שפר חיכה ליום בו יפסיק להיות קיר זיכרון
עבורי שפר היה כל השנים האלה סוג של אנדרטה מהלכת, רבת הוד ועוצמה, עדות למשהו שהיה פה פעם, אפילו לתקופה קצרה, וכבר איננו. האיש היחיד שהביא אותנו למונדיאל, היה עבורי לוח זיכרון, סוג של 'יומן גבע', הוכחה צרובה ונושמת לימים שהיו ולא יחזרו עוד
ותמיד הייתי מחשב את שנותיו ומגיע כמעט ל-90. ותמיד הייתי משתאה מהעוצמה המאורגנת הזאת של הגבר הקשיש הזה, המחויך תמיד, שלא תמיד הבנת מה הוא כבר אומר ואם הוא בכלל מכיר ומזהה אותך.
עבורי שפר היה כל השנים האלה סוג של אנדרטה מהלכת, רבת הוד ועוצמה, עדות למשהו שהיה פה פעם, אפילו לתקופה קצרה, וכבר איננו. שפר, האיש היחיד שהביא אותנו לגביע העולם בכדורגל, היה עבורי לוח זיכרון, סוג של 'יומן גבע', הוכחה צרובה ונושמת לימים שהיו ולא יחזרו עוד.
האיש שהעריץ את הכדורגל הגרמני והתחנך על ברכיו של הנס וייסויילר בהוך שולה (בית הספר הגבוה למאמנים בקלן), הפציע בשנים שהישראלים שיחקו כדורגל עם אבנים ומקלות, התאמנו שלוש פעמים בשבוע גם בליגה הראשונה, והעבודה המרכזית שלהם לא היתה כדורגלן, אלא נהג באגד.
כשכינס את שחקניו בנבחרת בפעם הראשונה, הם לא ידעו שהפציע
שפר היה הניגוד המוחלט של ה'רוני קלדרוניזם', כפר בכוכבנות ובאינדיבידואליזם וקידש את העבודה הקשה, את הגרת הזיעה והמשחק הקבוצתי. מבחינתו קבוצת כדורגל היתה צריכה להיבנות כמו בניין – עם שני מהנדסים ותשעה פועלי בניין שעושים את העבודה השחורה והקשה. רק לגיורא שפיגל ולמרדכי שפיגלר הוא הרשה להיות כוכבים.
הוא היה ברוטלי, חסר רחמים, מעליבן כרוני, כל מה שצריך כדורגלן ישראלי כדי שיתקדם בקריירה שלו, ולא יקצר את דרכו בדרך לשום דבר. אפשר לומר על שפר, שגם 42 שנה אחרי שהביא את ישראל לגביע העולם, שבו השתתפו רק 16 נבחרות, ולא 24 או 32, כפי שעוד מתכננים לנו הפוליטיקאים במסדרונות פיפ"א, לא נולד ולא קם עליו יורש.
הוא מת היום בן 88, אחרי שלא לא היה במיטבו כבר תקופה ארוכה, ובכל זאת המשיך עוד לשבת בתא בבלומפילד, עוקב בדממה אחרי הכדורגל ההולך ונעשה זר ומתרחק. הוא חיכה באמת ליום הגדול הזה שיבוא בו יפסיק להיות קיר זיכרון, אבל בסוף גם הוא הבין שאין יותר מה לחכות. משיח לא עומד לבוא לכדורגל שלנו, אפילו לא יצלצל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם