בדרך לפודיום: שר הספורט יהפוך לרלוונטי?
14 השנים מאז מינויו של שר הספורט הראשון בישראל הציגו בעיקר פינג פונג בין משרדי ממשלה, מאבק על תקציבים וריבים מתוקשרים עם ראשי הענפים. עם הקמת המועצה הלאומית לספורט - גוף עליו הוחלט כבר בשנות ה-90 - נראה כי בממשלה הקרובה, משרת שר הספורט תהיה משמעותית מתמיד
התיק חזר לפוליטיקאים מובהקים: תחילה ראלב מג'אדלה מהעבודה, לאחר מכן לימור לבנת מהליכוד, שהחזיקה בתיק עוד בקדנציה בה היתה גם שרת החינוך. וכל זאת לאחר שהתיק היה בידי הגנרל בדימוס מתן וילנאי, שר הספורט הראשון בישראל. בפלאשבק ראשוני מפינס אנחנו זוכרים את האטרקציה בלצלם אותו בעת משחק בקבוצת המשנה של מכבי ראשל"צ מהליגה הארצית.
מאוחר יותר גם הגיע המשחק בו הורחק כבוד השר מהמגרש בגלל הערות לשופט. פיקנטריה במיטבה, אבל מי בכלל זוכר שפינס עשה צעד חשוב במיוחד: העברת התאחדות ספורט בתי הספר ממשרד החינוך אל משרד הספורט. בראשית העשור נפרד משרד הספורט ממשרד החינוך, ובכך נפרד מתשתית ספורט בתי הספר והחינוך הגופני. בניגוד גמור לכך שספורט הוא חינוך, בניגוד גמור לנעשה במדינות עם ספורט מתקדם.
המאבק על בתי הספר לא היה קל. משרד החינוך הענק נאבק על ההתאחדות ועל השליטה בתקציביה וזכה לתמיכה של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, רענן דינור. וכאן אנו מגיעים אל נקודת המפתח בדיון על מהות תפקיד השר לענייני ספורט בישראל: זה הכל עניין של מעמד, השפעה וכוח, ואלה מובילים בסופו של דבר אל תקציבים וקביעת מדיניות. פינס היה אז חזק לא רק במפלגת העבודה אלא גם בממשלה. הוא היה שר בכיר, חבר קבינט. כל משרד החינוך ומשרד רה"מ עמדו על הרגלים האחוריות, אבל לבסוף שרת החינוך יולי תמיר ויתרה לפינס, ומאז התאחדות ספורט בתי הספר שייכת למשרד הספורט.
אלא שכאמור, פינס נעלם מהר. התפקוד של ההתאחדות הנ"ל עצמה בעייתי עד היום, מכיוון שהיא מנותקת ממוסדות הספורט ומהציבור, ועדיין, מערכת החינוך הגופני בבתי הספר נשארה בידי משרד החינוך כך שבבתי הספר אין כמעט דריסת רגל לאגודות הספורט והתאחדויות הענפים השונים. על כן, הטרנד הנוכחי הוא קמפיין למען החזרת כל משרד הספורט אל משרד החינוך, כפי שהכריז יו"ר הועד האולימפי היוצא,
הספורט הוא חלק מהחינוך, הספורט ניזון ממערכת החינוך, הוא מתחיל בחצר ובאולם בית הספר (אם יש), והכי חשוב, הוא יכול לינוק מעטיני משרד החינוך בעל התקציב הענק והעודפים השמנים.
פינס עצמו, כיום מחוץ לפוליטיקה (ואפילו מהכדוריד הוא פרש), לא בטוח דווקא כי יש להחזיר את הגלגל אחורה: "נכון שבמשרד החינוך יש יותר כסף מאשר במשרדי המדע, התרבות והספורט ביחד, אבל מצד שני, הספורט נמצא אחרון בסדר העדיפויות של שרי החינוך, גם אחרי תיק התרבות".
"בסופו של דבר, הכל פרסונלי. תלוי מי השר. אם יש שר שמחויב לספורט, הספורט ירוויח. בינתיים, כל התנודות האלה, מהחינוך אל הספורט ובחזרה, לא עושות טוב. אני אומר, שאם כבר יש שר ספורט, אז שיהיה מישהו רלוונטי ובואו נלך עם זה הלאה ונבנה מסורת יחד עם ספורט בתי הספר. משם ניתן לעשות את השינוי בספורט הישראלי ולייצר פירמידת ספורט בריאה, והיא זו שתביא את המדליות האולימפיות. זו התשתית הנכונה".
עד המאה ה-21 פנטזנו הרבה, בעיקר בתקשורת, על שר ספורט. תמיד התפעלנו מכך שבצרפת, למשל, יש שר ספורט, ושתמיד מדובר בספורטאי גדול מהעבר. ושכך קורה גם בעוד מדינות, ושזה מה שנחוץ לישראל. לבסוף, כשראש הממשלה אהוד ברק מינה ב-1999 את וילנאי לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט, חגגנו עד שהתברר כי ההתנתקות ממשרד החינוך חתכה את התקציב ואת הקשר עם מערכת החינוך.
בכיר במשרד הספורט דאז: "כשהספורט עזב את החינוך היינו אמורים לקבל 10 מיליון שקלים תוספת ממשרד החינוך בשנת 2000, והכסף לא עבר כלל. כמה שנים לפני כן עמדנו על תקציב שיא של כ-130 מיליון שקלים, כשבסך הכל היה רק סגן שר לענייני ספורט במשרד החינוך(מיכה גולדמן, נ.ש). נהנינו מעודפי הענק של משרד החינוך, ופתאום ירדנו בהדרגה ל-80 מיליון ובהמשך ל-60 מיליון שקלים".
אפרים (זיגי) זינגר, מנכ"ל הוועד האולימפי, לא מייחס חשיבות מיוחדת לזהות השר התורן: "השאלה החשובה היא האם במסגרת סדר העדיפויות של הממשלה נמצא הספורט במקום חשוב או שהוא סרח עודף. במאה ה-21 לא היה הספורט בראש מעייני מדינת ישראל, ובכלל לא עלה על סדר יום הממשלה".
זיגי , ששימש כראש המשלחת הישראלית בחמש האולימפיאדות האחרונות, טוען כי זה לא רק העניין הכספי: "הספורט הוא המגזר היחיד שבעבודה היומיומית, מצוי בנתק בין המקום בו נמצאת התשתית האנושית - בתי הספר - לבין הגופים העוסקים בספורט".
יהודה מעיין כיהן במאה הנוכחית כיו"ר התאחדות השייט, ענף שהגיע להישגים חסרי תקדים בזירה הבינלאומית, והן כמספר 2 בוועד האולימפי. כיום הוא מתמודד על ראשות סיעת הפועל בוועד האולימפי כדי להיות מועמד לראשות הוועד האולימפי בבחירות בחודש הבא. מאחוריו הרבה שעות עם שרי ופקידי הספורט, והוא מסכם: "וילנאי פרץ את הדרך, אבל התברר כי אין מספיק כוח למשרד קטן ושרק דרך מערכת החינוך אתה יכול לטפל בתשתית. יש להעסיק מאמנים כמורים לספורט בבתי הספר, וכך גם תיפתר בעיית השכר שלהם. הוועד האולימפי מטפל בספורטאי השפיץ, אבל משרד ספורט צריך לעבוד לרוחב".
משרד הספורט התנדנד בחזרה אל משרד החינוך ב-2003, ואל ידיה של השרה לימור לבנת, ומעיין חושב כי המהלך עשה טוב: "למרות שהאנשים שם מוכשרים, במשרד הספורט, המשרד לבד לא יכול לספק את צרכי הספורט כשהתקציבים קטנים. לבנת העבירה משאבים לספורט, למתקנים, ויזמה את הקמת 'אתנה', המועצה לקידום ספורט נשים. פינס היה מעט זמן, ועם מג'אדלה היו לי יחסים פנטסטיים, אבל הוא לא הותיר את חותמו".
ואם כבר מדברים על יחסים, הרבה כותרות צעקניות שוחררו לאוויר ב-13 השנים האחרונות אודות המריבות בין שרי הספורט לבין ראשי הספורט. גברי לוי ואבי לוזון, כראשי ההתאחדות לכדורגל, צבי ורשביאק בוועד האולימפי, אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי - כל אחד בתורו התקוטט עם השרים, בעיקר עם וילנאי ולבנת. הראשונים טענו כי השרים נוהגים בפוליטיזציה, מתערבים בפעילות העמותות שהן עצמאיות, ופוגעים בריבונות הספורט, הכפוף למוסדות בינלאומיים כוועד האולימפי הבינלאומי, פיפ"א ועוד.
השרים, שקראו כל בוקר בעיתון על עוולות ושחיתויות באיגודים העצמאיים, וקיבלו תלונות מהשטח על השלטון ללא מיצרים של ראשי האיגודים והאגודות, ניסו להתערב. הם איימו בעצירת התקציב, הקימו ועדות, קראו לבירור, אבל גילו לרוב שאפילו בית משפט או ועדת חקירה בראשות שופט אינם יכולים לכפות את דעתם על התאחדות סקי השלג, נניח, מכיוון שזו כפופה לתקנון בינלאומי. וכך, בנוסף לנתק של הספורט מבתי הספר, קיבלנו נתק בין משרד הספורט לבין ארגוני הספורט השונים. כולם היו צודקים, אבל לא כל כך חכמים, והספורט הפסיד. כולנו הפסדנו.
"הדגל של השרים היה מריבה עם ראשי הספורט", מעיד גורם במשרד הספורט, "מג'אדלה פחות רב איתם, אבל הוא גם לא היה דומיננטי והתרכז בדאגה למגזר שלו". זיגי: "זה לא מזיק שיש חילוקי דעות, זה טבעי ואנושי, זה קיים גם במדינות אחרות, הכל תלוי באישיות השחקנים הראשיים, אבל
המפתח להצלחה בספורט טמון ביצירת מסגרת בה יפעלו יחד כל הרשויות".
ואכן , ברגעי החסד המעטים בהם היה שיתוף פעולה, כמו בהקמת הפרויקטים של האתלטיקה, כדורעף הנשים וכדוריד הגברים, השתדרג הספורט והפך למקצועני, עם ניצנים של הישגים. פינס: "עימותים יש גם בתרבות, במדע ובמשרד הבריאות בין שר הבריאות לבין מנהלי בתי חולים. שר לא צריך להחליף את ראשי האיגודים אלא להיות מנהיג עם חזון, שמוביל סדר יום, לא בפקודות. צריך להכין תכניות ארוכות טווח ולקחת בחשבון שיש עוד שחקנים במגרש, ושיש להם מה לומר".
החדשות הטובות הן כי בקדנציה של הממשלה הבאה, יהיה השר אשר יהיה, תצא לדרך המועצה הלאומית לספורט, סוף סוף, כפי שהומלץ בוועדת לוין עוד משנות ה-90. המשמעות היא איגום תקציבים, שיתוף פעולה וקביעת מדיניות ואסטרטגיה. לפחות בתיאוריה, זה נשמע כמו שדרוג מבנה הספורט בישראל. כבר ב-2012, עוד בטרם הוקמה המועצה, גדל תקציב משרד הספורט לכ-130 מיליון שקלים, כמו בימי השיא, בזכות הקמת המועצה והדיל עם משרד האוצר, שהסכים להגדיל את התקציב בעקבות ההקמה העתידית של המועצה ואיגום התקציבים.
הגוף החדש אושר בחוק. הקמתו לא יצאה לפועל רק בגלל הקדמת הבחירות, שגרמה לממשלה להיות ממשלת מעבר ועל כן לא ניתן למנות חברי מועצה. המועצה, כשזו אכן תקום, תקבע קריטריונים ותחלק את כל כספי הספורט, מהטוטו ומהתקציב הממשלתי. מועצת ההימורים תהיה מעתה רק גוף שמייצר כסף אך לא יעסוק בחלוקתו. כך גם סוף סוף ייעלמו עיוותי ועדת בורוביץ', שקבעה את אמות המידה לחלוקת כספי הטוטו עד היום, וגרמה לכעס רב בקרב ענפים רבים ובראשם מלכת הספורט, האתלטיקה. שר הספורט הבא ימנה את ראש המועצה, וכמו שאמר השבוע בכיר במשרד הספורט: "זו הבונבוניירה של שר הספורט הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם