לנגב את הדמעות: איפה שחקני הבית של ב"ש?
אם בנגב, חבל הארץ הגדול בישראל, אין בהרכב לפחות שלושה מקומיים באר שבע לא תוכל להיות מקום מרגש כפי שהיא רוצה להיות
הפועל ב"ש נחשבת כרגע לכישלון. למרות שניצחה אתמול את האלופה היוצאת ובסיבוב הראשון את האלופה האולי נכנסת מכבי ת"א, חמישה ניצחונות ב-19 משחקים זה מעט. אבל כמו שראינו בהפועל חיפה, שכבר גזרו את ירידתה, גם בין הכישלון של ב"ש להצלחה מפרידות חמש נקודות. אם היו לב"ש 28 נקודות כמו לבית"ר, אלישע לוי היה מסומן כפנומן.
זה לא יהיה רציני לשפוט את העבודה שם בפרמטרים האלו. שירצקי התגבר על המרחק מהמרכז כששמר על שחקני הבית שגדלים במחלקת נוער משגשגת. חוץ מגולדהאר, ברקת מביאה בכל שנה הכי הרבה כסף מהבית, יותר משחר.
ארבע טעויות שיפוט לרעת מכבי ת"א וטעות לרעת אשדוד, למרות צוות שיפוט מוגבר, אפשרו לאשדוד להחזיר את כבודה האבוד. ההתפרקויות בתקופה הזאת של העונה הפכו מזמן לפולקלור, אבל מה שמעניין במיוחד הוא יוסי מזרחי ומערכת היחסים המשונה שלו עם הבוס.
על מזבח החברות מוכן מזרחי לאכול את כל מה שנתפש - לפחות כלפי חוץ - כהתבטלות מול בן זקן. אם האחרון היה רגיש יותר, ולא מסתכל על העולם רק בפרמטרים של כסף, הוא היה נוהג במאמן שלו בכבוד הראוי.
לפחות אתמול היה לאשדוד רגע חסד. היא השתחלה שוב לפלייאוף העליון, בלבלה פעם נוספת את הסדר בפסגה, והעמידה במבחן מחודש את מי שבשבועות האחרונים נראית כמי שדוהרת לאליפות.
גם אחרי הראיון אצל אופרה ווינפרי, היחס שלי ללאנס ארמסטרונג נשאר כפי שהיה. גם נוכל וגם אגדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם