ליגה לאומית: הספורטאים שעברו לפוליטיקה
ימנית טובה בזירה יכולה לבשר על זרוע חזקה בכס הנשיאות. מגרש הראגבי מוביל לכסא בקבינט. אבל להיות כוכב כדורגל לא הופך אותך למדינאי כובש. לא מעט ספורטאים גדולים עברו בפנסיה לתפקיד המדינאים. ההצלחה לא מובטחת
הידעתם, למשל, שאידי אמין, השליט הכל יכול של אוגנדה, האיש שכינה את עצמו "אדון החיות ביבשה והדגים במים," היה בצעירותו אלוף מזרח אפריקה באיגרוף במשקל קל-כבד? כנראה שלא.
אלוף הפסיכולוגיה, סיפרו על אמין, מי ששלט באוגנדה בשנות ה70- ומת לפני עשר שנים בגלות, בערב הסעודית. בימיו הגדולים בזירה התמודד פעם מול מתאגרף בריטי לבנבן ולפני הקרב צעק בקול רם, כדי שיריבו ישמע, שלילה לפני היה לו חיזיון שהוא הורג מישהו עם סנוקרת. מיותר לשאול מי ניצח באותו ערב.
אחרי שתלה את הכפפות והפך לפוליטיקאי מצליח, ספורט היה העיסוק המרכזי של הדיקטטור האפריקאי, חוץ מקניבליזם, שהיה כמובן רק שמועה מרושעת. אמין היה מגיע למשחקים, לאסיפות שלפני, מתגמל את המצטיינים ביד רחבה. לאקיל בואה, שזכה ב1972- במדליית הזהב הראשונה של אוגנדה במשחקים האולימפיים, הוא בנה בית וקרא על שמו רחוב ואיצטדיון. אבל הכי חשובים מבחינתו היו משחקי הכדורגל נגד טנזניה, היריבה השנואה.
ניצחון על הדשא היה מבחינתו כמו הצלחה במלחמה. אחד השחקנים, פולי אומה, סיפר שאמין ביקש בחדר ההלבשה שלא רק שישפילו את הטנזנים על המגרש, אלא גם ישברו את לב נשותיהם ביציע. אפשר לכתוב ספר על אמין וספורט, אז קבלו סיפור אחרון לפני שממשיכים.
יום אחד הגיע למחנה הנבחרת ושאל את השחקנים לשלומם. לפתע קם הכוכב דניס אובואה וסיפר שמפריע להם שהעורך של העיתון "קול אוגנדה" מכסח אותם נוןסטופ בטורו השנון. באותו רגע אמר אמין: "אל תדאג, הוא מפוטר." הכתב החרוץ של "קול אוגנדה," שהיה במקום, מיהר להתקשר לעורכו, סם קטראגה, וסיפר לו על המהלך הדרמטי. קטראגה לא חיכה לסיום השיחה. הוא מיהר לנקות את שולחנו במערכת ובאותו ערב ברח לקניה, ידע שהפיטורים הם החלק הקל בעונש.
ראשי מדינות שהם ספורטאי עבר זה דבר די נדיר בשטח. יש לא מעט שניסו באומץ רב להציג את מועמדותם ולא הצליחו.
ג'ורג' וואה היה בשעתו חלוץ נפלא. שחקן השנה בעולם ב,1995- שתי אליפויות עם מילאן וימים יפים בפארק דה פרינס במדי פ.ס.ז.' אחרי מלחמת האזרחים בליבריה החליט שנגמר לו מהמדינה בה גדל. הוא רץ לנשיאות ב2005- וגייס את הקונגרס הדמוקרטי לשינוי שיעמוד מאחוריו.
מיד קמו מבקרים לספורטאי בעל האמביציות. אמרו שאין מה להשוות אחד כמוהו, שבקושי סיים תיכון, למועמדת אלן ג'ונסון סירליף, בוגרת הרווארד שמגיעה עם ניסיון בבנק העולמי ותפקידי מפתח באו"ם.
וואה ענה מיד שכבר ראה לאן כל המשכילים הביאו את המדינה
וואה הוא עדיין ליבריה, שבעולם השלישי. לכו על ארה"ב. הידעתם שג'רלד פורד ודווייט אייזנהאואר, מנשיאי ארץ האפשרויות, היו שחקני פוטבול מצטיינים בקולג?' אבל קולג' לא נחשב, אנחנו מדברים על מקצוענים אמיתיים. ג'ק קמפ למשל, במשך 13 שנה שיחק כקוורטרבק, המנהיג הכל יכול של סן דייגו צ'רג'רס ובפאלו בילס, אותן הוביל לאליפות AFC שנייה ברציפות, שזיכתה אותו בתואר השחקן המצטיין.
קמפ עזב את הספורט והמריא בפוליטיקה האמריקאית למקומות הכי גבוהים. היה שר בקבינט של הנשיא ג'ורג' בוש האב. ניסה לרוץ לראשות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות וב1996- היה מועמד לסגן נשיא ארה"ב. אמנם נכשל, אבל אחרי מותו ב2009- היה זה הנשיא ברק אובמה שהעניק לו את מדליית החירות הנשיאותית, ששמורה אחר כבוד לאלה שהשפיעו.
גם הסנטור לשעבר ביל בראדלי, ששיחק עשר שנים בניו יורק ניקס, פעמיים אלוף ,NBA רצה להיות נשיא, אבל הפסיד לאל גור במרוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית בשנת .2000 היום בראדלי הוא סופר מצליח, מגיש רדיו ובכיר ברשת "סטארבאקס," הקפה הלאומי של היאנקיס.
אין ספק שהאמריקאים אוהבים את הגיבורים עליהם גדלו. לא סתם הם נתנו לקלינט איסטווד לעמוד בראש עיריית כרמל ולארנולד שוורצנגר למשול על קליפורניה. הם האמינו שכמו על המסך, שני קליברים כאלה יעשו סדר ברחובות.
לכן ממש עכשיו תוכלו למצוא את דייב בינג, הגארד בן ה70- שכיכב בדטרויט פיסטונס, וושינגטון בולטס ובבוסטון סלטיקס, האיש שנבחר לאחד מחמישים הכדורסלנים הגדולים בכל הזמנים ב.NBA- הוא ולא אחר משמש כראש העירייה של דטרויט.
הרבה יותר טרי בזיכרון הוא קווין ג'ונסון, הפוינט גארד הנפלא של פניקס וקליבלנד שפרש בשנת .2000 ג'ונסון נבחר לראש עיריית סקרמנטו בשנת 2008 ונבחר שוב בשנה שעברה. האיש הוא פעיל חברתי עד מימדי מועקה.
לא לכולם ההצלחה הפוליטית עשתה טוב. למשל, אין כמעט סיכוי ששמעתם על דייויד אייק. מה לעשות, פציעות משונות מנעו ממנו להיות השוער הבכיר של קובנטרי סיטי בתחילת שנות ה70- והוא מצא את עצמו במצולות הליגה הרביעית באנגליה, במדי הרפורד יונייטד ממנה פרש ב,1973- חסר השפעה מינימלית על הענף.
לאייק, מתברר, היו יכולות של מנהיג בפוטנציה. מפרשן ספורט אחרי הפרישה, הוא הצטרף למפלגת הירוקים, היה דוברה הראשי והיו שכינו אותו "טוני בלייר הירוק." אבל אז בשיא הפריחה משהו בקליטת הלוויינים והאנטנות השתבש.
אייק התחיל לספר ששמע קולות שאמרו לו שהוא בנו של אלוהים. הוא התחיל להסתובב רק בבגדים בצבע טורקיז, כי האמין שהם משדרים אנרגיות טובות לסביבה, והשיא הגיע בתוכנית האירוח של טרי ווגן. אייק סיפר שם לאומה שבריטניה תותקף בקרוב על ידי גלים ענקיים מהים ורעידות אדמה הרסניות. מאז הפך לבדיחת סלון והטורקיז יצא מהאופנה.
אפילו לפלה הגדול תפקיד שר הספורט של ברזיל לא עשה טוב לתדמית הנקייה, אותה ניסה לשמור מאז הפרישה. היה זה הנשיא פרננדו הנריקה קרדוסו שרצה לתת לו את הכבוד, ומינה אותו בשנות ה90- לשר הספורט האקסטרה אורדינרי, אין לי תרגום טוב מזה לכמות הפרגון שהרעיפו על מלך הכדור בטקס המינוי.
פלה אכן עבד ברצינות בשירות הממשלה. הוא נלחם בשחיתות במה שכונה אז בברזיל "חוקי פלה," אבל אתם יודעים איך זה אצלנו, הברזילאים. מישהו מצליח וישר מחפשים לו בציציות, מחפשים לכלוך מתחת לפאנלים.
ובכן, את השחקן הגדול בכל הזמנים האשימו שב1995- יוניסף נתנה לחברה בבעלותו 700 אלף דולר לארגון משחק צדקה, אבל האירוע בוטל והכסף, מתברר, לא הוחזר. פלה הכחיש מיד כל מעורבות בשערורייה, הבטיח חקירה מקיפה של הנושא, אבל הכותרות שספג היו שחורות וקשות. באחד העיתונים נכתב: "פלה איכזב את כולנו, הוא מכר את נשמתו לשטן." החקירה לא העלתה דבר, שום הליך לא נפתח, אבל פלה עזב את תפקידו ב,2001- והפך להיות הסקאוט של פולהאם הלונדונית. כן, כך חולפת לה תהילת עולם.
דווקא הצרפתים אוהבים ספורטאים בתפקיד שר הספורט, חושבים שזה הולם את הפוזיציה. ניקולה סרקוזי לקח לצידו את ברנארד לאפורט, מאמנה המצליח של נבחרת הראגבי, ששרד בתפקיד פחות משנתיים. אלן ז'ופה עשה זאת בשנות ה90- כשצירף לממשלתו את גי דרו, מדליסט הזהב ב110- מ' משוכות ממונטריאול .1976
אגב ראגבי, שאותו הזכרנו בפסקה הקודמת - מתברר שלא מעט מנהיגים הגיעו מהענף הפיזי והלוחמני. צ'ה גווארה, הסמל והדגל, שיחק וכתב על הענף בצעירותו בארגנטינה.
דאווי דה וילייר היה קפטן הספרינגבוקס הדרום אפריקאים מאמצע שנות ה60- עד תחילת שנות ה.70- אגדה חיה שאחרי הפרישה מצאה את מקומה בפוליטיקה. דה וילייר היה שר בממשלותיהם של פיטר וויליאם בוטה ופרדריק ווילם דה קלרק, והיה מהשרים הבודדים שהמשיכו גם אחרי האפרטהייד בממשלתו של נלסון מנדלה.
דיק ספרינג היה פולבק בנבחרת האירית בראגבי והיה לאחר מכן שר החוץ האירי ומנהיג מפלגת הלייבור. כריס ליידלואו, הסקראם-האף של ניו זילנד בשנות ה,60- זכה גם הוא להצלחה יפה בפוליטיקה המקומית. שוב ראגבי.
יש מעטים שאפילו לא חיכו לסיום תפקידם הספורטיבי וניצלו את ההילה שמסביבם כדי לייצר השפעה. אולג בלוחין הוא לא עוד ספורטאי באוקראינה, הוא כל יכול. מי שהיה כדורגלן השנה באירופה ב,1975- בעל 112 הופעות בנבחרת בריה"מ. בלוחין נבחר ב1998- לפרלמנט מטעם מפלגת הרומאדה, כשהוא עוד חבר במפלגה הקומוניסטית. ב2002- נבחר שוב לפרלמנט, הפעם מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
למרות הכוח שצבר, הוא בחר לשים את הפוליטיקה בצד ולחזור לאימון כדורגל. הרי אין כמו לריב עם עיתונאים על הבוקר, כמו אחרי ההפסד האוקראיני לאנגליה ביורו האחרון, אז הציע לכתב מקומי לצאת החוצה כדי לסיים את הסכסוך כמו גבר.
ויש גם את יורדן לצ'קוב הבולגרי, אחד השחקנים היותר זכורים ממונדיאל .1994 הקשר שהדיח את גרמניה ברבע הגמר, וזה שהציג לעולם את הגבה המסוגננת וה"אי" במרכז הפדחת, תלה את הנעליים ב,2003- ומיד לקח את המפתחות לראשות עיריית סילבן.
את היכולות מהמגרש לצ'קוב לא ממש הביא למשרד, ואתמול, בסיומה של חקירה ממושכת, נשלח לשנתיים מאחורי סורג ובריח, כשנמצא אשם בניצול כוח לרעה, הסכמי מים מפוקפקים והעלמת מסים.
יש עוד רבים וטובים שמצאו מקפצה נפלאה בספורט בכדי לשפר את תדמיתם, או לנסות לשנות את העולם. אבל יש גם כאלה שעדיין יושבים בבתי קפה ונזכרים איך פעם היו ממש טובים, בטח יותר מהצעירים של היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם