יש גרועות מאיתנו: היום שאחרי
לאחר שהורדנו את הפראנויות שהתפתחו כאן מאז רוסיה, אפשר לחזור ולהתעסק באובססיית בניון, אותה מובילים מספר עיתונאים שעושים לו עוול. לא צריך להתרשם מזה שלוקסמבורג הפסידה רק 2:1 לפורטוגל. לא "החזרנו את הכבוד", רק את הביטחון של חמד
בניון היה המנהיג והשליטה שלו בנבחרת היתה מוחלטת, אבל הוא לא הצליח לעזור להגיע ליעדים של יורו או מונדיאל. כמוהו גם לא רביבו וברקוביץ'. יותר מזה, לאברם גרנט היו שני קמפיינים, הראשון, עם כוכב גדול כמו ברקוביץ', היה אולי הגרוע ביותר ב-20 השנים שאנחנו משחקים באירופה. לקמפיין השני גרנט לא הזמין אל אייל, וזה היה הקמפיין הכי טוב ב-20 השנים האחרונות. מה שאומר שכוכב ישראלי אולי משפר את איכות המשחק של הנבחרת, אבל הוא לא קוסם ולא שחקן ברמת שובר שוויון כמו המקבילים שלו ביוון או אפילו בלטביה, שהגיעה ליורו אחרי שניצחה את טורקיה בפלייאוף. האובססיה סביב בניון, אותה מובילים מספר מצומצם של עיתונאים, עושה עוול לכל הצדדים, ובראשם בניון.
לא ככה אנחנו צריכים לזכור את סוף העידן של השחקן המצוין הזה, והוא גם לא זקוק לחסדיהם או לשירותי הליווי האלו. וחוץ מזה אם הוא כזה אציל נפש, ובאמת ישראל תזדקק לו ביום הדין, הוא יופיע.
האובססיה עושה גם עוול לאלי גוטמן, כי גוטמן הרוויח ביושר את תפקיד מאמן הנבחרת, וגם אם טעה בגדול בהתנהלות שלו בתחילת הדרך בזיגזוגים שלו, הוא עדיין הפגין אומץ לב בהתעקשות שלו לא להזמין את יוסי לקראת לוקסמבורג, למרות הביקורת בתקשורת.
גוטמן הגיע מוכן מקצועית לתפקיד בנבחרת, אבל היה חסר מודיעין קריטי לכל מה שקורה מסביב, ופעם ראשונה שהוא חווה את ההבדלים הגדולים בין התנהלות של מאמן בקבוצה, להתנהלות בנבחרת. הוא, אבי השיטתיות והתרגול, מתקשה לעשות את זה בימים הספורים שהוא מקבל אליו את השחקנים, והכי גרוע מבחינתו זה שאחרי משחק רע, אין אפשרות לתקן את הטעויות מייד ביום ראשון, כי השחקנים חוזרים לקבוצות שלהם, וצריך לחכות שבועיים ואולי חודשיים למשחק הבא. גוטמן הגיע לנבחרת כמו משיח בן דוד, אולי כאיש האחרון שיכול להציל את הכדורגל כאן מאובדן מוחלט.
ההילה מההצלחה הגדולה בהפועל ת"א איפשרה לו לעשות מה שהוא רוצה בתחילת הדרך בלי שמישהו יתערב לו. הוא התכונן חודשים ארוכים לקראת כניסתו לתפקיד, בנה מודלים מנבחרת גרמניה וממש היה נרגש ודרוך לקראת המשימה. אולי אפילו דרוך מדי. אני לא יודע כמה הוא היה מעורב, אם בכלל, בתכנון משחקי הידידות לפני הקמפיין, אבל בדיעבד המשחקים האלו מול נבחרות חזקות מדי (גרמניה ואוקראינה למשל) בשלב מוקדם כל כך, היו טעות והכניסו מתח ולחץ מיותר בשלב שבו היה צריך לחזק את המערכת ולא להחליש אותה.
זה נכון שגוטמן טעה כשלא הפגין אומץ לב אמיתי ומלכתחילה לא הזמין את בניון, אם האמין שהוא לא צריך להוביל את הקמפיין הזה. כפי שאמרנו, גוטמן היה במעמד חזק מאוד רוצה בתחילת הדרך, אבל חשש כנראה שסגירת דלת בפני בניון כבר בהתחלה היא מהלך דרמטי מדי שהוא יתקשה להכיל. פה התחיל זרע הפורענות, וכאן נכנס חלק בתקשורת והחל לבחוש.
נבחרת ישראל לא "החזירה את הכבוד" הלילה, אבל חשיבותו של הניצחון בזה שהוא העניק מעט שקט והעניק בטחון לאחד השחקנים הכי הרציניים בסגל, תומר חמד המתמיד. גם לא צריך להתרשם יותר מדי מזה שלוקסמבורג הפסידה רק 2:1 לפורטוגל בפתיחת הקמפיין. זה היה משחק ראשון של מתלהבים, ובכדורגל יש מדי פעם תוצאות יוצאות דופן שלא משנות בכלום את התמונה הכללית.
אחרי שלושה משחקים מה שאפשר לומר זה שיש שתי תוצאות סבירות (הערב, והתיקו בבאקו), ויש קטסטרופה אחת מול רוסיה. זה לא אומר שצריך להיות אופטימי. ב-20 השנים האחרונות הנבחרת צועדת במקום במקרה הטוב. עד היום היא לא
מול אותו חמד אני מציב את איתי שכטר. אותו שכטר הוא בעיניי המודל הכי מעודכן של הכדורגלן הישראלי הכוכב. אחרי עונה אחת גדולה בישראל, הסוכן שלו כבר סידר לו קבוצה בבונדסליגה. הוא פתח שם טוב, אבל די מהר ירד לספסל וקייזרסלאוטרן גם ירדה ליגה. הליגה השנייה בגרמניה, שהיא פיזית ואיכותית, היתה עבור שכטר הזדמנות נדירה להתחשל והוא היה יכול לעזור שם לחזור לליגה הראשונה, אבל הוא ויתר ומיהר לחפש מקום אחר. בינתיים מצא את הספסל בסוונסי. ההתנהלות של שכטר מאכזבת. רק שלא ישרוף לעצמו הזדמנויות.
אנחנו עושים יותר מדי רעש מנבחרת ישראל. היא לא כזה סיפור גדול וקורות החיים שלה ב-30 השנים האחרונות מלמדים על כך. נסו להיזכר כמה פעמים יצאתם בתחושת "וואו" ממשחק נבחרת באצטדיון ר"ג. לפני 30 שנה מול פורטוגל ב-1:4, לפני 15 שנה ב-0:5 על אוסטריה. זהו, פעמיים ב-30 שנה. מעט מדי מכדי לפתח אובססיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם