1984: סיור מעציב בלוד המוזנחת
מאז הגביע של קשטן לפני 29 שנים, השעון בלוד עצר מלכת. גם הספורט. בעקבות המאמר מלפני שבועיים במעריב, יצאו ניר שועלי והצלם ראובן קסטרו לסיור עם אנשי הטוטו בעיר המוזנחת, בין עשבי מרעה באימפריית הקריקט לאולם הספורט החד-תכליתי. זה נגמר במעט תקווה, הרבה עגמומיות, וחומוס
"בצד אחד של העיר יש מגרשים עם תאורה וטניס ומה לא, אבל בשכונת הרכבת אני לא יכול לשחק קט-רגל בערב כי אין תאורה", מתלונן אבו סובחי. "מה, כולם שם צריכים רק לעשן סמים ולהיות גנבים? בשכונה של 30 אלף תושבים לא צריך מתנ"ס?".
"אתה בכלל גר בווילות של העשירים", מקניט אותו מיכאלי, "בגלל זה אתה לא יודע שיש תאורה בקט-רגל ברכבת", ומוסיף לנו חומר רקע, "כבר עברתי כמה צנתורים, אחד מהם זה רק מאבו סובחי". איברהים אזברגה, מנהל בני לוד, שהוא גם קרוב למוחמד אזברגה - שמו הרשמי של אבו סובחי - מרגיע אותנו כי לא מדובר בתחילתו של אירוע פלילי בלוד: "זה בסדר, ככה הם כל בוקר רבים ואחר כך אוכלים צהרים יחד ושותים קפה. חברים".
כעבור שעתיים, בפינת שני רחובות כמותה תמצאו רק בשכונת הרכבת בלוד, צלאח א-דין פינת יצחק רבין, עוצר ניקי את הרכב ומצביע בגאווה על מגרש עם תאורה. אבו סובחי כבר לא איתנו, אבל אחרי הכל באמת נפגשים כולם בחומוס המפורסם שבעיר העתיקה, כי ככה צריך להסתיים כל ויכוח וכל ביקור בלוד, שהיא לא רק פלילים. יש עתיקות, יש שלל צבעים של עדות ודתות, והפוטנציאל גדול. גם הספורטיבי.
עד שנות השמונים, כשהייתי נער, לא ידעתי שגרים אנשים בלוד. חשבתי שיש שם רק שדה תעופה. אבל אז הגיחה הפועל לוד המיתולוגית וזכתה בגביע המדינה בהדרכת דרור קשטן, עם האחים בנודיס, בני סמדג'ה, יעקב בוזגלו (אבא של מאור) ועוד שמות שכיכבו לאורך כל העשור ההוא. שמות שהוכיחו שיש חיים בעיירה שליד השער של המדינה.
והנה, 30 שנה אחרי, עומד מולנו סמדג'ה בגודל טבעי, מנהל אורתודוכסים לוד מליגה א', הקבוצה של הנוצרים, יחד עם היו"ר סוסו מונאייר. השניים מראים לנו בגאווה חדר כושר מודרני ששווה ליגת על, מספרים על הילדים היהודים-דתיים המשחקים במועדון לצד הערבים. מונאייר אומר כי בלי עזרת הטוטו הילדים היו רצים ברחוב.
את הטוטו מייצגים בסיור שני אנשים בעלי זיקה מקומית. הדובר ברוך דגון, לודאי במקור, והסמנכ"ל ומנהל קרן המתקנים יואל שביט, במקור מרמלה השכנה, בוגר תיכון רמלה-לוד. המורה האגדי לספורט משם, אריה דוידסקו, יד ימינו של רלף קליין במכבי ת"א הגדולה ובנבחרות הצעירות, היה מאוכזב כששביט הגבוה ויתר על מעמד ספורטאי מצטיין כדי להתגייס לקרבי.
הוא לקח אותו אל הקיר השחור, שם רשומים שמות בוגרי
שביט ודגון מראים לנו את תרומת הטוטו, תוך שיתוף פעולה עם משרד הספורט, שהחליט להעניק 10 מיליון שקלים בשנת 2010 לטובת הספורט בלוד. אירוע שקרה בהיסטוריה רק לקרית שמונה לאחר מלחמת שלום הגליל. הכל טוב ויפה, אך עדיין, העניינים מתנהלים בעצלתיים.
אין בריכה בעיר. היתה בריכה אחת בה כל ילד לודאי למד לשחות, עד שהזכיין לא הצליח לתפעל אותה והיא זנוחה ועזובה. יאיר רביבו, מנכ"ל העירייה, מבטיח: "בקיץ הקרוב תפעל הבריכה. עוד שבועיים ייפתח אולם ספורט במגזר הערבי, וגם מגרש הכדורגל ייחנך מחדש. הפעם נביא חברת אחזקה שתשמור עליו". רשמנו . אחרי הכל, לא מספיק לבנות מתקנים מכספי הטוטו והמדינה. הבעיה העיקרית היא האחזקה היקרה. באיצטדיון הכדורגל גרו הומלסים עד לא מזמן, ואילו בני לוד מארחת בשכונת התקוה. אין כבר דבר כזה, קהל ביתי.
ליד האיצטדיון העירוני יש מגרשי דשא, כולל אחד עם דשא סינתטי מאת הטוטו, ומגרש אחד עבור אימפריית הקריקט של העדה ההודית. זהו המשחק שמניב תארים לעיר יותר מאשר כל ענף אחר למרות שהדשא הלא מטופח עשיר בעשבי מרעה, גבשושיות ושלוליות, עד שלא ברור מה ההבדל בינו לבין סתם שדה כלשהו שבקצה כל יישוב. בקיץ אמורות לשחק כאן 18 קבוצות במסגרת המכביה. להלן ההבטחות, ואנחנו, כרגיל, רושמים הכל: מיכאלי: "נכסח את הדשא". שביט : "נקים כאן שירותים, חדרי הלבשה ומחסנים לקריקט".
מיכאלי: "אנחנו בכלל מתחילים פרויקט קריקט למגזר, בדומה למודל שהצליח בב"ש עם הבדואים".
עוד ברשימת הפלוסים: שתי קבוצות של צו פיוס עבור ילדים שלא משחקים כדורגל בשבת, כולל ערבים. מגרשי טניס ששמורים יפה על ידי אהרון חמרה, לשעבר אלוף ישראל, ואולם הכדורסל של הפועל לוד מליגה א', הכולל פרקט חדש וחדרי כושר וסטודיו לחוגים, שאינם מתוחזקים טוב, ועל כן לא מנוצלים לפעילות. ויש את אבו סובחי, כך מעידים עליו בעיר, שמשקיע הרבה כסף בכדורגל, הספורט שמושך הכי הרבה ילדים ממצוקה לפעילות חינוכית. הוא כבר היה קרוב לליגת העל, אבל ממש במחזור האחרון נמנעה התחלת החזרת העטרה ליושנה. אולי כשהאיצטדיון יהיה מוכן ויתוחזק כראוי.
לפני שלוש שנים הגיע שביט לביקורת המתקנים שמימנה מועצת ההימורים, ועיניו חשכו. פרות טיילו על הדשא של מגרשי האימון. שביט: "האמת היא שמתקנים זה הכסף הקטן. הכסף הגדול הוא בתחזוקה שלהם. אנחנו דורשים תחזוקה הולמת אבל לא יכולים לתפקד כשוטרים כל הזמן. זה כבר המנדט של עיריית לוד".
.
אנחנו במגרש הכדורגל בשכונת הרכבת. כדי להגיע אליו אתה נוהג בתוך סמטאות צרות, מסביבך פחונים, גדרות, בתים במצב נוראי ושלוליות. אתה מרגיש כמו ג'יימס בונד בשליחות בקאבול או ברובעים מסוכנים במיוחד בבגדד. כמו באיצטדיון העירוני, גם כאן עובדים ומכשירים את השטח כדי שלילדים יהיה היכן להתאמן אחר הצהריים. מדברים על כך שתוך כמה שבועות המגרש יהיה פעיל. רשמנו.
בשכונת הרכבת יבנו בקרוב אולם עם 450 מושבים. ישחקו שם כדורסל, אבל חסרים עוד כשני מיליון שקלים כדי שיהיה רב תכליתי ויוכלו גם להכניס, למשל, כדוריד ללוד. תמיד עושים את הטעות הזו בארץ. רק רבע שעה נסיעה מראשל"צ, שם יש שש קבוצות בוגרים. מאיר ניצן, יו"ר הוועדה הממונה על לוד (אין ראש עירייה רגיל שם כיום), שכיהן כראש עיריית ראשל"צ במשך רבע מאה, בוודאי יוכל לגייס לפחות אדם אחד מעיר הכדוריד כדי שינחיל את המשחק לילדי לוד, מה גם שהענף הוכרז כמועדף על ידי משרד הספורט והוועד האולימפי.
רביבו, עורך דין בהשכלתו, מתלהב מהתנועה הערה במסעדה. לאחרונה הקימו בית משפט מחוזי בלוד ועכשיו באים כל עורכי הדין והשופטים עמוסי העבודה לאכול בחומוסיות ובמסעדות בסביבה, ומספקים פרנסה נוספת לעיר. חבל שרק בית משפט פלילי עושה את זה ולא תחרויות ספורט. למה לא לבנות בעיר הכי קרובה לשדה התעופה היכל ספורט ראוי, או מתקן אימונים עבור קבוצות מאירופה שסובלות מהקור וישמחו להתאמן כאן בחורף? אפשר לחשוב על מענה למספר ענפים ולקחת את זה כמשימה לאומית.
לפני כמה שנים ראיינו את אחד הרצים הכי מוכשרים בארץ, מולוסאו דניאל, בן העדה האתיופית של לוד, שצריך לנסוע לצפון ת"א כדי להתאמן כי אין מתקן אתלטיקה בעיר. באתלטיקה העולמית אתלטים מארצות ערב וממזרח אפריקה שולטים בריצות למרחקים בינוניים וארוכים, אבל הערבים והאתיופים של לוד לא יודעים איך נראה מסלול. מגרש צנוע עם מלון כפרי קטן למשלחות במרחק עשר דקות מנתב"ג, זה רעיון גרוע?
"ב-1984 היתה פה עיר טובה", אומר רביבו על שנת הגביע ההיא. "היום אין פה ספורט", הוא מוסיף בעצב ומסביר. "כשהעירייה במשבר, תרבות הפנאי והספורט נפגעת כי אומרים שזה מותרות. לוד עברה עשר שנים קשות והיא נלחמת על קיומה, כך שקשה להחזיק מתקני ספורט. ואני בעד ספורט. אני טוען שכשאתה הולך לראות מה מצב הספורט בעיר - אתה רואה את העיר".
מצד שני, רביבו מתפלפל על משמעויות כותרת הכתבה במעריב, "המראה מלוד", וטוען כי לוד בסך הכל מציגה בפני כולנו מראה לא מחמיאה: "לוד היא המראה של המדינה. פילוח התושבים כאן דומה לפילוח תושבי המדינה. יש כאן יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, רוסים ואתיופים, דתיים וחילונים. הקלפי של הערוץ הראשון תמיד קולעת בלוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם