נקרעים לדגל: ראובן עטר לא לבד
לא חסרות דוגמאות לסמלים שחזרו הביתה מהדלת הראשית ונבעטו דרך החלון. ראובן עטר כנראה לא עשה סקאוטינג מקדים
יוסי שפרלינג, אז היו"ר, לקח סיכון אדיר כשביצע את המהלך. או שהוא מחזיר עטרה ליושנה, או שבסוף מורידים את פסלו של הרודן. סיני עזב את הפועל רק בינואר 1997, אחרי אינספור הפסדים בדרבי, אליפויות של מכבי ת"א והודעה על פצצה מתחת למכוניתו. כמה שניסה לשנות את המומנטום, לא הצליח, ויותר מזה - גם לא חשב שצריך לעזוב.
חודשיים לפני שקיבל טופס טיולים שאלתי בראיון איך הוא מסביר את הקרדיט הבלתי מוגבל. משה נעלב. "אני מקבל אשראי? אשראי מקבל מאמן שנמצא כל הזמן בתחתית, שראשי הקבוצה אומרים שזה חוסר מזל. אנחנו קבוצה שנלחמת בצמרת. הפועל ת"א הורידה את עצמה ליגה, לא משה סיני. לא קיבלתי קבוצה עם שבתאי לוי, משה סיני, גבי לסרי וגילי לנדאו. הפועל ת"א בונה את עצמה למרות כל העסקנים שסובבים אותה. אני, משה סיני, כשחקן, הרגלתי את הקהל הזה לטוב, למרות כל הבעיות שהיו מסביב".
בתשובה הזו סיני פתח את כל הבעייתיות בהתקשרות עם סמל. סמל משוכנע שאת הקרדיט הוא השיג בצדק והמועדון לא עושה לו טובה. הוא צריך להיות שם. אלי אוחנה חשב כך כשקיבל את בית"ר ירושלים מוקדם מדי. גם אבי נמני הסכים לקבל על עצמו את מכבי ת"א בלי ניסיון מוכח - והתרסק.
כשצ'ירו פרארה אימן את יובנטוס, הניצחון על מכבי חיפה בליגת האלופות היה אחד מימי השמש הבודדים בקדנציה כושלת. הבלם הקשוח החזיק במשך 11 שנה את ההגנה של הקבוצה, ממנה פרש בגיל 38. כשמונה למאמן, ההנהלה פתחה בפניו את הארנק. הביאה את דייגו הברזילאי מברמן ואת פאביו קנבארו, הכוכב של מונדיאל 2006, ובסוף כלום. הפסיד לקטאניה, לבארי. קיבל בראש 4:1 מבאיירן מינכן בקרב האירופי.
בהתחלה עוד ניסו ביובה להיות מנומסים, אבל היה זה
אבל גם כללי הנימוס האלמנטרים נשברו בטורינו. בסוף ינואר 2009, אחרי פחות מעונה בתפקיד, ובעקבות הדחה כואבת מהגביע האיטלקי, החליטה ההנהלה לשחרר את פרארה. סמל, לא סמל, יש גבולות ברורים. הרי אין קשר בין איזה שחקן היית לבין איזה מאמן תהיה.
מרקו ואן באסטן היה תותח ענק בכדורגל ההולנדי, שלוש פעמים שחקן השנה באירופה. אם לא אותה פציעה קשה שהובילה לפרישה, לכו תדעו לאיזה גבהים היה מגיע. אבל כאשר ואן באסטן מונה למאמן הולנד בגיל 40, הוכח שלא מספיק רק ידע בתורת המשחק אלא גם צריך הבנה ביחסי אנוש. די דומה למקרה עטר-קטן. ואן באסטן חשב אז שעבר זמנם של מארק ואן בומל, קלרנס סיידורף, אדגר דווידס ופטריק קלויברט. הוא החליט לספסל את החבורה ולקדם במקומה צעירים מוכשרים.
לרוד ואן ניסטלרוי, מלך השערים, הוא הבהיר שלדירק קויט יש עדיפות. מיותר לציין שקויט לא כבש אפילו פעם אחת במונדיאל 2006. בקיצור , אין חזית שמרקו לא פתח שם. הוא אמנם שרד עד אחרי יורו 2008, שם הודח ברבע הגמר, אבל זכה לביקורות נוקבות בגלל ניהולו הכושל.
יותר מאוחר אמר בראיון: "קיבלתי את המינוי מוקדם מדי. היה לי מאוד קשה בהתחלה. זה היה צעד גדול בשבילי. כדי להסתדר עם שחקנים חייבים ניסיון. המקרים עם ואן ניסטלרוי, ואן בומל וסיידורף היו מבחינתי התנסות חדשה. טיפלתי בהם נכון, אבל חבל שלא היה לי יותר ידע. כשחקן אתה יכול להיות מופנם, שקט, אבל כמאמן אתה חייב להראות מה שיש לך".
ואן באסטן קיבל הזדמנות נוספת מיד אחרי יורו 2008. הסמל נקרא לאייאקס, הקבוצה בה עשה את צעדיו הראשונים ככוכב. האוהדים היו איתו, ההנהלה, אבל לא התוצאות. ואן באסטן קיבל סטירות מצלצלות. 6-2 מפ .ס.וו ו-5-2 מהירנביין . כשאלקמאר באה לבקר באמסטרדם, האוהדים שפעם קיבלו אותו בפרחים הרימו שלט ציני במיוחד: "סוף סוף, אלופה הגיעה לארנה".
שלא כמו יענקל'ה שחר, הנהלת אייאקס ניסתה לשמור על פאסון, למרות שהמנכ"ל ריק ואן דן בוק תיאר את אותם ימים כבומבה מגעילה בראש. בהודעה הרשמית נאמר אז שפיטוריו של ואן באסטן כלל לא עומדים על הפרק. יש לו חוזה ומינוי מאמן חדש לא יבטיח תוצאות אחרות.
היה זה מרקו שהגיע בעצמו למסקנה הנדרשת. המאמן הודיע להנהלה אחרי פחות משנה שהוא לא השיג את המטרות שעמדו בפניו, וכעת מגיע החלק המעניין. הוא גם אמר באותו מעמד שאין ביכולתו לשנות את המומנטום השלילי.
לפעמים לסמל יש הרבה יותר מה להפסיד, אפילו יותר מהקבוצה. קחו את טוני מובריי. הוא אמנם לא היה שחקן גדול בסלטיק, אבל שרד שם ארבע שנים בכבוד, ונזכר כמי שאיבד באותה תקופה את אשתו ברנדט ממחלת סרטן השד. אבל מובריי לא סיים בטעם טוב את הנישואים הקתוליים.
הוא חזר לגלזגו בתור המנג'ר ביוני 2009 ועזב במאי 2010 עם התואר המכובד "המאמן הגרוע ביותר בתולדות המועדון". אמרו שהוא אפילו עבר את ג'ון בארנס, שהצליח להפסיד לאינוורנס מהליגה השנייה במסגרת הגביע.
מילא מובריי שחזר לאלמוניותו. תחשבו על אלן שירר, עשר שנים בניוקאסל, 148 שערים ב-303 משחקים . זה סמל, זה גאון. במשך שנים סירב להצעות אימון והתרכז בעבודתו כפרשן. ואז, באביב 2009, הקבוצה נקלעה לתחתית, המנג'ר ג' ו קיניר נאלץ לעבור ניתוח לב.
נותרו שמונה משחקים לסיום העונה וסכנת ירידה. האוהדים חשבו שכמו ששירר שיחק, וכמו שהוא רואה את המשחק כפרשן, ככה הקבוצה תיראה. נו? חמש נקודות מתוך 24 הוא השיג, ניוקאסל ירדה לליגת המשנה ושירר חזר ליציע. משתלם?
אולי הדבר הכי טוב בסופו של דבר זה להתכסח עם המועדון בו גדלת, לא להיות מזוהה איתו, ולא לחשוב כל הזמן איך אתה חוזר כדי שיבנו פסל בדמותך בכניסה למתקן האימונים.
בואו נחזור לידידנו הטוב לותר מתיאוס, מגדולי השחקנים הגרמנים בכל הזמנים. 12 שנים בבאיירן מינכן, 150 משחקים בנבחרת הלאומית. הכי סמל שיכול להיות, אבל מה לעשות - המנכ"ל הכל יכול של באיירן, אולי הנס, הודיע שכל עוד הוא בתפקיד מתיאוס לא יגיע למועדון גם בתור גנן ברחבת החמש. אלה עניינים משפטיים שהיו בין הצדדים ודם רע שלא הפסיק לזרום, אבל עובדה, מתיאוס היה בישראל, הונגריה, סרביה ולא מצליח להגיע לשולי הבונדסליגה.
בספרו האוטוביוגרפי "לך בגדול או לך הביתה", כתב האייקון: "בנירנברג ובפרנקפורט אוהדים נגדי רק בגלל שאני שחקן עבר מבאיירן מינכן. למרות שהיו המון שינויים בתפקיד המאמן, זה אף פעם לא הייתי אני".
אולי להיות סמל זו לא הברכה הכי גדולה. עדיף לבוא קטן כמו אברהם גרנט, שצץ לחיינו מהפועל פ"ת, אלישע לוי שבא לחיפה מסכנין, או אפילו ז'וזה מוריניו שפעם היה המתורגמן של בובי רובסון המנוח. או שפשוט כדאי לשים את השנים היפות בצד ולהתחיל הכל מהתחלה. בלי קרדיט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם