חגיגה בסנוקרת: ה-WWF קם לתחייה בישראל
קרבות אגרוף עד זוב דם בין הטובים לרעים, כיסאות שנזרקים על המתמודדים ולבסוף מכת הנוקאאוט והכרזה על המנצח לקול תשואות הקהל. ברוכים הבאים לזירת מופעי ההיאבקות של מהראן עבדל חי, תושב טירה, שהחליט להחזיר את ה–WWF למיינסטרים הישראלי
הערצתי את האחים ואן־אריק, הצטרפתי למועדון מעריצים מקומי שסיפק עיתון חודשי עם פרטים עסיסיים, ובשנת 1986 הלכתי לראות אותם כשהגיעו להופעה ביד אליהו בתל־אביב והוציאו מהבית לא פחות מעשרת אלפים איש. שם, כשישבתי ליד הזירה, גיליתי בפעם הראשונה שכל מה שאבא שלי סיפר לי נכון: מדובר בהצגה מבוימת לחלוטין.
הגילוי הזה גרם להופעה הזאת להיות הפעם האחרונה שראיתי רסלינג, עד למוצאי שבת לפני שבועיים. אז יצאתי לפגוש את חברי ה־AWO (All Wrestling Organization), ארגון היאבקות מקומי שהוקם ב־2012 ומנסה בימים אלה לקחת צעד קדימה ולפרוץ ללב המיינסטרים הישראלי.
“התחלתי ללמוד בבית הספר של גרי רויף לפני ארבע שנים, וכבר בהתחלה אמרתי לכולם שאני מתכוון להקים ארגון משלי. בהתחלה כולם צחקו עליי”, מספר מהראן עבדל חי, תושב טירה בן 32, נשוי פלוס שניים, שהקים את ה־AWO. “היום יש לנו כבר 20 מתאבקים והופעה בכל חודש”.
בשבועות האחרונים התמקמו חברי ה־AWO באחד האולמות בבית צ’רנר ביפו, לאחר תקופה שבה הופיעו בטירה וברחבי הארץ. לפני ההופעה, בכל פינה באולם אפשר לראות זוגות של צעירים שקופצים, בועטים ומטיחים זה את זה ברצפה, כחלק מאימון לקרב שמתוכנן להם.
“כשהייתי ילד הייתי חנון, והרשעים ברסלינג היו הגיבורים שלי (בשפה המקצועית ה”פייס” הוא הטוב וה”היל” הוא הרע, ד”מ). גיליתי שיש בית ספר בתל־אביב והתחלתי להתאמן”, מספר שגיא לוי, סטודנט למדעי המחשב בן 22, שמתאבק מ־2010 ונחשב למי שהחזיק הכי הרבה זמן – 222 יום - בתואר אלוף הארגון. “הדמות שלי, קרונוס, כוחנית מאוד. היא אוהבת תרגילי כוח, מעיפה וזורקת”.
מה גורם לך לעשות את זה?
“כשאני בזירה אני במקום אחר, אני נהנה. זו לא עבודה בשבילי. זה כן כואב, אבל זה לא ה־UFC או ה־MMA. אם יש קהל, לא אכפת לי לחטוף כמה מכות בשביל הנאה שאני לא משיג בשום מקום אחר. כשאלוף רוסיה היה פה הוא שבר עליי כיסא. לא הייתי מוכן, וזה בהחלט כאב”.
“מה שמיוחד בשגיא זה שהוא יכול להתמודד עם כל דבר שנזרק עליו - שולחנות, כיסאות, סולמות”, אומר לי מהראן, שמתקרב אלינו. “פעם הוא גם זרק אותי על אוטו. אנחנו יודעים איך להרביץ ואיך לקבל מכות”.
שגיא, מה ההורים שלך חושבים על העיסוק הזה?
“אבא שלי ממש נגד. הוא לא אוהב את הספורט הזה ולא בא לראות. אמא שלי ניסתה פעם לראות באינטרנט קרב שולחן - היא ראתה שם מישהו בגובה שני מטר נותן לי בעיטה לראש. היא לא מוכנה לראות יותר”.
כמה זמן לוקח להפוך למקצוען?
“זה תלוי בך ובקצב שלך. הכי חשוב ללמוד איך ליפול, כי אם לא תלמד כמו שצריך לא יעלו אותך לזירה”.
בהמשך הערב יתמודד שגיא מול חברו הטוב אריאל מורחובסקי, חייל משוחרר שמופיע כבר מ־2009. דמותו, “לופרד הלבן”, משתייכת כרגע לקבוצת הטובים. “הכי קל להיות רע ולגרום לאנשים לשנוא אותך, למרות שאם תשאל פה 80 אחוזים יגידו לך שהם מעדיפים להיות רעים”, אומר מורחובסקי.
“זה מגניב לראות את האקרובטיקה שהם מבצעים”, אומרת מאיה, החברה של מורחובסקי. “לפעמים זה מלחיץ כי אני לא יודעת אם המכה שהוא קיבל קרתה באמת או לא. לפעמים בא לי להיכנס לזירה ולהציל אותו כשהוא במצוקה”.
“הקהל, בעיקר במגזר הערבי, לוקח את ההופעות האלה ברצינות הכי גדולה ונמצא באטרף”, אומר מורחובסקי. “יש הרבה אנשים שאנחנו מופיעים מולם שבטוחים שזה אמיתי”, מוסיף לוי. "פעם כשירדתי מהבמה הקהל זרק עליי כיסאות”. אחר כך הוא מתלונן בפני חברו: “מה אתה אוכל עכשיו פסטה, איך ארים אותך אחרי זה?”
הערב, בפעם הראשונה, מגיעה לאירוע אלינור, חברתו של לוי. היא נראית קצת לחוצה ממה שהולך לקרות. “כרגע הכול בסימן שאלה, תשאל אותי אחר כך מה הרגשתי”, היא אומרת בחשש.
ההכנות להופעה בעיצומן. החברים לובשים את חליפות הדמות שלהם, שנרכשות ומיובאות מאתרים בארצות הברית ונראות צבעוניות ומשעשעות למדי, ומחליפים מילים אחרונות בנוגע לקרבות הצפויים. לארגון יש צוות כותבים, שמתסרט מראש את אירועי הערב.
“אנחנו קובעים את הסיפורים הבולטים והמינוריים שיתרחשו בערב, ומי יתמודד מול מי בהתאם להוראות שקיבלנו ממהראן”, מספר גורדון, בחור דתי תושב פתח־תקווה בן 32, ששפט כבר ב־79 קרבות ומשמש כאחד מצוות הכותבים. “מדובר בסיפור בהמשכים, אז אנחנו מתייחסים למה שקרה בערב הקודם ומפתחים את מה שצפוי לקרות בהמשך”.
הקרבות מבוימים מתחילתם ועד סופם?
“בניגוד לארצות הברית, שם יש כותבים ותיקים ומקצועיים על כל צעד ושעל, כאן אנחנו בעיקר מטפלים בסיום הקרב ובסיפור הכללי של הערב. את השאר אנחנו משאירים למתאבקים, והם מאלתרים”.
איך אתה יודע בסוף הערב אם עשיתם עבודה טובה?
“אם הקהל מצדד בטובים ושונא את הרעים, כנראה עשינו את מלאכתנו כראוי”.
רגע לפני שהכול מתחיל אני פוגש את אופיר קרביס בן ה־19, תושב חולון, אלוף ישראל בשנה שעברה. הוא מתאבק כבר מגיל 13. “לא משנה שכבר השתתפתי בעשרות קרבות, חמש דקות לפני שזה מתחיל הדופק עולה כאילו בעוד רגע אחטוף התקף לב”, הוא מגלה. “זה הדבר הכי מפחיד בעולם, אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר אחר”.
ספר לי קצת על הדמות שלך.
“לדמות שלי קוראים ‘קן קרביס’, והוא ילד אמריקני מנייאק שלא מפחד לשחק מלוכלך. אתה שונא אותו מהרגע שאתה רואה אותו. אני עם אותה דמות מההתחלה.
"היא עגולה ועמוקה ועוברת שינויים. זו דמות שהקהל מתחבר אליה גם כשהיא רעה וגם כשהיא טובה, כי יש בה משהו סטריאוטיפי”.
שמחת שהתסריטאים בחרו בך להפוך לאלוף ישראל?
“אתה לא זוכה באליפות רק כי התסריטאי החליט. זה בעצם אומר שהארגון סומך עליך שתייצג אותו בתקשורת, שתהיה הדמות המובילה בפוסטרים. מאז שזכיתי ראיינו אותי בערוץ הספורט ובערוץ 10”.
יש לך שאיפות לעתיד בתחום?
“המטרה שלי היא לא להיות בארץ, בתוך שלוש או ארבע שנים. אני מתאמן כמה שיותר, נמצא ארבע פעמים בשבוע בחדר כושר - בתקווה לעלות לשש - ורואה לפחות עשר שעות רסלינג בשבוע כדי ללמוד. החלום שלי הוא לנסוע לבית ספר להיאבקות בארה”ב, להפוך למתאבק מקצועי ולפתח קריירה בינלאומית ב־WWE”.
עד כמה אתה בקיא בחיים של מתאבק מקצועני?
“אני יודע איך העולם הזה עובד. בתור מקצוען אתה מסייר 300 יום בשנה ברחבי ארצות הברית בהופעות נודדות, קשה להחזיק משפחה ורוב הסיכויים שלא אוכל לראות את האחים שלי מתחתנים ואת האחיינים שלי נולדים. זה ויתור, אבל החלום הגדול שלי הוא להפוך לאגדת רסלינג”.
עד כמה שאני יודע, כולם ב־WWE צורכים סטרואידים כדי להתנפח.
“אני יודע שאצטרך לקחת סטרואידים כדי להצליח. כבר שנים אני קורא וחוקר על זה, כדי לדעת איך אפשר לגרום פגיעה מינימלית בגוף ומתי צריך להפסיק. בכל מקרה, החיים האלה גם ככה לא בריאים ואין לי תוכניות להגיע למאה עשרים”.
תשמע, אני בהלם ממך. קשה לי להתחבר לעניין הזה.
“בכולנו יש כנראה קצת יצר מזוכיסטי וסדיסטי. אני יכול להרביץ הכי חזק לחברים הכי טובים שלי, לתת להם בעיטה לפרצוף, ואחר כך נצחק מזה. אבל לפני שאנחנו ספורטאים ולפני שאנחנו אלימים, אנחנו מספרי סיפורים בגוף שלנו. למרות שכנראה כל אחד פה צריך איזו סטירה מדי פעם”.
איך ההורים שלך מגיבים לדבר הזה?
“הם מקווים מאוד שזה יעבור לי”.
שעת ההופעה מתקרבת ולמקום מתחיל לזרום קהל שמורכב בעיקרו מצעירים וצעירות, שמשלמים 50 שקלים לכרטיס. “אני צופה ברסלינג כבר 20 שנה, אוהבת את זה מאוד ומשתדלת לעקוב אחרי הפעילות כאן בארץ”, מספרת יעל, שהגיעה לצפות במופע.
“רסלינג הוא התחביב העיקרי שלי. יש לי בבית אוסף של חגורות אליפות, אלבומי תמונות ובובות”, אומר שאול, צעיר מחולון, שמגיע גם הוא לכל הופעה בארץ. “יש פה כישרונות ואנשים שמפוצצים בכריזמה, וכיף לראות אותם הולכים עד הסוף עם הדמויות שלהם. אני נהנה לצעוק הערות במהלך הקרבות ולהכניס אנרגיה”.
בעוד רגע המופע מתחיל. הקהל שהגיע מאכזב את מהראן: הוא מצטער שלא פרסם מספיק את האירוע. “הבעיה היא שעד היום אין מופע אחד שיצאתי ממנו ברווח. אני כבר במינוס של רבע מיליון שקלים. אבל אני מאמין שבסופו של דבר זה יצליח, ולכן אני משקיע בזה את כל חיי”, הוא אומר והולך לפתוח את המופע, שמתחיל בפרומו לאירוע השנה הגדול של הארגון שיתקיים ב־26 ביוני באולם חתונות ענק בטירה. לאירוע השיא של הארגון יגיעו מארצות הברית שלוש דמויות רסלינג מוכרות, שכיכבו בעבר ב־WWE ומופיעות כעת ברחבי העולם.
“זאת הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שמגיעים לפה שלושה מתאבקים מקצוענים מארצות הברית”, מתגאה מהראן. “אני משקיע באירוע 120 אלף שקלים, וכל מתאבק שיגיע עולה כמה אלפי דולרים להופעה”.
הערב מתחיל רשמית. מנחה ששמו אלעד, חנוט בעניבה ועטוף בחוסר ביטחון, עולה לראשונה בחייו אל הזירה ופותח את האירוע. אל האולם נכנס קריסטיאן קורבין, תל־אביבי בן 32: על ראשו מסכת שטן ושערו הארוך צבוע, חציו שחור וחציו בלונד. שם הדמות שלו: “בלונד דוויל”.
לכל אחת מהדמויות יש “שיר כניסה” משלה, ודוויל עושה קולות מפחידים, עולה אל הזירה ומתחיל לצעוק: “זו בושה שאין גבר אחד שמוכן להתמודד איתי על האליפות. כולם מפחדים. אם אתה גבר, צא לכאן ותפסיד”.
מהראן, שהספיק בינתיים להחליף לחליפה כסופה מרשימה, נכנס אל הבמה. “אמרתי שיצא גבר להילחם בי ולא ליצן בחליפה”, מטיח בו דוויל. מהראן, שלא מרוצה מהדברים, מודיע לו שבגלל מה שאמר, כל מי שינצח בקרב יתמודד מולו בסוף הערב בקרב האליפות, “רויאל באטל”. ואז הוא מכה את האלוף, ונותן את האות לתחילת הקרבות.
את האירוע כולו, מתחילתו ועד סופו, מלווים נתן לוי ויעקב בלומנטל, אנשי חברת ‘ג’ים פלונג’, שמגיעים מעולם הטלוויזיה והקולנוע. הם דואגים לכל ענייני הוויז’ואל: מצלמים ועורכים קטעי וידאו ומתחזקים ערוץ יוטיוב ודף פייסבוק.
“אנחנו שותפים של מהראן וחלק בלתי נפרד מהארגון”, מספר יעקב. “לאחרונה חתמנו עם ערוץ ‘אגו’ שישדר את המופע הגדול ביוני, ויש דיבורים עם ערוץ הספורט וגורמים נוספים. אנחנו מאמינים ברסלינג ובמיזם הזה, ובטוחים שברגע שנגיע למדיה ונזכה לחשיפה, יגיע הרבה קהל”.
הערב מתחמם לאטו ואל הזירה עולים “אטמן” (ויטלי טבצ’ניק) ו”סנייפר” (יניב תזזו). תזזו, בחור אתיופי בן 35, טכנאי אלקטרוניקה מאבן־יהודה, נשוי ואב לשתי בנות, עולה בפעם השנייה בחייו על הבמה במופע רשמי.
“הרבה זמן רציתי לעשות את זה, אבל בגלל לחץ חברתי של אנשים סביבי שצחקו עליי ירדתי מהרעיון”, הוא מספר אחר כך. “בסופו של דבר זה לא הפסיק לבעור בי מבפנים, והייתי חייב ללכת על זה”.
מה מושך אותך בזה?
“אני רואה את ההיאבקות כאומנות לכל דבר. כמו כל ספורט אחר, רק ססגוני ויצירתי יותר. המטרה שלי היא לזכות באליפות ישראל”.
הקרב בין אטמן לסנייפר צמוד, וכל נפילה על הזירה - המורכבת מעצים, מזרונים וכריות - מעלה רעש מצמרר וחזק בהרבה מעוצמת המכה האמיתית שחוטפים המתאבקים.
“זה לא בלט, חוטפים פה ושם לפעמים. חשוב מאוד לשלוט בטכניקה”, מסביר תזזו. בשלב מסוים הוא נזרק מהבמה, והילדים בקהל מגיעים כדי לתת לו עצות להמשך הקרב. בסופו של דבר חונק אותו אטמן באופן בלתי חוקי ומפסיד טכנית.
אחריהם עולה קרביס, “קן קרביס”. אלוף ישראל מתחיל להכות את היריב שלו, שעדיין נמצא בשלב טקס הדאווין לצלילי השיר שלו. קרביס סוחב את סנייפר לבמה חצי מעולף, ומנצח אותו בספירה לשלוש. הוא מסתובב ברחבי הבמה וזועק, “אני אלוף כבר 128 יום, ואף אחד לא ייקח את התואר ממני”.
מהראן נכנס שוב לבמה ומודיע לו שהערב יש לו קרב נוסף, ולזירה נכנס “רו אס” (ניר רוטנברג). בקרב הזה רמת האקרובטיקה עולה: השניים עפים באוויר, קופצים ומזנקים זה על זה. בסוף הקרב מנצח רו אס, זוכה בחגורת אלוף ישראל ונזרקים עליו דולרים מזויפים. קן עוזב את המתחם מושפל וכואב.
את הקרבות של הערב מנהלים כמה שופטים. אחד מהם הוא הרצל כהן, בן 38, אח במקצועו. גם הוא התאהב בגיל צעיר באחים ואן־אריק ובחבריהם, ומאז הוא עוקב באדיקות אחר הספורט. “השופט הוא חלק מרכזי מההצגה וצריך להשתתף גם בחזרות”, הוא אומר.
“לפעמים הוא צריך להיות עם הגב לזירה או לקבל מכה ולהתעלף, כדי שהרעים יוכלו לעשות דברים לא חוקיים בקרב”.
זו היאבקות מבוימת. מה הקסם פה, בעינייך?
“זו הצגה, כמו בתאטרון. זה שואו. יש בזה משהו סימבולי בעיניי לחיים עצמם. יש לזה קהל בארץ אבל קשה לפרוץ כשזה לא בפריים טיים. אני והחברים באים מאהבה לעניין, ופועלים בהתנדבות ומהלב כדי להגשים את החלום. אין מקום שלא היינו בו כבר עם מהראן”.
למה בחרת לשפוט ולא להתאבק?
“להגיד לך את האמת? אני לא אוהב לקבל מכות. אני פוחד על המשקפיים שלי ולא רוצה להיפצע”.
אל הזירה עולים לוי ומורחובסקי, הפעם עם מסכות על הפנים. לוי חושף את פניו והשניים מתחילים להכות ולהקניט זה את זה, והקהל משתף פעולה. ביציע יושבות בנות הזוג זו לצד זו ומביטות בהערצה ובחשש ביקיריהן.
ב־WWE סיטואציה כזו היא בלתי אפשרית, וגם אם כן - בשלב מסוים שתי הבנות היו פורצות בקרב חתולות של משיכת שערות ושריטות ציפורניים. “יש לנו כבר מתאבקת אחת שהערב לא הייתה יכולה להגיע. המטרה היא לגייס עוד כמה לארגון”, אומר מהראן.
הקרב מסתיים בניצחונו של לוי. מצעד הקרבות ממשיך וקצת חוזר על עצמו, אך לקראת סיום הערב נערך קרב של חמישה לוחמים נגד אחד – ה”רויאל באטל” שהובטח בתחילת הערב. במשך כמה דקות נמצאים רבים מהמתאבקים בכל פינה באולם ועל הזירה, ומכים כל מה שזז. אופיר – סליחה, קן קורביס - שנוצח בקרב אליפות ישראל, מכה את האלוף הנכנס, מנצח את בלונד דוויל וזוכה בחגורת אלוף ה־AWO. המופע מסתיים לקול תשואות הקהל.
בחדר ההלבשה ההתרגשות רבה וכולם מחליפים חוויות. לוי עומד במסדרון עם אלינור ושריטות מדממות מקשטות את פניו וצווארו. “זה לא רציני, בסך הכול טעויות בתזמון”, הוא אומר.
“אמרתי לו באמצע הקרב שהוא פיצץ אותי, הוא התנצל והמשכנו”. אלינור נשמעת קצת פחות מרוצה. “היה לי קשה לראות את הדם. אבל עכשיו הוא לפחות מותש, אז הוא לא יוכל לעשות לי את כל התרגילים האלה בבית”, היא אומרת. גם קרביס נראה קצת פצוע.
“נתתי לו לבעוט בפנים שלי, בשביל הקהל”, הוא מבהיר. “אחרי הקרב לא מרגישים כלום בגלל האדרנלין, אבל מחר אני ארגיש כמו מישהו שנפל עליו קיר ודרסה אותו רכבת”.
באחת הפינות אני פוגש את אבירן טוניס, בן 28, נשוי מפתח תקווה, תחקירן בערוץ הספורט, שהפסיד במהלך הערב עם הדמות שלו, “דה סטייל”.
“כל מי שעושה את זה סובל מבעיות בגוף ותמיד כואב לו משהו. אבל זה שווה את זה”, הוא מודה. “הגב שלי הוא לא אותו הדבר מאז שהתחלתי. מתחתי כבר פעמיים רצועות בברך, ופעם נחתתי על הראש והצוואר די נדפק לי מזה”.
זה פשוט לא נורמלי.
“זה באמת לא הגיוני וקשה להסביר את זה למי שלא בעניין כמונו. גם כשאתה משחק כדורגל בשכונה אתה משחק חזק ולפעמים חוטף איזו פצצה. ככה גם כאן. הדקות שאתה על הבמה שוות הכול, גם את הפציעות. אתה פשוט נמצא בעולם אחר”.
מי בא לראות אתכם בדרך כלל?
“יש המון אנשים שאוהבים את זה, ומי שיגיע להופעות יפגוש את כל האוכלוסייה - מאישה נשואה עם ילדים ועד לסבתא שמגיעה עם הפיליפינית שלה. יש הרבה סטיגמות שגויות ולא נכונות סביב העניין”.
מה אשתך אומרת על זה?
“בפעם השנייה שאשתי באה היא ראתה אותי חוטף פנס ענק בעין, ומאז כבר שלוש שנים היא לא מגיעה. היא יודעת שזה פסיכי, אבל היא מקבלת את זה. ככה זה בזוגיות ובאהבה, מקבלים זה את זה”.
עד מתי תמשיך עם זה?
“גם אם הגוף לא ייתן לי, ארצה להמשיך בתור מנג’ר או שדרן”.
אחרי שכולם נפרדים מבגדי ההופעה נשכחות היריבויות הבימתיות, וכולם מתחילים יחד לפרק את הזירה. “תראה איך כולם יחד, זה חלק מהיופי של הארגון שלנו”, אומר מהראן.
אתה באמת מאמין שזה יתפוס בישראל?
“אני חושב שיש קהל לרסלינג בישראל, ורובו עוד לא יודע שאנחנו קיימים. אם בחו”ל עושים מזה כסף, אין סיבה שכאן זה לא יקרה. לכן אני מתעקש לעשות בכל חודש מופע ומפיק את האירוע ביוני. חשוב לי שיבינו שאנחנו ארגון מקצועי, לא איזה חוג”.
יש לך עוד שאיפות שנוגעות לארגון?
“אנחנו פותחים עכשיו בית ספר ביפו להכשרת מתאבקים חדשים, וגם להם יהיו הופעות משלהם. המוטו שלנו הוא שמופיעים בכל מקום שיש קהל, לא משנה איפה ולא משנה מתי. היינו כבר בכל עיר במגזר הערבי, ואני מקווה שנגיע לכל הארץ”.
איך מגיבים לזה במשפחה שלך?
“במשפחה לוחצים עליי לסגור את העסק בגלל ההפסדים, אבל גם הם כבר הבינו שאין מה לעשות ושאני נעול על זה. אני מחכה כבר ליום שאוכל להגיד להם ש’עשיתי את זה’”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם