ואן קרוואן: לכל החיים כתום
הקרוואן הוא ידידו הטוב ביותר של האוהד ההולנדי. 2,400 קילומטרים יד ביד עד אוקראינה, רק כדי לגלות את המקום היחיד באירופה בלי קמפינג. המחנה הכתום שהוקם כולל גם אוהלים, בירה, שירה בציבור ואפילו ניקיון. "זו לא פטריוטיות כמו ההנאה מהחיים," חושף רודי, "הפסד לא יפריע למסיבה"
"זה סיפור טוב," הוא התעקש לספר אותו בפעם ה40- אלף. "היינו אז במונדיאל בארה"ב ואני כרגיל באתי עם התוף הגדול. בטמפה, בדרך לטיסה לוושינגטון, נכנסתי לחנות וראיתי את הנוצות האלה. יפות, צבעוניות. שאלתי את המוכר 'כמה,'? אמר 'מאה דולר' ומאז אני איתן."
פגשתי את הינדריקס במחנה הכתום, עיר אוהלים שנבנתה במיוחד לאוהדי נבחרת הולנד בפארק הידרה, שבפאתי חארקוב. זו הפעם החמישית שיוריס חיסקה מרים פרויקט יומרני כזה. התחיל עם מחנה קמפינג בפורטוגל, ביורו ,2004 כשראה שהאוהדים ההולנדים מבקשים להיות צמודים ולחגוג כמה שיותר. הוא רק השתדרג עם השנים, כשהפעם הבאה תהיה במשחקים האולימפיים בלונדון.
הכל מוכן. מאוהלים קטנים לתפרנים עד אוהלי חמישה כוכבים עם מקלחת ושירותים. בירה כל היום, בלילה אמנים הולנדים מעבירים את הזמן והמסיבה נמשכת עד הבוקר, בלי קשר לתוצאות. 80 יורו ללילה המחיר הכי זול, עד אלוהים ישמור. "פרויקט יקר," הסביר חיסקה בסיור הקצר. "אני לא חושב שהאוקראינים הבינו למה אנחנו מתכוונים כשהצגנו את התוכניות. הם עדיין רואים את מה שבנינו ומחייכים. אין להם תרבות קמפינג כמו אצלנו, בטח חושבים שאנחנו מטורפים. זה נכון."
מטוס שכור הגיע ביום שישי בערב עם 300 אוהדים, אבל הינדריקס
"לפעמים זה קשה, הליווי הצמוד," האינדיאני הודה ופתח עוד בירה. "אתה יודע, עולות כסף הנסיעות האלה, אבל בשבילי ובשביל אשתי זו החופשה השנתית, ואני אף פעם לא מרשה לעצמי להתאכזב. גם אם הולנד תפסיד, אמשיך איתה. אתה יודע מתי אפסיק? כשאפול מהרגליים, אולי בעוד שנתיים, ארבע, שמונה שנים."
הינדריקס תפס קצת שמש בזמן שחירטיה קילפה תפוחי אדמה לארוחת הצהריים. מתוקתקים עם ניסיון של שנים. "היא עדיין מספר אחת אצלי," הודה כשאשתו נכנסה להביא משהו מהמקרר. "אחרי זה הילדים והנכדים. כדורגל בא אחרי המשפחה." חירטיה חשבה ששמעה את שמה, אבל הינדריקס צחק וקרץ. "כן, אמרתי לו שאת עושה צרות, אישה מאוד בעייתית."
הינדריקס שאל איך הקרוואן ועניתי שמאוד מרשים. מעוטר בתמונות השחקנים, כתובות ובתפאורה שבה הכתום שולט, מכוסות קפה ועד מגבות. הוא סיפר שבבית, בהולנד, יש לו מוזיאון של הנבחרת, 70 מטרים עמוסים בחפצים, כולל 42 חולצות אורגינליות. "אין עיתונאי שלא ראיין אותי," הוא צוחק. "אם בארה"ב היו נותנים לי דולר על כל פעם שהצטלמתי עם אוהד, הייתי היום איש עשיר. רק ביורו בפורטוגל אולי 15 אלף תמונות."
עוד לפני שריקת הפתיחה, היתה הנבואה. "תרשום," ביקש. "הולנד - דנמרק ;1:3 הולנד - גרמניה ,1:2 הולנד - פורטוגל .1:1 נגיע לסיבוב הבא עם שבע נקודות. אם נפסיד יום למחרת תראה אותי בקרוואן, מניע ונוסע הביתה. לא נשאר אפילו לרגע. כשהקבוצה גומרת, גם פאפה מסיים."
לפתע הסלולארי שלצדו צלצל. זו היתה הולנדית נרגשת שבסיומה צהלה. חרהאט סיים לשוחח וקרא להאנס מהקרוואן הסמוך, סיפר שתחנת רדיו הולנדית בישרה לו ששמעה שנתקע בלי כרטיסים להולנד נגד גרמניה וצ'יפרה אותו עם שניים. לפעמים משתלם להיות משוגע עם מטרה.
האנס שנק השתתף בשמחתו מהקרוואן הסמוך. גם הוא כבר לא ילד, בחור בן 62 שהפעם האחרונה שליווה את הנבחרת היתה אז, ב,1988- כשמרקו ואן באסטן הניף את הגביע. תמיד רצה להצטרף לדרכים אחרי האוראנג,' אבל לא יצא בגלל המלון שניהל ליד איינדהובן. עכשיו נפטר מהנכס והוא פנוי רגשית.
"חודש בקרוואן זה כלום בשבילי ובשביל אשתי," הוא צחק. "לא מזמן היינו חודשיים בספרד ובשנים האחרונות אנחנו בין חצי שנה לשבעה חודשים מחוץ לבית. רצינו לטייל כאן קצת, לראות את קייב והכפרים, אבל אין קמפינגים. בכל מקום באירופה יש, רק פה לא. נטייל ונישן בתחנות דלק, היכן שיש אור וקצת אבטחה."
המחנה התעורר לחיים. מסודר, נקי, לא רועש. אלף איש צריכים להיות כאן בימים הקרובים, כשלמשחק נגד גרמניה כבר יגיעו 400 נוספים, בגלל העניין העצום. פגשתי שם את רודן ואן דן הובל וקרן שבדיוק סיימו להתקין את האוהל שסחבו מהולנד. זוג מהוגן, שקט, אבל מהמזוודה הציצו תחפושות משונות, ששום רואה חשבון או עורך דין ישראלי לא היה יוצא איתן למגרש מחשש מה יגידו השכנים.
"אני חושב שזה בגלל הקרנבל ההולנדי שמייחד אותנו מאחרים," רודי אמר בזמן שסידר את המקום. "אנחנו אוהבים להתלבש מצחיק ולהשתטות לכמה ימים. זו לא פטריוטיות כמו ההנאה מהחיים. זה תירוץ לכייף. אנחנו רוצים שהולנד תנצח, אבל גם אם לא, זה לא יפריע למסיבה."
איזה כיף להיות הולנדי. לא לקחת את העניין כחיים ומוות ולא להיות ממורמר, אלא להבין שבסך הכל מדובר בספורט. באירוע כזה גם אם מפסידים, שתי בירות, שירה בציבור והכאב עובר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם