אחד משלנו: לבן מרסר מתגעגע לישראל
לבן מרסר, משחקני הכדורסל האהובים ששיחקו כאן, מביט במתרחש היום בענף ולא מאמין: שחקנים זרים שלא אכפת להם מהמדינה, ישראלים שרחוקים מלעשות את המקסימום, נדידה בין קבוצות מכל המניעים הלא נכונים. ראיון מיוחד על כדורסל ואהבה לישראל
"מי שסיפר לי על כך היה קני בארלו, ששיחק איתי במכבי תל אביב ונכנס לפני כמה שנים להיכל התהילה של ליגת התיכונים האמריקנית. בזמן שהוא עבר על הספר עם כל השיאים והסטטיסטיקות הוא ראה את השם שלי.
"זמן קצר לאחר מכן הוא התקשר ושאל אם אני יודע שאני מחזיק בשיא הריבאונדים בהיסטוריה של בתי הספר התיכוניים בארצות הברית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה. לא היה לי מושג".
30.8, זה ממוצע הריבאונדים המדויק שבו החזיק מרסר בעונת 1976-1975 בבית הספר התיכון שבו למד במדינת ג'ורג'יה שבדרום ארה"ב. שיא שעד כה לא נשבר. נתון בלתי נתפס, שמיקם אותו הרבה לפני אגדות כדורסל מקומיות, כולל כוכב האן-בי-איי והבחירה הרשונה בדראפט של 1974, ביל וולטון, שעם שתי אליפויות אן בי-איי ובחירה לשחקן הטוב ביותר (MVP) בעונה הסדירה של 1978 הצליח להשתחל רק למקום השביעי ברשימה שמרסר מוביל עד היום.
ההישג של מרסר מרשים לא רק אם משווים אותו לאגדות אן-בי-איי ולסנטרים אמריקנים שלא הצליחו להעמיד מספרים דומים מאז ועד היום, אלא גם אם משווים אותו לשחקנים זרים המוכרים לנו מהארץ. מרסר, אחרי הכל, מעולם לא ניתר גבוה כמו שון ג'יימס, לא ניחן באתלטיות מרשימה מהסוג של אלכס טיוס ולא נהנה ממבנה גוף רחב כמו זה של סופוקליס שחורציאניטיס.
למעשה, כפי שזכור למרבית אוהדי הכדורסל בארץ, מדובר בשחקן די כבד, יש שיאמרו אף גמלוני. מי שתנועת הכדורסל המפורסמת ביותר שלו הייתה הליכתו המיוסרת מצד אחד של המגרש לצדו האחר, מדדה את דרכו דרך קו האמצע, ידיו אוחזות במותניו הרחבות בשעה שגופו הגדול מתנדנד ברישול, תוצאה של ההבדל באורכן של רגליו.
אלא שהיכולת לקחת ריבאונד, כפי שיודע לדקלם כל מאמן מתחיל, אף פעם לא הייתה שאלה של כישרון כמו של רצון ועבודה שחורה. ומרסר, מהבחינה הזאת, הוא ככל הנראה אחד השחקנים עם הלב הכי גדול ששיחקו אי פעם בישראל. 2.08 מטרים של תשוקה בוערת למשחק והקרבה אישית הפכו אותו לאחד הסנטרים הגדולים באירופה ולאחד החוסמים הטובים ביותר שאי פעם שיחקו בליגה הישראלית
מפתה במיוחד לחזור למרסר על רקע הטלטלות הקשורות למצבת הזרים של מכבי בשנים האחרונות והחיפוש הבלתי נגמר אחרי סנטר דומיננטי. מהניסיונות הנואשים להחזיר לקבוצה את ריצ'רד הנדריקס; דרך הכוונה - רק לפני חודשיים - לשלוח את אלכס טיוס לקבוצה אחרת; עבור בג'ייק כהן, שתואר לא פעם כהבטחה גדולה והושאל בשבוע שעבר למכבי ראשון לציון; ועד לסופו היווני, שעד היום נותר בשביל לא מעט פרשנים ומומחי כדורסל בגדר סימן שאלה אחד גדול.
בין 1988 ל-1994 מרסר היה העוגן של מכבי. יציב, דומיננטי, בעל מזג נוח. אחד שלא היה חשש שיקום ויברח לכסף הגדול של הקבוצות ברוסיה או בספרד. לפני כן הספיק לשחק שמונה שנים בהפועל תל אביב. מקום 21 ברשימת קלעי כל הזמנים בליגה הישראלית ואחד הקלעים הגדולים בנבחרת ישראל, עם ממוצע של כמעט 16 נקודות למשחק. הכוכב הגדול של הפועל, האיש שבמשך שמונה שנים שם גוף על אוסלי פרי וארל ויליאמס, חצה את הכביש והפך לאחד השחקנים האהובים ביותר אצל היריבה העירונית. הזר שהתאזרח, התגייס לצבא ושיחק בנבחרת.
בעיקר תהילתו זכה מרסר בזכות שש שנותיו במכבי תל אביב, בתור ציר מרכזי בקבוצה שמבחינות רבות הייתה ניגודה של הקבוצה הנוכחית, שכבר כמה שנים מנסה למצוא לעצמה זהות. אז היה למכבי עמוד שדרה שהתבסס על תמהיל מוצלח בין אמריקנים כמו קווין מגי, קני בארלו, וילי סימס ומרסר, לצד נוכחות יציבה של ישראלים דומיננטים, בראשותם של דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד והרכז גיא גודס. "דורון ג' מצי היה המנהיג של הקבוצה", נזכר מרסר. "גם על המגרש וגם מחוץ למגרש. אם לאחד השחקנים הייתה בעיה, הוא קודם כל היה הולך לדבר עם ג' מצ'י. ללא ספק הוא היה המנהיג שלנו".
בשנים האחרונות נראה שהקבוצה של המדינה איבדה לא מעט חלקים של המדינה, שהזהות של הקבוצה הלכה לאיבוד - ואיתה גם הקשר עם הקהל, שמתקשה להתחבר לרכבת הזרים שנוחתת בקבוצה כל שנה.
"הזמנים השתנו, והשחקנים ששיחקו בתקופתי הם לא השחקנים שמשחקים היום. לרוב השחקנים האמריקנים ששיחקו איתי עדיין חשוב ואכפת ממה שקורה היום בישראל. שמעון מזרחי אמר לי פעם, 'אם לא תאהב משהו, תפסיק לעשות אותו'. רוב השחקנים היום משחקים מכל מיני סיבות, אבל לא כי אכפת להם. כשאתה משחק כדורסל זה חייב להיות כי אתה אוהב את המשחק. השחקנים בתקופה שלי אהבו את ישראל בדיוק כשם שהם אהבו את הכדורסל. אני מדבר על אולסי פרי, ארל ויליאמס, מייק קרטר, וילי סימס. אנחנו עדיין בקשר, אנחנו חברים טובים ואני יודע שגם היום אכפת להם ממה שקורה בישראל".
מה דעתך על רמתם של השחקנים היום?
"בתקופה שלי היו ארבעה אמריקנים טובים: וילי סימס ואני, שהייתה לנו אזרחות ישראלית, קני בארלו וקווין מגי. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה: האם אחד מהשחקנים הישראלים היום טוב כמו מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ' י, מוטי ארואסטי או נדב הנפלד? אם לא, למה הם צריכים לשחק, אם הם לא הוכיחו את עצמם כשחקני עלית? אנשים תמיד אמרו על מוטי ארואסטי שהוא לא שחקן כדורסל טוב. תמיד היית שומע 'מוטי לא שחקן'.
"אני אגיד לך משהו על מוטי: מוטי היה בתקופתו אחד מהפוינט גארדים הטובים ביותר ששיחקו באירופה. ואני אגיד לך למה: כל אחד באותה קבוצה היה יכול לקלוע, ולכן מוטי לא היה צריך לקלוע הרבה. מה שכן, מוטי עשה את מה שמוטי היה חייב לעשות כדי שהקבוצה תנצח.
"מוטי לא זכה להערכה שהגיעה לו כי הוא לא קלע מספיק נקודות. אנשים חשבו שהוא לא משחק הגנה חזקה מספיק, אבל מוטי היה גבר. הוא שיחק הכי חזק שהוא יכול בכל משחק שהוא עלה למגרש. הוא היה קשוח בצורה בלתי רגילה".
אחת הביקורות שנשמעת כלפי מכבי היא שהיא לא מטפחת שחקנים צעירים שאולי היו מסוגלים להתפתח ולהיות טובים מספיק כדי לשחק בקבוצה. שהמרדף אחר הישגים מיידיים והתחושה שכל הפסד הוא סוף העולם באים על חשבונם של כישרונות צעירים, שנשלחים לקבוצות אחרות.
"אני שיחקתי בנבחרת ובמכבי עם מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, מוטי דניאל ועופר פליישר, והם היו עושים יותר ממה שאתה יכול לדמיין כדי לתפוס את המקום שלהם בקבוצה.
"אם היינו זורקים מאה זריקות באימון הם היו זורקים 150. אם אנחנו היינו עובדים על הריבאונד שלנו הם היו רואים מה אנחנו עושים ומנסים לעשות את אותו הדבר או טוב יותר. הישראלים תמיד ניסו להיות טובים מאיתנו, בכל אימון, בכל משחק. השאלה היא אם זה גם המצב עם הישראלים היום.
"השחקן הכי תחרותי ששיחקתי איתו ברמה הלאומית היה מיקי ברקוביץ'. ברמה של הקבוצות אלו היו עמוס פרישמן מהפועל ודורון ג'מצ'י ממכבי. אלו שחקנים שתמיד רצו להיות בפסגה, שרצו לנצח, לא משנה מה.
"קח לדוגמה את תומר שטיינהאור. זה שחקן שניצל כל חתיכה מהכישרון שלו כדי להיות השחקן הכי טוב שהוא יכול להיות. הוא תמיד שיחק חזק כדי להיות טוב יותר מהשחקן האמריקני. הוא רצה להיות יותר טוב ממך, הוא רצה להיות הכי טוב שהוא יכול".
המחמאה שמרעיף מרסר על שטיינהאור צריכה להפתיע כל אוהד כדורסל ישראלי שהיה בסביבה בשנות ה-90 הסוערות , כשהדרבים בין מכבי להפועל היו הדבר הכי נפיץ ויצרי בספורט הישראלי. מרסר, ששיחק שמונה עונות בהפועל לפני שחצה את הקווים ועבר ליריבה המושבעת בצהוב, היה מבחינות רבות במרכז תשומת הלב של שני המחנות.
שרוף באחד ויקיר האחר, שסיפק את אחד הרגעים הזכורים ביותר, ואולי גם המכוערים ביותר, בתולדות המשחקים בין שתי הקבוצות, כשפחות מדקה לאחר תחילת המשחק החמישי והמכריע בסדרת הגמר של עונת 1991/1992 חבט בפניו של שטיינהאור והפיל אותו לרצפה.
עבירה לא אופיינית לשחקן שנודע באופיו הנוח, ובמעשה זה תרם את הקיסם שלו למדורת האש בין המחנות ולתחושת הקיפוח הקבועה של אוהדי הפועל, שראו איך בניגוד לכל היגיון ספורטיבי הוא לא מורחק מהמשחק וסופג רק עבירה בלתי ספורטיבית.
תחזיר אותנו לרגע ההוא. מה בדיוק היה שם?
"הסיבה שהכיתי אותו היא שהוא הכשיל אותי כמה פעמים. כבר הייתי אז לקראת סוף הקריירה שלי. ידעתי שאני עומד לגמור עם הכדורסל, שאני חוזר עוד מעט לארצות הברית ופותח פה כמה עסקים, וכל מה שרציתי היה לשחק וליהנות מכל רגע. אלא שהוא התגרה בי מהרגע הראשון, למרות שאמרתי לו כמה פעמים להפסיק עם זה. בשלב מסוים, אחרי שהוא ניסה להכשיל אותי כמה פעמים עם הרגל שלו, איבדתי את השלווה ונתתי לו סטירה, לא אגרוף. אני מרגיש רע עם מה שקרה כי אני אוהב את תומר, אלא שדברים התחממו".
הרבה אנשים לא הבינו איך לא הורחקת מהמשחק אחרי מה שעשית.
"אם זה היה קורה היום אין ספק שהייתי מורחק, אבל אז לא היה שימוש במצלמות לצורך הילוכים חוזרים, כך שברגע שהשופט לא ראה באופן אישי מה שקרה באותו רגע היה לי ברור שהוא לא יכול להרחיק אותי".
רצו לא מעט שמועות בנוגע למעבר שלך מהפועל למכבי תל אביב. הטענה המרכזית היא שמכבי פנתה אליך עוד לפני סיום העונה.
"אז הנה האמת. מכבי לא פנתה אליי במהלך העונה ולא דיברה איתי. האם הם ידעו שאני רוצה לעזוב את הפועל? ברור. האם הם ידעו שקיבלתי הצעה בשווי שליש ממה שאני יכול לקבל במקום אחר? כן. באותה תקופה ראסינג פריז רצו שאעבור אליהם, אבל אשתי אהבה את המדינה, הילדים שלי היו בבתי ספר, ואז הגיעו מכבי תל אביב. הם ידעו הכל. הם ידעו כמה כסף הרווחתי, כמה כסף הציעו לי. הסוכן שלי בא ואמר שמכבי רוצה לשים הצעה על השולחן ואמרתי שאשמח לשקול אותה".
לא חששת מהמעבר מהפועל למכבי? לא רצית להישאר אדום?
"אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לעזיבה היא שאחד הגורמים בהפועל (מרסר מסרב לנקוב בשמו, צ"י) אמר לי באותה עונה 'אתה שייך לי ואתה לא הולך לשום מקום אלא אם כן אתן לך ללכת, וזה הסכום שאני הולך לשלם לך'. הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות למישהו תחרותי כמוני הוא להגיד לו משפט כזה. הוא הציע לי העלאה של אלפיים דולר בשנה, זה כל מה שהוא היה מוכן לתת לי.
"היו אז שחקנים בקבוצה שאמרו לי שהם מרוויחים הרבה יותר ממני, וזה היה הרבה פחות מהשווי האמיתי שלי בשוק. הבנתי שאו שאני נלחם על מה שאני מאמין בו או שאני יכול לשבת בשקט ולא לעשות כלום. תמיד הייתי תחרותי, אז בחרתי להילחם".
14 עונות בסך הכל שיחק מרסר בישראל, שמונה בהפועל ושש במכבי. מקום 21 ברשימת קלעי כל הזמנים בליגה עם 4516 נקודות; אחד השחקנים המרכזיים בנבחרת, עם 79 הופעות וממוצע מרשים של 15.8 נקודות למשחק; שותף לחמש זכיות באליפות המדינה עם מכבי, ארבעה גביעים ושתי הופעות בפיינל-פור של גביע אירופה לאלופות: ב-1989, שם הפסידה מכבי בגמר ליגופלסטיקה ספליט הגדולה, ושנתיים לאחר מכן, עם הפסד בחצי הגמר לברצלונה.
במקביל היה מרסר שותף לאחד הרגעים הקשים ביותר בהיסטוריה של המועדון, עם אובדן האליפות ב-1993, לראשונה אחרי 23 זכיות רצופות. העונה הזו נגמרה בהפסד צורם בסדרת חצי הגמר להפועל גליל עליון של פיני גרשון, שגם זכתה באליפות באותה שנה. זו הייתה רעידת אדמה שהדהימה מדינה שלמה והדהדה בכל אירופה. מרסר, שתכנן לפרוש בתום העונה, החליט בעקבות אובדן האליפות להישאר בקבוצה עונה נוספת ולעזוב רק לאחר שתשיב לעצמה את התואר.
עשרים שנה אחר כך, מרסר מודה שעדיין לא התגבר על המשבר ההוא. "מה שקרה בקבוצה בעונה ההיא היה הדבר הכי מכוער שראיתי בכל שנותיי ככדורסלן", הוא שב ואומר. כשמרסר מדבר על הבעיות בקבוצה הוא מתכוון בעיקר לבחירת הזרים השערורייתית, בראשותם של וינפרד קינג ודיוויד אנקראם, שזכורים עד היום כשניים מהזרים הכושלים ביותר בהיסטוריה של מכבי תל אביב.
"דייויד אנקראם היה יכול להיות השחקן הכי טוב שיש בהפועל תל אביב, אבל הוא לא היה יכול להיות שחקן במכבי. וינפרד קינג היה יכול להיות השחקן הטוב בעולם, אבל לא במכבי".
בהקשר של השניים, חוסר ההתאמה התגלה כבר בשלבים הראשונים של העונה שדרדרה את מכבי לאחד המקומות הנמוכים ביותר בהיסטוריה שלה. ועדיין, הדברים שמספר כעת מרסר מפתיעים בעוצמתם גם למי שעקב מקרוב אחר הקבוצה באותן שנים.
"אם היינו משחקים במשחק המכריע של אליפות העולם לקבוצות, ואנקראם היה מחזיק בכדור, וכל מה שהוא היה צריך לעשות כדי שנזכה בגביע הוא למסור את הכדור לדורון ג'מצ'י שהיה עומד פנוי - הוא עדיין לא היה עושה את זה", אומר מרסר בבוז מופגן. "זה היה הדבר הכי מכוער שראיתי בכדורסל אי פעם, כולל בשנים הקשות בהפועל. הדבר הכי מכוער שאתה יכול לדמיין".
עד כדי כך?
"צריך להבין שאנקראם לא היה יכול להיות באותו מגרש עם דורון ג'מצ'י. כמה שניסינו לגרום לזה לעבוד, זה פשוט לא עבד. דורון היה הקלע שלנו ואנקראם רצה להיות הכוכב, וכששניהם היו על המגרש כל מה ששלושת השחקנים האחרים בחמישייה היו מסוגלים לעשות הוא לחסום ולקחת ריבאונד, כי אנקראם לא היה מוסר את הכדור לדורון ודורון לא היה מוסר לאנקראם".
ניסיתם לעשות משהו? בתור אחד האמריקנים, ניסית לדבר על זה עם אנקראם?
"ניסיתי לדבר איתו כל הזמן, כולנו ניסינו לדבר איתו, אבל הוא לא היה מוכן לדבר איתנו. מבחינתו הייתי ישראלי, אז הוא לא רצה לדבר איתי. האנרגיה בקבוצה באותה שנה הייתה שלילית כל כך, באמת שלא ראיתי דבר כזה מימיי.
"אם היה אימון מחמש עד שבע, בשבע ורבע אנשים היו נעלמים. אתה יודע, בדרך כלל אחרי אימון היינו נשארים לקלוע, חלק מהשחקנים היו נשארים לדבר, הולכים לאכול משהו ביחד. זו הייתה סביבה נחמדה מאוד. אבל בשנה ההיא, איך שהאימון היה נגמר כל השחקנים היו נעלמים מהאולם כמה שיותר מהר.
"שחקנים לא היו נשארים אפילו להתקלח יחד. אני זוכר שלפעמים הייתי מוצא את עצמי בשבע וחצי לבד בחדר ההלבשה אחרי שכולם ברחו, ולפעמים נשארנו רק אני וסימס. אם היה לנו משחק שמתחיל בשבע בערב היה מקובל שכולנו באים שעתיים קודם, עושים חימום יחד, זורקים לסל. אנקראם היה מגיע בשש וחצי, חצי שעה לפני שריקת הפתיחה".
קח אותנו לרגעים אחרי ההפסד בסדרה לגליל עליון בחצי הגמר.
"כולם בכו. זה היה דיכאון גדול. אף אחד לא דיבר, אף אחד לא אכל, אף אחד לא שתה, כולם ישבו ובכו. יכולת להפיל שקל שקל על הרצפה והיית יודע איפה הוא נפל בחדר מרוב שהיה שקט. לא אשכח ששמעתי שחקנים בקבוצה שאמרו שלא אכפת להם שהפסדנו".
אני משער שאתה מתכוון לאנקראם וקינג.
"לא אחשוף שמות, אבל בוא נגיד שהם לא נשארו בקבוצה בעונה שלאחר מכן".
ומה אתה עשית באותו לילה?
"מה שהרגיע אותי יותר מכל היה ללכת בחוף הים. באותו לילה לא רציתי ללכת הביתה, ואם אני לא טועה מה שעשיתי היה לנסוע לחוף הים בנתניה וללכת על החוף עד השעות הקטנות של הבוקר. פשוט רציתי להיות לבד".
מרסר נשאר בקבוצה עוד עונה, עזר להשיב את האליפות למכבי, ואחר כך פרש מכדורסל וחזר לארצות הברית כדי להמציא את עצמו מחדש כאיש נדל"ן, מאמן כדורסל נשים, סוכן ביטוח ובעשר השנים האחרונות גם חבר בצוות ההסברה של ישראל בארצות הברית. היתרונות של מרסר מבחינה הסברתית ברורים: עם גובה של 2.08 מטרים אף אחד לא יכול להישאר אדיש אליו.
לכך נוספים מזגו הנוח וחוש ההומור, וגם סיפור חייו הייחודי, שסולל דרך ללא מעט קהלים בארצות הברית: בן הדרום השחור שנולד למציאות של גזענות אלימה, מצא מפלט בכדורסל, עבר לישראל, התאזרח, שירת בצבא, התאהב במדינה וחזר לג'ורג'יה. מרסר נוסע ברחבי ארצות הברית, מופיע בפני קהלים שחורים וסטודנטים צעירים ומדבר בשבחה של ישראל; מגן על המדינה שעשרים שנה אחרי שעזב אותה עדיין לא עוזבת אותו.
איך התחילה המעורבות שלך בהסברה הישראלית?
"לפני כעשר שנים השתתפתי בארוחת ערב בבית הקונסול הכללי באטלנטה, והייתה שם מישהי שבאה לעשות פרובוקציות. מישהי שלא הייתה צריכה להיות שם, שלא הפסיקה לתקוף את ישראל, שאמרה שישראל הורגת ילדים חפים מפשע ועושה כל מיני דברים רעים. ואת כל זה היא אומרת בתוך הבית של הקונסול. בשלב מסוים ניגשתי אליה ואמרתי לה שהיא טועה, שהיא לא מציגה את שני הצדדים של הסיפור, ושאם החיילים לא יגנו על עצמם אז יירו בהם. אני זוכר שהיא בתגובה אמרה בזלזול לאנשים שהקיפו אותה, 'טוב, הוא סתם גבר שחור שלא יודע שום דבר על ישראל ולא מבין על מה הוא מדבר'.
"ואז סגן הקונסול הראשי, אביב עזרא, אמר לה: 'אני מצטער להגיד לך שמדובר באזרח ישראלי שחי בישראל כך וכך שנים, ששירת בצבא ויודע על מה הוא מדבר'. כמה ימים לאחר מכן הקונסול התקשר אליי ושאל אם אהיה מוכן לעשות הסברה לישראל".
מרסר מנסה אמנם לא לגזור גזירה שווה בין הבעיות של ישראל בעולם ובין הקשיים המלווים את הקהילה השחורה, אלא שלפעמים קשה לא לקבל את הרושם שלפחות במקרה שלו, מדובר בשני תהליכים מקבילים הקשורים זה בזה. "כשהייתי בישראל כל כך הרבה אנשים קיבלו אותי בזכות מי שהייתי ולא התייחסו לעובדה שהייתי שחור", הוא נזכר. "מהרגע הראשון התקבלתי בישראל בצורה מדהימה".
אתה חושב שארצות הברית עדיין סובלת מגזענות?
"ברור. יש עדיין לא מעט אנשים בארצות הברית שגם היום לא רוצים לראות מולם שחורים. יש היום הרבה אנשים בארצות הברית שמפריע להם לראות זוגות מעורבים, שמתקשים לראות גבר שחור שהולך עם אישה לבנה. להרבה אנשים זה עדיין מפריע".
הייתה ציפיה שהבחירה באובמה תשפר במשהו את מצב הקהילה השחורה. זה באמת מה שקרה?
"הבחירה באובמה לא שיפרה שום דבר. שלא תבין אותי לא נכון, אני חושב שאובמה הוא אדם נהדר, אבל הוא לא גדל כמו מרבית השחורים. הוא בא מתרבות שונה, הרקע שלו שונה, ההתפתחות שלו כללה חוויות שונות. הוא לא מבין מה היינו צריכים לעבור, כי אלו דברים שהוא לא היה צריך להתמודד איתם. אני מדבר איתך על גזענות מהרגע שקמנו בבוקר ועד שהלכנו לישון.
"אנשים קראו לי 'כושי' כל היום. היינו צריכים להיאבק על הזכויות שלנו בכל יום מחדש. חנויות שלא יכלנו להיכנס אליהן, בתי קפה שלא הרשו לנו לשבת ליד לקוחות לבנים. כשקבוצת הכדרוסל שלי בתיכון שיחקה נגד קבוצה אחרת עם שחקנים לבנים, היו קוראים לי בכל השמות הכי דוחים שאתה רק יכול לדמיין".
אני משער שבגלל מבנה הגוף שלך, אנשים היו זהירים יותר באופן שבו פנו אליך.
"בתור נער צעיר הייתי מעורב בקטטות אלימות על בסיס גזעני כל הזמן. הייתי נכנס לצרות בלי הפסקה. נער שחור בדרום גדל בתחושה שהוא צריך להילחם על כל דבר. לכן אני עצוב כשאני רואה היום ילדים שחורים שלא מכבדים את בית הספר, צעירים שפשוט לא אכפת להם. אנשים מתו כדי שהם יוכלו ללכת לבית ספר ואותם זה פשוט לא מעניין".
במשך 13 שנים אימנת את קבוצת הנשים בכדורסל של קולג' ספלמן באטלנטה. הייתה לך שאיפה לחזור יום אחד ולאמן בארץ? התאכזבת כשלא קיבלת הצעה להצטרף לצוות המקצועי של מכבי אחרי פרישתך?
"לא. היו דברים שקרו אז שגרמו לי לרצות לחזור לארצות הברית. אמא שלי חלתה בסרטן, וגם אמא של אשתי לשעבר רצתה שנחזור. עזבתי את ישראל כי לא ידעתי מה יש לישראל להציע לי.
"עשיתי למכבי סקאוטינג במשך כמה שנים אבל אני יודע שיש תפקידים שהם מציעים בעיקר לשחקנים ישראלים, למשל התפקיד במועדון שקיבל דורון ג'מצ'י, ותפקיד עוזר המאמן שקיבל גיא גודס. אני, לעומת זאת, תמיד הרגשתי שעדיף להגיד להתראות בתנאים שלי מאשר לחכות שאנשים יגידו לי שהם לא רוצים אותי יותר בסביבה. וזה מה שעשיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם