון שלי לא ציפו שנגיע רחוק",
מהר מאוד נילסן גיבש הרכב. הוא ביקש להתבסס על השלד של ברונדבי, הקבוצה הבכירה במדינה, שמייכל שכבר היה במנצ'סטר יונייטד ובהתקפה יסמכו על פלמינג פולסן, שהיה שחקן בכיר בבורוסיה דורטמונד.
כשדיברתי עם פולסן הוא צחק. הזיכרונות חזרו מיד. "אחת הנקודות החזקות של הסגל היתה שלא היה ספק מי יהיה בהרכב", סיפר. "כולנו ידענו מי יעלה גם במשחק הבא. לא היו ויכוחים בחדר ההלבשה, לעיתונות לא היו שערוריות לפתח, לא התעסקו במי הגיבור ומי יביא את הנקודות. היינו רגועים בקטע הזה".
גם העובדה שלא היו ציפיות תרמה?
"אי אפשר להגיד שלא היו ציפיות. כשאתה מגיע לטורניר כזה תמיד יש מטרה. אתה עולה לדשא ואם אתה מפסיד הקהל מאבד אמון. לכן בכל משחק ידעתי שיש לנו על מה לשחק. הבנו מהר שלא סופרים אותנו. אתה עולה נגד אנגליה וצרפת ויודע שלהן יש כוכבים יותר גדולים ואיכות בכל חלק".
הפתיחה של הטורניר אכן הייתה צולעת. 0:0 בפתיחה מול אנגליה וכעבור שלושה ימים שבדיה המארחת ניצחה את הדנים 0:1 משער של תומאס ברולין, בדקה ה-58, נותר רק משחק נגד צרפת: ניצחון ועלייה מדהימה לחצי הגמר, הפסד והביתה.
אם לא מספיק המצב הקריטי, גם קים וילפורט הודיע שהוא נאלץ לעזוב את המחנה הדני. שיחות מהבית סיפרו שמחלת הלוקמיה שתקפה את בתו לין, בת השבע, רק הולכת ומחמירה. נילסן ניסה להרגיע את שחקניו. הוציא אותם למיני גולף, נתן להם את כל האוויר, רק שיעלו בטוחים בעצמם. הרי זו היתה צרפת של ז'אן פייר פאפן ואריק קאנטונה.
"אחרי התיקו נגד האנגלים וההפסד לשבדים לא נראינו טוב. בתא העיתונות חשבו שזה הולך להיות טיול קצר", מספר טידס. "אז הגיע המשחק האחרון בבית נגד צרפת וניצחנו. אני זוכר את העיתונאים לצדי מסיימים בצעקת 'יה' אדירה".
פאפן אמנם השווה אחרי יתרון שקבע הנריק לארסון - לא השבדי המפורסם, אלא הדני מלינגבי, אבל לארס אלסטרופ קבע 1:2 דני ומקום בחצי הגמר. תדהמה, לא פחות. דנמרק, האנדרדוג הקלאסי, תפסה את מקומה בין ארבע הבכירות ביבשת. רק שבדרך לגביע חיכתה אלופת אירופה הולנד, עם כל התותחים הכבדים. רונלד קומאן, פרנק רייקרד, רוד חוליט, מרקו ואן באסטן ואפילו דניס ברגקאמפ, שרק התחיל לפרוח.
"חצי הגמר נראה לנו בלתי אפשרי", טידס מודה. "הולנד היתה הרבה יותר טובה. בכל עמדה היה לה שחקן-על איכותי, אבל באותו יום דנמרק הראתה את הכוח החזק שלה, המחויבות למשחק".
נילסן אסף את השחקנים וביקש עוד יום רגיל בעבודה. "אמרתי להם 'אתם רוצים להגיע למשחק הבא? אז המשחק הזה הוא הכי חשוב שהיה לכם אי פעם", סיפר. "מאה אחוז ריכוז ובלי לחשוב על העתיד'. בכלל לא דיברנו על זכייה או על גרמניה. ידענו שאם נלך עד הסוף נהיה הנבחרת הדנית הראשונה בהיסטוריה שעשתה את זה".
הנריק לארסון כבש פעמיים והוליך את דנמרק ליתרון, אבל ראה את ברגקאמפ ורייקארד, ארבע דקות לסיום, מביאים את שתי הנבחרות להארכה.
"מה שטוב במנטליות הדנית זה שגם אם אתה משחק מול נבחרת שעל הנייר טובה ממך, אתה מסוגל להוציא מעצמך יותר", פולסן עדכן. "זה היה מבחינתי סיפור קלאסי של דוד נגד גוליית ואנחנו יודעים איך הסתיים הקרב ההוא. הצטיינו כאנדרדוג".
פולסן עמד בקרב בעיטות ה-11 מול האנס ואן ברויקלן. שניהם שיחקו לפני כן בפ.ס.ו. השוער ניסה לפני הבעיטה לוחמה פסיכולוגית, אבל ראה את החלוץ מניח את הכדור ברשת. כל חמשת הבועטים הדנים פגעו. ואן באסטן הגדול הביט בתדהמה איך שמייכל עוצר את השוס שלו. דנמרק הקטנה בגמר אליפות אירופה.
"משהו קרה לנו בגיבוש הקבוצתי," פולסן משוכנע. "קלטנו שיש פה הזדמנות להשיג משהו מאוד גדול. היו לנו שנות שמונים מצוינות וחשבנו ש'92- יכולה להיות השנה שתשים את דנמרק על המפה."
גרמניה הייתה אז אלופת העולם, אמרו שקשה לראות מי ינצח אותה. דנמרק הגיעה לסיום על ארבע. פציעות, עייפות, אבל לפחות וילפורט חזר לשלבים האחרונים ממיטת בתו החולה.
"היתה לנו הזדמנות לשחק מול שחקנים הרבה יותר טובים," נזכר פולסן. "אבל בשביל אחד כמוני, ששיחק באותן שנים בבונדסליגה, זה היה אתגר עצום לנצח ואז לחזור לתחילת העונה לחדר ההלבשה ולומר 'מה דעתכם על דנמרק הקטנה."'?
רק שעם כל הכבוד לחבורה הלוחמת, זה היה יומו של שמייכל. גרמניה פתחה את המשחק במטרה לסיים אותו מוקדם וראתה מולה תמנון אנושי. "שמייכל היה צעיר, אבל פרגוסון כבר קנה אותו והתחיל לשפשף אותו בהרכב של מנצ'סטר יונייטד," מספר טידס. "אני חייב להודות שבאותה אליפות הבנו שלשוער שלנו יש את היכולות להיות הטוב בעולם.
"הגמר היה המשחק הכי טוב של שוער שאי פעם ראיתי. מדהים מה שהוא עשה באותו יום". אגב, ממש כמו הנבחרת הדנית שהוקפצה מהבית עשרה ימים לפני הטורניר, כך גם זומן הקיץ קספר שמייכל מלסטר סיטי, הבן של, עשרה ימים לפני האליפות - בגלל פציעת השוער הראשון תומאס סורנסן.
בגמר 92' הגרמנים תקפו ותקפו וראו את ג'ון יאנסן מבקיע בדקה ה-19, עוד הם מנסים להשוות, וילפורט, אותו אב שדואג לבתו החולה, הבקיע את השני בדקה ה-79 ודאג לסיום מהאגדות. "היינו חייבים להודות לשמייכל על הופעה בלתי נשכחת", פולסן מודה. "אבל מדינות קטנות לפעמים צריכות את המזל הזה בכדי להצליח.
"מאז אותו ערב אני לא יודע כמה אנשים עצרו אותי ברחוב בכדי להעלות זיכרונות. אני מקווה שהשחקנים שלנו יחוו ביורו הזה את אותה חוויה, כי מדובר באירוע שהולך איתך לכל החיים. חגיגת הזכייה בקופנהגן הייתה מדהימה בעוצמתה".
גם טידס לא ישכח את השריקה האחרונה ביציע העיתונות. "זו היתה שאגת הפתעה, שמחה והתרגשות, אבל אני חושב שקלטתי את גודל האירוע רק אחרי יומיים. אני כלכך שמח שיצא לי להיות שם. זה לא יחזור עוד פעם. אמנם יש לנו נבחרת טובה שיכולה להיות הפתעת הטורניר גם השנה, אבל לא לזכות".
פולסן דווקא מנסה לחשוב אחרת. "אתה צריך לחיות בדנמרק בכדי להאמין שסיפור כזה יחזור. אם תשטוף את המוח אז בסוף תשכנע את עצמך שאין סיכוי, אבל אם תעקוב אחרי הלב, תדע שקיים צ'אנס. אנחנו ניאבק עם נבחרות טובות מאיתנו, אבל אני משוכנע שהיריבות של דנמרק יצטרכו להזיע בכדי לעבור אותה. הגיע הזמן להפתעות".
דנמרק לא הצליחה לזכות מאז בתואר ולא לכולם היה האפי אנד. בתו של וילפורט נפטרה זמן קצר אחרי החגיגות וגם ימי התהילה של נילסן הסתיימו מהר מהצפוי. הקהל הדני, מספר טידס, החשיב אותו כמאמן מיושן ושמרן מדי וכשנכשל במוקדמות מונדיאל 94' הביקורות היו ארסיות.
נילסן כבר לא בחור צעיר, אבל לפחות יש לו מזכרת אחת שאין לאף מאמן דני אחר. "למה לא יכולים לשחזר את ההישג שלי?", ענה בג'נטלמניות. "יש לדנמרק הרבה שחקנים טובים ומורטן אולסן מאמן מעולה. אני מתפלל בשבילם".
גם ישראל קטנה. לנו יש סיכוי?
"למען האמת, לא ראיתי את ישראל משחקת הרבה זמן. אני חושב שבזמני בנינו משהו יפה, אבל לצערי זה נגמר. אני מקווה שתגיעו. בכל מקרה אתה חייב לי טובה, תמסור את איחוליי לכל מי שגר בישראל. תודה על הזמן הנפלא שהיה לי ולאשתי שם. באמת תודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם