ספורט הדמים: אוסקר פיסטוריוס לא לבד
אוסקר פיסטוריוס מצטרף לרשימה של אנשים שנכנסו להיסטוריה, ולא מהסיבות הנכונות. אחרי שהואשם ברצח חברתו הוא יכול לפנות לכמה ממקרי העבר של ספורטאים שפגעו בבני משפחתם, החל מהמתאבק כריס בנואה ועד למר עולם לשעבר ברטיל פוקס, ולנסות להבין מה עבר עליו באותם רגעים של טירוף
אי אפשר כבר להתעלם מהתופעה החוזרת ונשנית של אתלטים מצליחים שברגע של טירוף פונים למעשי אלימות מחרידים: בעשורים האחרונים ארבעה שחקני פוטבול אמריקאים הורשעו בסעיפים שונים של רצח, כמו גם שני שחקני בייסבול, שלושה מתאגרפים והרשימה נמשכת עוד ועוד ומתפרסת על כל ענף ספורט אפשרי וכמו במקרה של פיסטוריוס בני הזוג וקרובי משפחה של אותם ספורטאים הם בעלי הסיכוי הרב ביותר להיפגע.
דגמנו אקראית כמה מאותם מקרים בניסיון להבין מתי המרחק בין נפש בריאה לגוף בריא הופך לרצח.
מר עולם לשעבר נהג להתייצב בטקסיות מול הראי כדי לבחון בעין קפדנית כל שריר ווריד בגופו העצום. אז, לאחר הסתכלות ארוכה, הוא היה מדקלם תמיד בקול מאוכזב את אותו משפט קבוע "אני לא מרגיש גדול מספיק.“
את המקור לתחושת הקטנות הזו ניתן לייחס לילדותו של פוקס, שהיגר עם משפחתו לאנגליה בתחילת שנות ה50- מהאי סנט קייטס וסבל מקשיי התאקלמות רבים. כאשר אביו נפטר היה פוקס בן 14 בלבד ועול פרנסת משפחתו נפל על כתפיו הצנומות באותם ימים.
הילד היתום והרזה יצא למלחמה נגד העולם ואת כל תחושת הכעס והתסכול שלו הוציא באימונים גופניים מפרכים. התוצאות הפיזיות, כמו גם הגביעים, לא איחרו לבוא והטרנספורמציה שהוא עבר הגיעה לשיא כאשר פוקס זכה בתואר מר יוניברס פעמיים ברציפות בשנים .1979-1978
פוקס נהיה לידוען של ממש ברחבי הממלכה ונתפס כדמות נערצת ואהובה.אבל מתחת לפני השטח הדברים נראו אחרת לגמרי - ברטיל נאלץ לעבוד כנהג קטר ברכבת התחתית של לונדון כדי שיוכל לפרנס את אשתו ואת שלושת ילדיו.
לפתע, בגיל 27 ואחרי היכרות של שלושה חודשים בלבד עם מעריצה צעירה בשם קים, הוא נטש את משפחתו ונשא אותה לאישה. השניים החליטו לעבור לארצות הברית כדי להגשים את חלומו ולזכות בתחרות הבודי בילדינג היוקרתית ביותר "מר אולימיפיה."
ב,1983- גדול וחזק מתמיד, הוא נסע לתחרות שנערכה במינכן ונדמה שהקהל כולו יכול היה לשמוע את ליבו השרירי פועם בהתרגשות לפני ההכרזה על הזוכה. אבל כגודל הציפייה כך גם גודל התבוסה וכשנציג השופטים העניק לפוקס את המקום החמישי הקהל כולו שאג בקריאות בוז.
החל מאותו רגע משהו השתנה ופוקס, שמבחינה פיזית נראה עדיין כמו דמות של ענק מיתולוגי, נסוג מבחינה נפשית להיות אותו ילד שברירי ורדוף מתחושת נחיתות שהיה בתחילת הדרך. בראיונות הוא השתלח שוב ושוב בשופטים הלבנים וסיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב כמה הוא מתעב "אנשים לבנים ששולטים בענף הספורט הזה ומנצלים את השחורים. בעוד שהוא התלונן על הניצול של הלבנים כלפיו, בחייו הפרטיים מאזן הכוחות היה אחר - הוא החזיק בעמדת המנצל והחל להכות את אשתו באופן שיטתי.
היחסים בין השניים המשיכו להידרדר וקים ברחה ממנו עד שבגיל 43 הוא נותר לבדו עם קריירה מדשדשת. פוקס ניסה לפתוח דף חדש ולשוב למולדתו באי סנט קייטס. צעד זה התברר במהרה כמהלך הטרגי ביותר בחייו ועל אף שהוא עבר לגור באי שנראה כמו גן עדן עלי אדמות, הוא עדיין נשא עמו את הגיהינום הנפשי שלו. התוצאה: הוא חזר על דפוסי התנהגות ישנים והפעם עם ארוסתו החדשה, דוגמנית בגדי ים מקומית בת 19 בשם ליאוקה בראון, ששמועות ברחבי האי סיפרו כי הוא נוהג להרביץ לה בעוד שהיא בוגדת בו עם גבר אחר.
ויולט, אמה של ליאוקה, דחפה אותה לעזוב את הענק האלים והיא חזרה תוך זמן לא רב לזרועות משפחתה ולזרועותיו של סטודנט אמריקאי צעיר ולבן. כאשר גילה בריטל את זהות הגבר אותו בחרה ליאוקה, הוא החליט לעשות מעשה.
בספטמבר 1997 הוא נכנס לחנות שהייתה בבעלות אמה של ליאוקה וירה בה ובבתה למוות והביא לרצח הכפול הראשון בתולדותיו של האי. פוקס הובא למשפט ונגזר עליו עונש ממוות בתלייה, אך בשנת 2002 הומתק גזר הדין בעונש מאסר לכל החיים. כיום הוא ממתין לאחרית ימיו בתא קטן. אסירים מקומיים מספרים שהוא חדל להתאמן וכיום האיש שאף פעם לא חש גדול מספיק נראה רזה וחולני מתמיד.
מבחינה טכנית כוכב הפוטבול המצליח או ג'יי סימפסון לא אמור היה להיות ברשימה הזו, שכן בית המשפט בקליפורניה זיכה אותו מהרצח של אשתו ניקול בראון והמאהב שלה רון גולדמן, אבל נראה שבציבור הרחב אין מקרה מזוהה יותר עם ספורטאי שהפך לרוצח יותר מזה של סימפסון.
סימפסון, שבתחילת שנות ה90- היה אחד מכוכבי הספורט והבידור האהובים באמריקה, הספיק להגשים כמעט כל חלום אפשרי בחייו: הוא נכנס להיכל התהילה של ליגת הפוטבול, החזיק בקריירה מצליחה כפרשן ספורט וכיכב בסדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק." אבל בשנת 1994 נדם האקדח מלצחוק ואישומים כבדים בגין רצח כפול הכבידו על המוניטין של השחקן המוערך.
עם פתיחתו של אחד המשפטים המתוקשרים בכל הזמנים וכמו בכל זירה אחרת אליה נכנס סימפסון, גם בבית המשפט הוא ידע להנפיק שואו אמיתי בעבור הצופים, אם זה במרדף המשטרתי בעקבותיו ששודר בשידור חי בכל ערוץ חדשות או אם באמרות הכנף של פרקליטו ג'וני קוקרן שהזכורה מכולם היא ,“you must acquit If it doesn't fit," או בתרגום חופשי: "אם זה לא מתאים, חייבים לזכות,“ בהתייחס לכפפה שלכאורה חבש או ג‘יי במהלך הרצח והתגלתה בזמן המשפט כקטנה מדי עבורו.
הקרקס התקשורתי היה כה גדול עד שאפילו תוכניות בידור החלו להשתעשע על חשבון המקרה הלא משעשע הזה, ואין דוגמה בולטת יותר מאשר זו שבסדרה "סיינפלד,“ שם הכפפה הוחלפה במקרה משפטי שבמרכזו עמדה חזייה.
או ג‘יי קיבל מחבר המושבעים את ההזדמנות לצאת חזרה לחופשי ולהיעלם מעין התקשורת, אבל תשומת הלב הייתה כנראה ממכרת מדי עבורו שכן הוא המשיך לעשות הכל כדאי להישאר בעין הציבור. בשנת 2006 הוא פרסם את הספר "אם הייתי עושה את זה“ שהוא לכאורה סיפור בדיוני שמתאר כיצד הוא היה רוצח את אשתו אם אכן היה רוצח אותה. שנה לאחר מכן היה מעורב סימפסון יחד עם חברי כנופיה נוספים בשוד מזוין בקזינו בלאס וגאס. הוא נעצר ונשפט ל33- שנים בכלא עם אפשרות לשחרור מוקדם בשנת .2017
בשנת 2007 היה כריס בנואה, אחד המתאבקים המצליחים בשני העשורים האחרונים, בדרכו חזרה הביתה לאחר זמן ממושך שבו הוא לא ראה את משפחתו. הקושי שבנדידה הבלתי פוסקת הכביד עליו והוא החליט להתקשר לאביו מייקל לברך אותו לקראת "יום האב" וגם לשאוב קצת עידוד מהאיש שתמיד עמד לצידו לאורך כל הקריירה, מהיום שקיבל את סט המשקולות הראשון שלו ועד הזכייה בתואר אלוף הWWE- שלוש שנים קודם לכן.
האב חש את המצוקה בקולו של בנו ושאל "מאיפה אתה מטלפן.“? בנואה השיב בקול חנוק: "לצערי אני נמצא עכשיו בדרכים אבא, הלוואי שהייתי יכול להיות בבית עם המשפחה שלי.“ לא רק העייפות השפיעה על מצב רוחו העגום של בנואה, ואחרי כמה שנים קשות מאוד הוא רק רצה לשוב לאשתו ננסי שאותה כינה ביומנו "החברה הכי טובה שלי“ ולבנו דניאל בן ה7- שאותו הוא תיאר כ“אור בחייו,“ אך לא היו אלה רק הנסיעות התכופות והמאמץ הפיזי שהשפיעו עליו.
כריס בנואה היה נתון בשנים שקדמו תחת לחץ נפשי כבד ביותר, אבל כנראה שככה זה כאשר אתה לוקח חלק באחד מענפי הספורט בעלי אחוזי התמותה הגבוהים ביותר. למעשה, הסיכון של מתאבק מקצועי למות לפני גיל 50 הוא גבוה פי שמונה ביחס לאוכלוסיה הכללית ובין השנים 1995-2004 מתו יותר ממאה מחבריו לזירה ממחלות לב, סמים, אלכוהול או בשל סיבוכים שקשורים לשימוש בסטרואידים - כמו במקרה של המתאבק אדי גררו חברו הקרוב של בנואה.
המוות של גררו היה אחת מנקודות השבירה הקשות בחייו של בנואה, ובעקבות המקרה הוא החל לכתוב יומן שמספיק לעלעל בין דפיו כדי לגלות שהוא מתחיל לאבד קשר עם המציאות. הוא פנה שם ישירות לגררו מעבר לקבר, ציטט פסוקים מהתנ“ך והראה סימנים הולכים וגוברים של פרנויה, שרק החמירו בשל השימוש הנרחב שלו במשככי כאבים.
הוא כתב על הפחד שלו שמשהו רע יקרה למשפחתו ונקט בכל אמצעי זהירות אפשרי כדי למנוע פגיעה בהם, אך בסופו של דבר התברר שהרוצח האמיתי חי כבר בתוך ביתם. שישה ימים לאחר שיחת הטלפון שבה סיפר בנואה לאביו על הרצון שלו לשוב למשפחתו, קיבל האב שיחה נוספת -הפעם ממשטרת אטלנטה, שדיווחה לו כי בנו התאבד ורצח את אשתו ובנו.
חקירת המשטרה העלתה תיאור מזוויע על שהתרחש בבית משפחת בנואה: האישה ננסי נמצאה כפותה למיטה כשספר תנ“ך מונח לצידה. מותה נגרם כתוצאה מחניקה אלימה בחוט. את הילד דניאל חנק כריס בידיו והניח גם ליד גופתו ספר תנ“ך בטרם תלה את עצמו בחדר הכושר הביתי שלו.
הטרגדיה של בנואה הדהימה את העולם כולו ומאחר שנמצאו בזירה גם עדויות לסטרואידים, ההנחה המקובלת הייתה שמעשיו היו תוצאה של שינוי מצב רוח קיצוני. אין איש יודע בוודאות מה הוביל את בנואה לבצע את מעשיו המטורפים, אבל מקרה שאירע מספר ימים לאחר מותו שפך אור חדש על מעשיו ויתכן שגם על מעשיהם של עשרות ספורטאים אחרים שפגעו בעצמם ובקרובים אליהם.
חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג פנו לאביו של בנואה ושאלו אם הוא מוכן לתרום את המוח של בנו למחקרם. האב הסכים והגילויים היו מדהימים. מומחים בתחום טענו שבמוחו נמצא סוג של חלבון שקיים לרוב במוחם של חולי דמנציה בשנות ה80- לחייהם, וכי ייתכן מאוד שבעקבות פגיעות הראש הרבות שמהן סבל במהלך הקריירה נגרם לו נזק מוחי שהוביל למעשה הרצח.
במהלך המחקר בדקו החוקרים את מוחם של עוד מספר ספורטאים שסבלו מזעזועי מוח רבים והתאבדו בגיל צעיר ואצל כולם נמצא אותו חלבון. בשל נדירות המקרים אי אפשר עוד להגיע למסקנה חותכת, אבל מחקר זה מאפשר אולי להבין טוב יותר את הקשר שבין ספורט לרצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם