קבוצה ביום, דטרויט: ילדים טובים
פרויקט פתיחת עונת ה-NBA של nrg מעריב: טיישון פרינס הוא השריד היחידי לקבוצה הגדולה שלקחה אליפות ב-2004. אחרי שג'ו דומארס טעה ושלח את דטרויט עמוק לתחתית, היא מתחילה להתרומם בצעדים קטנים
עונה 65 לבוכנות ב-NBA, 56 האחרונות בדטרויט, לאחר שעברו
שחקני מפתח שנשארו: רודני סטאקי, טישון פרינס, גרג מונרו, ברנדון נייט, יונאס ירבקו. רכישות בולטות: הרוקיס אנדרה דראמונד (קונטיקט), קים אינגליש (מיזורי) ו-ויאצ'סלב קראבצוב (BC דונייצק), והפורוורד קורי מאגטי (שארלוט). עזיבות בולטות: בן גורדון (שארלוט), בן וואלאס (לא פרש רשמית, אבל נכון לעכשיו לא בסגל של דטרויט).
ג'ו דומארס אחראי על בניית האלופה של 2004, באותה מידה שהוא אחראי למצב של הפיסטונס כיום. דארקו מיליצ'יץ' היה הטעות הראשונה, אך לא פגעה בקבוצה בטווח הקצר; ההגעה של אלן אייברסון היא זו שסימנה את תחילת הנפילה. אמנם גם ממנו נפטרו, אבל בכסף שנחסך, הוחתמו בן גורדון וצ'ארלי וילנואבה על חוזים שגדולים עליהם בכמה מידות.
דומארס הצליח הקיץ להיפטר מהחוזה של גורדון, והחליף אותו בחוזה של מאגטי. שני שחקנים שמזיקים יותר מתורמים, אבל למאגטי נשארה רק עוד שנה להזיק, לגורדון שנתיים. עם צ'ארלי וי לא נעשה כלום, אם כי עדיין יש רגעים – בעיקר כשהוא כועס – בהם הוא בלתי ניתן לעצירה.
אחרי הטעויות שנעשו עם השחקנים החופשיים, דומארס בונה את הקבוצה דרך הדראפט, כאשר כל שנה הוא מוסיף לפאזל חתיכה נוספת. ארבעת השחקנים המובילים בדטרויט נבחרו על ידה בדראפט. טיישון פרינס הוא הותיק ביותר, המנהיג, הוותיק שאמור ללמד את כולם מוסר עבודה. סטאקי מבסס את עצמו כסקורר סביר מעמדת הגארד. הדגש הוא על שתי התוספות האחרונות.
המניות של גרג מונרו לפני דראפט 2010 היו בנפילה, והוא נבחר רק שביעי. אף אחד לא ציפה ממנו להפוך לשחקן של דאבל דאבל, ובטח לא כל כך מהר. כבר בעונתו השניה הוא הפך לשחקן הפנים המוביל בדטרויט, ולעתיד של הפרנצ'ייז.
ברנדן נייט דווקא כן נתפס כרכז מבטיח, אבל איכשהו נפל לידיים של דטרויט בבחירה 8 של 2011. עונת הרוקי היתה סבירה, כשהוא מראה שטווח ה-3 ב-NBA קטן עליו (1.6 שלשות ב-38%), ומצד שני 3.8 אסיסטים על 2.6 איבודים זה רע. הציפיה היא לשנה שנייה מוצלחת יותר.
הכיוון כרגע הוא לתת לשניים למצות את הפוטנציאל שלהם, בלי להביא שחקנים שידרכו להם על האצבעות יותר מדי. גם הקיץ התוספות המשמעותיות מגיעות מהדראפט. אנדרה דראמונד הידרדר עד בחירה 9, ונאסף על ידי הפיסטונס. יש לו כל מה שצריך כדי להפוך לשחקן פנים אימתני, למעט יכולת. גובה, אתלטיות, מסה, אבל הוא עדיין לא שולט במשימה הפשוטה של לשים את הכדור בסל.
בדטרויט יש סבלנות, ולכן לא נראה שיזרקו אותו לשחות עם הכרישים כבר השנה. בנוסף אליו הביאו את קים אינגליש שיכול להיות סקורר מהספסל, ואת קראבצוב בשביל לעבות את הקו הקדמי. כמו שזה נראה, דטרויט הולכת לעוד שנת דשדוש, שבסיומה תחפש עוד חלק בפאזל בדראפט הקרוב.
אולי החלק החסר נמצא דווקא בהיסטוריה ובתרבות של הפרנצ'ייז.הרוע, הניצחון בכל מחיר, העבודה הקשה. אלה ערכים שלא קיימים בפיסטונס היום, ואלה בדיוק הדברים שאם דומארס, שהיה חלק מהבד בויז המקוריים, ילמד את מונרו ונייט, יוכלו להפוך אותם לאולסטארים בליגה. ואולי גם להתניע מחדש את המועדון המקרטע הזה.
אופטימי: נייט וסטאקי משלבים יכולות כדי להפוך את כולם לטובים יותר. מונרו מגיע לאולסטאר, ודראמונד מצליח להישאר על הפרקט, ואפילו לתרום.
פסימי: נייט ממשיך לאבד יותר מדי, ולקלוע באחוז נמוך מדי. מונרו מפספס את האולסטאר ונכנס לדיכאון. דראמונד קובע שיא לשחקן שעושה וסוחט הכי הרבה עבירות בהכי מעט דקות על הפרקט. מהעונשין הוא קולע כמו ג'ורדן, בערך. 23 אחוז.
מה יזכרו מאיתנו אחרי שהעולם יגיע לקצו בדצמבר
כל עוד דומארס שם, לטוב ולרע, תמיד יזכרו לו את דארקו ואת מה היה קורה אילו היה בוחר באחד הבאים בתור, כמו כרמלו אנתוני או דוויין ווייד. זה תקף גם מול החלטות מצוינות כמו הבחירה במונרו, וגם לצד החלטות הרסניות כמו ההחתמה של גורדון ווילנואבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם