גמר ה-NBA: הכי גדול שיכולנו לבקש?
את מי תקחו לקבוצה שלכם, לברון או דוראנט? מי השחקן הכי חשוב פרט לשלישייה הגדולה? האם ההגנה של מיאמי היא הקריפטונייט להתקפה של אוקלהומה סיטי? ומי תיקח אליפות? השולחן העגול של nrg מעריב נערך לסעודה האחרונה לעונה זאת
גיים בויז: דוראנט ולברון מזכירים משחקי מחשב
1. מי יהיה האקס פקטור בכל קבוצה פרט לשלושת הגדולים? (עמרי פורטל)/ מי יהיה השחקן הכי לא צפוי החשוב בכל סדרה? (גיל רוזנטל)
ערן סורוקה: בצעד של חשיבה קדימה, לקראת גמר מול שחקן כמו קווין דוראנט, צירפו במיאמי היט בקיץ את שיין באטייה שעשה מולו עבודה הגנתית מצוינת במדי ממפיס בעונה שעברה. כעת, עם באטמן ולברון ג'יימס, ימצא מולו דוראנט שומר עילאי כל העת. לא שלסן אנטוניו עזר שהיה לה את קוואי לאונרד וסטיבן ג'קסון המשובחים לכשעצמם, אבל נראה שלמיאמי יש את הכלים ההגנתיים הנדרשים להאטת הפנומן.
מתוך חשיבה קדימה למפגש נגד לברון, הביאו באוקלהומה סיטי לפני שנה וחצי שחקן שלברון מעולם לא עבר בפלייאוף. קנדריק פרקינס (בקשיחות), ולצדו סרג' איבקה (באתלטיות) וניק קוליסון ונאזי מוחמד (בחוכמה) יצטרכו להתנגד לחדירות ולריבאונדי ההתקפה של ג'יימס ושל ווייד, ולהוציא מתפרצות קטלניות. על ג'אמפ שוטס מיאמי לא תיקח אליפות.
מיכה להב: לאיבקה ולבאטייה ישנם תפקידים דומים בשתי הקבוצות. שחקנים שהחשיבות העליונה שלהם בהגנה - ואכן, אם אחד מהם לא יתרום את שלו בצד הזה של המגרש, שלושת הגדולים בצד השני עומדים לחגוג. אבל גם יש להם תפקיד קריטי בהתקפה. הם שוברי השוויון. איבקה ובאטייה השתפרו ככל שסדרות הגמר האיזוריות התקדמו, והיו להם חלקים חשובים בעלייה לסדרת הגמר.
אוקלהומה ומיאמי עברו קבוצות מנוסות יותר עם מאמנים שראו את הכל ב-NBA. ומה שלמדנו בפלייאוף הנוכחי הוא שיש לך תשובות ליריבה, עד שאין לך תשובות. כאן נכנסים איבקה ובאטייה. ההגנות יתמקדו בשלושת הגדולים, הן לא יצליחו לעצור שחקן רביעי ביום גדול. שלום סרג', הלו שיין. זמן לצלוף את הזריקות האלה מהפינה.
אודי הירש: איבקה ובאטייה. לא מדויק להסתכל על איבקה כעל חוליה נפרדת מהשלישיה המובילה של אוקלהומה, ולו מפני שבקיץ הבא יצטרך סם פרסטי להחליט בשביל מי הוא שובר את הבנק, ג'יימס הארדן או הספרדי-קונגולזי - ובכלל לא בטוח שהוא יבחר בגארד עב הזקן.
איבקה גם יופקד על בוש בדקות שזה ישחק בעמדה מספר 4, גם יצטרך לדאוג לכך שלברון לא יתנגש עם הראש בטבעת כמו שעשה במשחקי ההכרעה מול הסלטיקס וגם יהיה עליו לאפס את היד מחצי מרחק, בהנחה שההיט יתמודדו עם דוראנט באופן יותר אפקטיבי מאשר הספרס.
בצד השני, מפתה לבחור במריו צ'למרס, שצריך להתמודד עם המצ'אפ הלא הוגן מול ראסל ווסטברוק, אבל יש לזכור שהתוספת המשמעותית לסגל שנכשל בגמר בעונה שעברה הוא דווקא באטייה. פט ריילי החליט בקיץ לשים את הז'יטונים על גרסת ה-NBA לנדב הנפלד (מחמאה גדולה, שיהיה ברור) במקום על גבוה דומיננטי. בינתיים מתברר שהוא לא טעה.
באטייה היה אחד הגורמים המרכזיים לכך שמיאמי עברה את בוסטון (יחד עם ההוא שקלע 45 במשחק השישי), עם הגנה פנטסטית וקליעות חופשיות. לפחות בחלק מהדקות הוא יופקד על דוראנט, ובוודאי יכיר באופן אינטימי חלקים מסוימים בגופו, איפשהו בין הירכיים לבטן התחתונה.
שגיא רפאל: איבקה בת'נדר. התפקיד שלו יהיה לעזור מול החדירות של ג'יימס ו-ווייד, לשנות זריקות, ולהימנע מעבירות. אם הוא יצליח לקחת מההיט את הנקודות הקלות ליד הטבעת, הוא עשה את שלו. בנוסף, משחק דומה למה שעשה במשחק 4 מול הספרס יתקבל בברכה. גם היכולת של ספולושה להתמודד עם וייד בהגנה תעשה הבדל.
באטייה בהיט. אם ג'יימס יצטרך לרדוף אחרי דוראנט 40+
מעין אפרת: באוקלהומה אגנוב קצת, ואומר שיש שניים במחיר אחד. פרקינס ואיבקה. כל אחד לחוד, ושניים ביחד בכלל יהיה מצוין. ההופעה במשחק 4 מול הספרס הדגימה איך ביום חלש או עייף של האחרים, משחק טוב של שניהם יכול לשמור את הקבוצה במשחק. בנוסף, טובים השניים מן האחד. הקו הקדמי של ההיט הוא בעיקר בוש, באוקלהומה - ביחד עם קוליסון - יש יתרון מספרי שמאפשר רוטציה, והם יצטרכו אותה, מצפה להם הרבה עבודה.
בהיט - באטייה. הביאו אותו בשביל ההגנה. ובכן - הנה המשימה הקשה ביותר, אוקלהומה. שאלו אותו לקראת הסדרה איך שומרים על דוראנט. "מתחילים ביום ראשון בכנסייה", ענה באטייה, "אפשר גם להתפלל לבודהה, כל אל אפשרי". במיאמי יקוו שכל התפילות הללו ייענו ובאטייה יצליח למצוא את הדרך להאט את כוכבי היריבה.
ערן שור: בתחילת העונה עוד ניצל איבקה את ההשבתה לתור באירופה הקלאסית ולבקר על הדרך עם ריאל מדריד בנוקיה. לאחר שהשאיר 9 נקודות, לא כולל טיפ, חזר הפורוורד לעבוד באמת באוקלהומה ולהעמיד ממוצעים של 3.3 גגות בפלייאוף. תוסיפו לזה תצוגה של 11 מ-11 בהתקפה במשחק מספר 4 נגד הספרס ותקבלו שחקן שבקבוצה אחרת יכל להיות גם הצלע השלישית בטריו מופלא.
במיאמי אפשר להתחכם ולהגיד שבאטייה מחבר את הקבוצה, מהווה עוגן בהגנה, מרווח את ההתקפה, הכל נכון. רק שבמיאמי עדיין צריכים קרוב ל-30 נקודות מהרול פליירס שלהם בשביל לנצח את אוקלהומה ופה הכתובת היא צ'למרס שעושה בפלייאוף הזה התקדמות יפה, ומראה שאם צריך עוד כח התקפי שלא תלוי רק בשלשות חופשיות במעבר, אז הוא האיש.
אורן יוסיפוביץ: באטייה. הפורוורד של ההיט כל כך חשוב להם שהוא לא X פקטור, הוא Y. ההגנה, השלשות, האחריות, הניסיון. מהשחקנים שנולדים עם טבעת על היד (בינתיים זה הספיק רק לכתר מכללות ב-2001 עם דיוק). איתו, מיאמי כנראה היתה מתמודדת השנה על אליפות שנייה ברציפות. וסליחה ל-41. עוד סיבה? העונה הוא קולע 4.8 למשחק. בפלייאוף הוא 5.7. נגד אוק סיטי (אמנם רק בשני משחקים) הוא על 10. שיין נעליך.
באוקלהומה, דרק פישר. האיש הצליח לסדר לכולנו עונה ביושבו בארגון השחקנים, גילה את אכזריות החיים כשהושלך מלוס אנג'לס בשל גילו, אבל יכול לעבור את קובי בראיינט ולקחת טבעת שישית, כדי לסתום כמה פיות.
שור: עיינו ערך דאלאס בסדרת הגמר אשתקד. למאבריקס היתה אז קבוצת התקפה פחות טובה ומוכשרת מהת'נדר מודל 2012, ולהיט היתה קבוצת הגנה לא יותר טובה מהשנה, התוצאה הסופית ידועה. ההגנה של מיאמי התמודדה עד כה מול קבוצות החוף המזרחי בקצב הפלייאוף של החוף המזרחי, ולכן לסטטיסטיקות ההגנה של ההיט אין משמעות בסדרה הזאת, בדיוק כפי שלסטטיסטיקות ההתקפיות של הת'נדר אין.
אורן: אמורה לתפקד טוב. אם שוב נסתמך על שני משחקי העונה, זה נגמר עם 103 (וניצחון) ו-93 (בהפסד). השאלה שצריכה להישאל היא איך ההגנה של הת'נדר תתמודד עם מיאמי.
מיכה: כמו שהיא תפקדה עד עכשיו בפלייאוף, עם המון עומק. יש כל כך הרבה אנשים לעצור בת'נדר, שאי אפשר לעצור את הקבוצה כולה. אלה לא רק דוראנט, שיכול לקלוע מכל מצב ועכשיו ראינו שהוא למד גם מה הזמן הנכון לעשות זאת. או ווסטברוק, שאין למיאמי תשובה אמיתית אליו. או הארדן, שפשוט יבלבל את ההיט. גם אם מנסים לעצור אותם, יש לאוקלהומה שחקנים משלימים כל כך טובים, שהם יעשו כאבי ראש ללברון והחברים.
בגלל זה, אם ההיט רוצים לנצח הם חייבים לרוץ. הם חייבים להתקיף ולקלוע, להיכנס לסל ולעשות בעיות. לשחק פיזי בשני צדי המגרש. לעבור את גבול 100 הנק' במשחק ולא לתת לת'נדר לברוח. ואם הלברונים יברחו במהלך המשחק, אסור להם לתת לדוראנטים לחזור. כי הם יכולים לעשות את זה, וינצלו כל הזדמנות שיקבלו.
שגיא: את הסדרה העונתית הן סיימו ב-1:1. קווי הדמיון והשוני ברורים: דוראנט קולע כהרגלו בשניהם (28 ו-30 ביותר מ-50 אחוז), ווסטברוק זורק יותר מדי (13 מ-42 בסה"כ), והארדן סולידי. שני הבדלים ענקיים: 1. בניצחון, איבקה ופרקינס קלעו 35 נק' ב-16 מ-21 מהשדה. בהפסד הם קלעו רק שש. 2. יחס איבודים-אסיסטים: 26 אס' על 16 איב' בניצחון, 16 על 18 בהפסד.
המפתח של הת'נדר הוא הנעת כדור, הימנעות מאיב', והפעלת הגבוהים. המפתח של מיאמי הוא עצירת הגבוהים, ולגרום לווסטברוק לקחת על עצמו כמה שיותר. באותו הקשר, במהלך גמר המערב התפרסם סקר שהראה שרוב המנג'רים בליגה מעדיפים את הארדן על ווסטברוק. עיתוי הפרסום לא היה מקרי. ווסטברוק לא טרח להגיב. לא מול העיתונאים, ולא על הפרקט. אם ימשיך כך, הת'נדר בדרך הנכונה.
סורוקה: שאלה כזו עושה עוול לשלושה מהמאמנים ההגנתיים הטובים בליגה בעשור האחרון: ריק קרלייל, מייק בראון וגרג פופוביץ'. גם העונה, כשהקבוצות של קרלייל ובראון לא בשיאן וזו של פופ נבנית יותר על התקפה, הן עדיין דורגו 8, 13 ו-11 בליגה, בהתאמה, ברייטינג הגנתי. ההיט מדורגים 5.
עם זאת, הייחוד של מיאמי לעומת קודמותיה הוא בכך שהיא תוכל להעמיד שלושה שומרים מצוינים (ג'יימס, באטייה ו-ווייד) מול השלישייה של הת'נדר, ובעיקר בתחושת הנואשות, העכשיו או לעולם לא, איתה משחקים שני הראשונים. בהינתן הנתונים הפיזיים ידועים, אותו מצב מנטלי יכול להפוך את הגנת ההיט לאתגר הגדול ביותר בו נתקלו הת'נדר.
מעין: מבחינת אוקלהומה זה כנראה המצ'-אפ הכי קשה שיכלו לקבל. נמצאה הקבוצה שמנטרלת את יתרון המהירות שלהם. שחקני ההיט יכולים לעמוד בקצב, ואפילו להאט אותו. שוב חוזרים לספסל הרחב שהקבוצה הזו הצליחה לייצר לעצמה.
בסדרה מול סן אנטוניו ראינו כל מיני שחקנים זורחים פתאום. ספולושה בשלוש, הגבוהים בארבע, והארדן ופישר עם השלשות הגדולות בסוף המשחק השישי והאחרון. כשווסטברוק ודוראנט יצטרכו רגע מנוחה מכל מה שיזרקו עליהם, שוב נצטרך לראות את ההתעלות הזו של הצוות שלהם.
בנוסף גם שווה לראות מה סקוטי ברוקס מכין הפעם. הוא הוכיח שהוא יודע להתאים את הקבוצה שלו ליריבה. אפילו לנצל את הנקודות החזקות שלה נגדה. היה לו מספיק זמן לראות וידאו של ההיט, ולנסות לגנוב כמה מהלכים.
הירש: הת'נדר ניצחו את הספרס בזכות תרגיל בידוד פשוט מאוד לדוראנט, שבוצע פעם אחר פעם ברגעי ההכרעה של המשחק החמישי והשישי. הספרס פשוט לא היו מאסיביים מספיק בעמדות 2 ו-3 כדי להתמודד עם תופעת הטבע הזאת, סקנד גארד של 2.06 עם מוטת ידיים של שאקיל אוניל וקליעה של רג'י מילר.
מעבר לפיקנטיות שטמונה במפגש בין שני השחקנים הכי טובים בעולם, לברון מתאים בול כדי לשמור את דוראנט, לעמוד בדרכו כשהוא יוצא מחסימות ולמנוע ממנו את הכדור. בדקות שג'יימס יתרכז בהתקפה, באטייה ייכנס לתמונה.
מעבר לכך, מיאמי משחקת לאט יותר מאשר סן אנטוניו, שהפכה לקבוצה שמתבססת על המגרש הפתוח, וגם זה ישחק לרעתה של אוקלהומה, כשווסטברוק והארדן יקבלו פחות הזדמנויות להתפרע בהתקפות מתפרצות. סטן ואן גאנדי טען שאריק ספולסטרה הפך את מיאמי לקבוצת-ההגנה-נטולת-הגבוה-הדומיננטי שראה אי פעם, ועוד מעט גם הת'נדר יחושו בכך.
הירש: איזו בחירה אכזרית. יש נטייה קצת מרגיזה לאוהדי NBA להתרפק על העבר, אבל הליגה של היום קשוחה, פיזית ואגרסיבית פי כמה מאשר באייטיז. לארי בירד ומג'יק ג'ונסון לא נתקלו באינטנסיביות של הכדורסל המודרני, וספק אם מייקל ג'ורדן היה לוקח היום שש אליפויות כשבעמדת הסנטר שלו משחקים עצים אנושיים כמו לוק לונגלי וביל וונינגטון.
אין לי מושג עם כמה אליפויות יפרשו לברון ודוראנט, אבל הם ייזכרו כשניים מעשרת השחקנים הטובים בהיסטוריה. דוראנט כבר יכול להציג הישגים גדולים יותר מאשר כשג'ורדן היה בגילו, ולברון הוא ככל הנראה האול אראונד פלייר הטוב בתולדות המשחק. עם הגב אל הקיר, הייתי לוקח את דוראנט, ולו רק בגלל האופי הנוח, הצניעות, השקט הנפשי ובעיקר היעדר הפמליה המאוסה שמקיפה את קינג ג'יימס.
שור: שאלת השאלות. דוראנט מוכיח בכל ערב מחדש שהוא מכונת התקפה משומנת, הכוללת את כל הארסנל ההתקפי. שלשות, חדירות, אחוזים מהקו, מסירות, קלאץ'. חוץ מטבעת, לסופרסטאר בן ה-23 יש כבר הכל.
בצד השני, עבור המלך שעון החול מתחיל לתקתק, בטח עבור מי שרוצה הרבה יותר מטבעת אחת בשביל ה"מורשת" ששמורה לגדולים באמת. כנראה בגלל זה הוא מקדים בפלייאוף הזה את דוראנט בצעד אחד בכל הסטטיסטיקות. לאחר שהשיל מעצמו את תדמית הילד הרע וה"צ'וקר" של הרבע האחרון, ברון נראה באמת מפוקס במטרה. כמעט בלתי אפשרי לא לאהוב את דוראנט, אבל אני הייתי לוקח את לברון, בעיקר כי בסדרה הזאת אני רוצה אותו איתי ולא נגדי.
אורן: לברון. אין מה לעשות, ותדחפו את הרבע האחרון להארכה מצדי. דוראנט (27.8, 7.9, 4.2 בפלייאוף) הוא שחקן נהדר, אצילי, מדהים וחסר "החלטה" מפגרת. אבל הוא עדיין שחקן. יש לו בקבוצה רכז (הארדן, לא ווסטברוק חס וחלילה) שיוצר לו, וגבוהים שמסייעים לו.
לברון (30.8, 9.6, 5.1) הוא קבוצה בפני עצמו. הוא משחק בתפקידים 1-6 (הטעות במקור) והוא הרבה יותר שלם מ-KD. בקיצור - בהתקפה אחרונה, בחדר ההלבשה או סתם במסעדה אני לוקח את דוראנט. בדראפט אני בוחר בג'יימס.
סורוקה: גם לפי הזמנה דוראנט לא היה יכול לבקש פלייאוף מושלם יותר. הבשלות והבגרות המנטלית שהוא מראה בגיל 23 פשוט מפחידה. המזליקו מול דאלאס, השלשה הנונשלנטית על וורלד פיס, ההשתלטות על משחקים 4 ו-6 מול הספרס, הם סימנים לכך שהאיש מוכן ללכת עד הסוף.
רק שבנסיבות הנוכחיות, כנראה שהייתי מעדיף את לברון. בדרך לגמר הקודם הכל היה לו קל מדי. הבורות מהם יצא פעם אחר פעם ב-12 החודשים האחרונים - הקריסה בגמר שהובילה אותו לעבודה מוגברת על משחק הגב לסל, ההופעות הצ'יימברלניות במשחק 4 באינדיאנה ובמשחק 6 בבוסטון, ההתעלות בהיעדרו של בוש - משרים תחושה שהפעם האיש מוכן מאי פעם לגביע ראשון, ומוכן לכל אתגר.
מיכה: בואו לא ניתן להחלטות מטופשות לבלבל אותנו. אם הייתי צריך לשחק עם אדם אחד ב-NBA, הייתי בוחר בלברון. הוא יכול להשתלט על המשחק לבדו, ויודע מתי למסור. ההגנה שלו, על הכדור ובעזרה, פשוט מדהימה. הוא שחקן מבריק בהתקפה וגם חבר נהדר לקבוצה. ואיכשהו שכחנו את ההצגות שלו בפלייאוף, בימים לפני ואחרי שהוחלט סופית שהוא הלוזר הגדול בליגה. אני הכי רוצה לשחק עם לברון.
אבל בקבוצה שלי אני רוצה את דוראנט. זו לא הקליעה, לא היכולת ברגעי ההכרעה. לא העובדה שהוא השחקן הראשון שאני רוצה לראות לוקח שלשה, והשחקן היחידי שאני מאמין בו בלב שלם כשהוא לוקח זריקת ניצחון. היתרון הגדול של מספר 35 הוא הדבר היחיד שחסר ללברון בארסנל ולדוראנט יש בשפע. ג'נרל מנג'ר מעולה. אם אני בצד של דוראנט, אני רגוע כי אני יודע שאני נמצא בקבוצה העדיפה.
ואם השאלה של קבוצה לא היתה משנה, ללברון היו עד עכשיו לא אחת, לא שתיים, ולא שלוש טבעות.
שגיא: דוראנט. מעולם לא פגשתי אף אחד מהשניים, ויכול להיות שכל מה שאני כותב זה שטויות (כמו שטוענת אשתי), אבל על סמך כל מה שקראתי, אני מעדיף את דוראנט. לגבי הכשרון האינדבידואלי אין ממש ספקות, ההבדל הוא האופי. דוראנט מרוכז רק בדבר אחד, ניצחון. לא אכפת לו מי משחק איתו, לא אכפת לו להפסיד פעם אחר פעם בקרבות אגו, הוא תמיד נשאר צנוע ולומד מכל רגע על הפרקט, התדמית שלו לא חשובה לו (אלוהים, שמישהו ישיג לת'נדר סטייליסט דחוף).
לברון עסוק בעיקר בניהול התדמית שלו, ניהול העסק שלו, ניהול הקבוצה, זהות המאמן, הרוטציה והשחקנים. דו שיח מתמיד עם התקשורת והאוהדים, שיורד לפעמים לרמות נמוכות מאוד. אם אני מנג'ר, תנו לי את הדוראנטים והדאנקנים, תשמרו לעצמכם את המייקלים, הקובים והלברונים.
מעין: עוד שאלה שפשוט חיכיתי לה. דוראנט ללא היסוס. קודם כל בבת אחת בנית לך תדמית מצוינת למותג. הוא חביב, חכם ומשדר הרבה מאוד נאמנות למקום בו הוא נמצא. המספרים המדהימים שהוא מציג הם כנראה רק ההתחלה, כי יש לו עוד כמה שנים להמשיך ולהשתפר. אה כן, והוא גם משחק עם שחקן שלא ממש אוהב לחלוק את הכדור. גם במקרה הזה הוא דאג להשתיק כל דיון בסוגיה.
הביטחון שלו נראה כמעט כלקוח מספרי הזן של פיל ג'קסון. בלי להרגיש הוא הופך משחקן קבוצתי, למכונה שיודעת שחייבת לקחת את הכול על עצמה. ובבת אחת חוזר להיות ילד שרץ לחבק את אמא. למעט ההצטרפות שלו לטרנד המשקפיים, כל ההתנהלות שלו לפעמים נראית קצת לא קשורה לליגה, ועדיין לדעתי הוא השחקן הכי טוב שלה.
מיכה להב: 2:4 אוק סיטי (70 נקודות עד עכשיו, בול בת'נדר)
מעין אפרת: 2:4 אוק סיטי (69 נקודות עד עכשיו)
אודי הירש: 3:4 מיאמי (68 נקודות עד עכשיו, נפל עם הספרס)
ערן שור: 2:4 היט (68 נקודות עד עכשיו, בול בת'נדר).
ערן סורוקה: 3:4 אוק סיטי (68 נקודות עד עכשיו, בול בת'נדר)
שגיא רפאל: 2:4 אוק סיטי (63 נקודות עד עכשיו, נפל עם הספרס)
אורן יוסיפוביץ: 2:4 אוק סיטי, כדי לשמור על העונה הפיננסית (47 נקודות עד עכשיו, הלך על ספרס-סלטיקס בגמר)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם