השקענו בתשתיות: הבונדסליגה כמודל
45 אלף צופים בממוצע למגרש, רבבות שמשלמים מחירים מצחיקים לכרטיס, 26 מרכזי אימון של ההתאחדות, 60 אחוז תוצרת מקומית בין שחקני הבונדסליגה. בעיצומה של עוד עונה גרמנית פנטסטית בליגת האלופות, יצא שליח אובזרבר לראות כיצד עושים זאת נכון
כעבור עשור, הנבחרת הצעירה החדשה של גרמניה הכריזה על חזרתה לחיים בכך שהרסה את התקוות של אנגליה במונדיאל 2010 בדרום אפריקה. מסוט אוזיל, תומאס מולר וסמי חדירה הציגו הופעה מלאת ביטחון כשהשפילו את הנבחרת של פאביו קאפלו 1:4. ההפסד הוביל לעוד בחינה עצמית עבור האנגלים, ונראה שאף זירז את סיום העבודות על מרכז המאמנים החדש של ההתאחדות האנגלית, סנט ג'ורג' פארק, ולדור החדש של אקדמיות נוער במועדוני הפרמייר ליג, 12 שנה לאחר המהפך בגרמניה.
ההערצה לדרך הגרמנית, שעברה גם דרך הכנעת הנציגות האנגלית באירופה, חורגת מגבולות המאנשנפט למועדונים ולארגון בהתאחדות הגרמנית. שלוש קבוצות בונדסליגה עלו לשלב ההצלבה בליגת האלופות. מבאיירן מינכן מצפים תמיד לעלות. אבל הכדורגל האירופי הוכה בתדהמה על-ידי ההצלחה של שאלקה, ובעיקר על-ידי דורטמונד, שסיימה בראש הבית הקשה ביותר.
ה-1:1 של דורטמונד מול מנצ'סטר סיטי באתיחאד נחשב בגרמניה להוכחה לפער התרבותי בין סיטי, אותה מממנים כספי נפט מהמפרץ, ובין דורטמונד, שנבנתה מחדש כמעצמה אירופית סביב שחקני בית, ועדיין ממומנת על-ידי האוהדים בהתאם לשיטה בכדורגל הגרמני. בעודם מתחזקים במגרש, המועדונים הגרמניים שמרו בכוונה על המסורת והאווירה גם מחוץ לדשא, במטרה לשמר את רעיון הכדורגל כמשחק העם בעידן הגלובליזציה הסופר-מסחרי.
אלפי אוהדים במשחק, למשל, עדיין משלמים בבונדסליגה מחיר נמוך באיזורי עמידה. 25 אלף צופים במשחק מגיעים ל"קיר הצהוב" המפורסם של דורטמונד תמורת 11 יורו לכרטיס. צעירים ומבוגרים, וגם אוהדים פחות מבוססים כלכלית, עדיין יכולים לראות את קבוצתם.
למרבה ההפתעה, 36 מועדוני הבונדסליגה והבונדסליגה השנייה הם עדיין מועדונים במובן הישן, עם שני יוצאים מהכלל - וולפסבורג ולברקוזן, שהיו מאז ומעולם בבעלות התאגידים פולקסווגן וחברת התרופות באייר. על מועדונים להיות בבעלות מינימלית של 50 אחוז ועוד קול אחד על-ידי חבריהם, האוהדים. אין בליגה מועדון אחד בבעלות זרה, ורבים מבכירי הליגה מדברים בבלבול על תהלוכת הזרים העשירים שרוכשים מועדונים בפרמייר ליג. נשיא של מועדון בבונדסליגה עובד עבור החברים, והשיטה שומרת על הקשר בין המועדונים לקהילה.
כעת אוהדים בגרמניה מוחים נגד הצעות לשפר את האבטחה באיצטדיונים, במיוחד בניסיון לאסור זיקוקים. המגמה התחזקה בעקבות התפרעות בדרבי בין דורטמונד לשאלקה. ולמרות שהצהובונים מנסים להוסיף דלק לאווירת הפחד ולאיומי הפוליטיקאים להפוך את האיצטדיונים לישיבה בלבד, מפתיע לראות את הכבוד בו מקבלים המועדונים את המחאה ואת נחישות רשויות הכדורגל לשמור על תרבות האוהדים.
כמה קבוצות אוהדים מאשימות את ראשי הבונדסליגה בהגזמה בטענות על לחצים פוליטיים להכנסת מושבים לאיזורי העמידה, מה שיוציא את האישיות מהמשחק. כריסטיאן סייפרט, מנכ"ל הבונדסליגה, שולל את הטענות: "אנחנו מעריכים את תרבות האוהדים שלנו, כליגה האחרונה מבין הגדולות עם איזורי עמידה, שאיש לא רוצה לגעת בהם. המועדונים מחויבים לכרטיסים זולים רבים, מפני שחשוב לנו שגם אנשים ללא הרבה כסף יוכלו לבוא למגרשים".
"כדורגל הוא אחת הפעילויות האחרונות בגרמניה שבאמת מאחדות
בבונדסליגה כמות הקהל הממוצעת הגבוהה באירופה- 45 אלף איש למגרש בעונה שעברה. העלייה באיכות נזקפת גם לזכות השינויים בפילוסופיית האימון ובגידול הצעירים, הפקת הלקחים מיורו 2000. על המהלך החליטו ההתאחדות והבונדסליגה, שמאז השקיעו 700 מיליון יורו במימון אקדמיות נוער.
נשיא ההתאחדות גרהארד מאייר-פרפלדר הוביל את התהליך. הוא מינה קבוצת מחקר שתבחן את הכדורגל המודרני ותכין תוכנית חדשה לפיתוח הכדורגל בגרמניה.
המנהל המקצועי של ההתאחדות הוא שחקן העבר מתיאס זאמר, כחלק מהמסורת שמעניקה לשחקני עבר גדולים תפקידי אימון או ניהול בכירים. אולי האנס נבחר לנשיא באיירן מינכן, רודי פלר מונה למנהל המקצועי של לברקוזן וקלאוס אלופס בברמן. בנוסף, שחקנים בינלאומיים לשעבר משמשים כמאמנים בקבוצות נוער.
סייפרט הודה כי הקמת מערכת הפיתוח החדשה - האקדמיות של מועדוני הבונדסליגה ו-26 מרכזי האימונים של ההתאחדות - השתלבה עם קריסתה ב-2002 של קבוצת קירש, שהחזיקה אז בזכויות השידור של הליגה והעבירה את המשחקים בערוצי פרימיום.
"כאשר קירש הודיעה על פשיטת רגל זה היה שוק כלכלי עבור הליגה", הוא משחזר. "בעקבות כניסת חוק בוסמן ב-1995 היתה בבונדסליגה כמות גדולה של שחקנים זרים ומבוגרים, שדרשו הרבה השקעה כספית מהמועדונים. הקשיים הללו היו עבורנו צפירת השכמה: המועדונים הבינו שיהיו חייבים להיות זהירים יותר עם הכסף שלהם. בערך באותו זמן קמו אקדמיות הנוער, והמועדונים הבינו שיותר הגיוני, כלכלית ומקצועית, להשקיע בצעירים".
יורגן קלינסמן הוסיף את בסטיאן שוויינשטייגר, פיליפ לאם ולוקאס פודולסקי לסגל למונדיאל 2006. ארבע שנים לאחר מכן, הדור הראשון של שחקנים שגדלו באקדמיה הביס את דור הזהב של אנגליה. כעת 60 אחוז משחקני הבונדסליגה, 525 שחקנים, הם גרמנים. הגיל הממוצע לשחקן הוא 24. בעונה שעברה רק 39 משחקני הפרמייר ליג היו אנגלים. סייפרט מציין שבמשחק האלופות בחודש שעבר במנצ'סטר, שבעה משחקני דורטמונד היו גרמנים, בעוד בסיטי ג'ו הארט היה האנגלי היחיד בהרכב.
סייפרט טוען כי חוק ה"50 אחוז ועוד אחד" עוזר למועדונים לעסוק בתמיכה בנבחרת הלאומית, ברמת הכדורגל ובאוהדים, ולא רק בכסף. החוק נכנס לתוקף ב-2001, כאשר 36 מועדונים בשתי הליגות הראשונות נפרדו מההתאחדות, חלקית כדי להשיג לעצמם יותר כסף.
הבונדסליגה משלמת שלושה אחוזים מהכנסותיה על זכויות שידור ושני אחוזים ממכירות הכרטיסים כדי לעזור להתאחדות לממן את התפתחות הכדורגל ברמות הנמוכות. מבנה הבעלות משאיר את המועדונים כמוסדות ציבוריים.
לאחר שנשיא האנובר מרטין קיינד העלה את הנושא להצבעה בשנה שעברה, 32 מ-36 מועדוני שתי הליגות הבכירות הצביעו בעד שמירת השיטה הנוכחית. "החוק שומר על קשר הדוק בין המועדונים לקהילה ולמטרה האמיתית שלמענה נוצרו", טוען סייפרט. "אולי זה גם שומר את הקשר בין המועדונים למדינה. משמעות החוק היא שהשליטה על כל מועדון נשארת בגרמניה. באיירן, למשל, היא מותג גלובלי.
"אני מניח שיש לנו ולהתאחדות רעיון אחד: שלגרמניה צריכים להיות שחקנים גרמנים ברמה בינלאומית. החזון המשותף של מועדונים בגרמניה הוא שצריכה להיות לנו נבחרת חזקה, ושזה יעזור לכדורגל במדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם