עולה מהודו שהתגיירה זכתה באליפות עולם באגרוף תאילנדי
מכפר קטן בהודו למומבאיי, מעבודת אלילים ליהדות, מהפיגוע בבית חב”ד לעלייה לארץ, מאולפנה דתית לספורט של עוצמה וכאב: אין שום דבר בנאלי בביוגרפיה של שרה אברהם, נערה בת 19 מקריית–ארבע, שזכתה בחודש שעבר באליפות העולם באגרוף תאילנדי
כל זה לא סייע לשרה, בתם האמצעית, להפוך לפופולרית יותר בכיתתה. בתור ילדה כהת עור יחידה בבית ספר שכל תלמידיו הם ילדי שגרירים עשירים ולבנים, היא ספגה אינספור הקנטות, הצקות ואפילו מכות. צחקו עליה בגלל צבעה, בגלל הציוד האישי הפשוט לעומת המותגים היוקרתיים של חבריה, ובעיקר בגלל הבחירה המוזרה שעשו הוריה – לחיות כיהודים. לכולם היה ברור שהיהדות היא הדת הלא נכונה לילדה שגדֵלה בהודו.
זה מה שגרם לשרה לטפח חלום אחד: להתמחות באומנויות לחימה, כדי שתוכל ללמד לקח את הילדים המציקים לה. את ההשראה קיבלה מסרטי ברוס לי שבהם צפתה עם אביה. “רציתי שיהיה לי דבר אחד להצטיין בו, משהו שאוכל להתגאות בו”, היא מספרת. “ובעיקר רציתי להראות לכולם שאני חזקה, ואם רק ארצה אוכל להחזיר להם”.
בחודש שעבר החלום שלה הגיע הכי רחוק שאפשר: שרה אברהם הוכתרה כאלופת העולם לנשים באגרוף תאילנדי. בגמר היא נאבקה מול אלופת ברזיל, יריבה קשה ומנוסה בת 36. “הייתי בהלם כשראיתי את שרירי הידיים שלה”, היא מספרת. אך לבסוף ידה שלה הייתה על העליונה. הילדה ההודית שהפכה לנערה ישראלית בת 19 עלתה לפודיום עם דגל ישראל – סמל לחלום נוסף, שכמעט נקטע בגלל מתקפת טרור אכזרית.
אל האִגרוף היא הגיעה לפני שלוש שנים בסך הכול, כתלמידת אולפנה בקריית־ארבע שביקשה תחום ספורטיבי להשקיע בו את מרצה. אחרי שניסתה ג’ודו וטאקוונדו ולא התלהבה היא שמעה על האגרוף התאילנדי, ניסתה אותו והתמכרה. מדובר בספורט שמצריך זריזות רבה, דיוק וכוח, היא מסבירה, לא סתם “יאללה מכות”. משני אימונים בשבוע היא עברה לשלושה, וכיום היא עוטה את הכפפות כמעט בכל יום למעט בשבת, וחולמת לפתוח מועדון אימון משלה. באין יריבות ישראליות ברמה שלה היא מתאמנת לא פעם מול גברים, כדי לחוות קרב של ממש.
שלושה סיבובים בני שתי דקות כל אחד, זה כל מה שדורש קרב אגרוף תאילנדי. אבל הדקות הספורות האלה מספיקות להסב לא מעט כאב; צפיתי בכמה קרבות של שרה אברהם ביוטיוב, ואת רובם לא הייתי מסוגלת לשרוד עד הסוף. גם הקרב על אליפות העולם לא היה מופת של עדינות: שרה פרקה במהלכו את הכתף, מה שלא הפריע לה לנצח.
אף שכבר זכתה בעבר במקום הראשון באליפות העולם לנערות ובמקום השני באליפות אירופה, לאליפות העולם שנערכה בתאילנד הגיעה המתמודדת הישראלית כשהיא לא משוכנעת ביכולתה להעפיל לצמרת. “עברתי תקופה קשה, לא התאמנתי טוב ולא הייתי במיטבי”, היא מספרת. “כולם חשבו שזה הסוף. הרבה אנשים אמרו לי להפסיק עם זה. אמרו לי, ‘תתקדמי, תעשי משהו אחר עם החיים שלך’, אבל ידעתי שזה מה שאני אוהבת, ואני לא הולכת לוותר על זה”.
כדי להכיר את הסיפור של שרה אברהם צריך לחזור לילדותו של אביה, ד”ר אהרן אברהם, שנולד כהגירדס פראדס וגדל בכפר קטן בצפון הודו. אביו היה כהן של דת ההינדו, והחזיק בביתו פסלים שהוא ייחס להם כוחות, אך הגירדס הקטן פקפק כבר מגיל צעיר ביכולותיהם של הצְלמים. כשבגר החליט ללמוד רפואה, ולשם כך עבר לעיר הגדולה מומבאי. שם הכיר את הנצרות, וגם את רעייתו - אחות נוצרייה אדוקה שהגיעה מכפר בדרום המדינה.
הגירדס רצה בתחילה להעמיק בלימודי הנצרות, אבל סיפורי התנ”ך שקרא קירבו אותו דווקא אל היהדות, והוא החליט ללמוד כל מה שאפשר על הדת הזו. “הרבה פעמים שאלו אותי למה דווקא יהדות”, אומר ד”ר אברהם (54), היום רופא בבית החולים “מעייני הישועה”. “התשובה היא שזאת הדת שמצאתי כטובה ביותר. כשלמדתי על היהדות הרגשתי שזה מה שתמיד חיפשתי. ביהדות, בניגוד להינדו, יש רק אל אחד; אתה לא צריך לנווט את עצמך בין כל מיני אלים ולהאמין בפסלים מעשה ידי אדם. מצאתי את עצמי מתחבר במיוחד לעשרת הדברות”.
בני הזוג החליטו להתקרב ליהדות ולשנות את שם משפחתם לאברהם, על שם הדמות התנ”כית שהעריצו במיוחד. שמו הפרטי, החליט הדוקטור, יהיה אהרן, “שהיה אוהב שלום ורודף שלום”, ואשתו הפכה לרות מלכה. כשנולד בנם הבכור הם מלו אותו וקראו לו שמואל.
בני הזוג החלו בתהליך גיור, אך בשל היעדר נציגות רבנית באזור לא הצליחו לקדם אותו. בהמשך עברו גיור רפורמי, אך עם הזמן הבינו שבלי גיור אורתודוכסי לא יוכלו לעלות לישראל ולהצטרף למיליוני בני עמם החדש. החלום נראה כהולך ומתרחק, עד שבשנת 2003 נחתו במומבאי זוג שליחי חב”ד צעירים ונמרצים - הרב גבריאל ורבקי הולצברג. בנם הבכור מנדי היה חולה במחלה קשה, וכך הכירו החב”דניקים את ד”ר אהרן אברהם, שהיה הרופא שטיפל בו.
בתחילה סירב הרב הולצברג לגייר את אהרן ומשפחתו. “הוא אמר לי שחב”ד מקרבת יהודים ליהדות, ולא מגיירת אנשים. הוא גם הסביר לי עד כמה מורכב וקשה להיות יהודי, ולמעשה כמעט שכנע אותי שלא כדאי לי להתגייר”. רק כשהבין שליח חב”ד שהרופא המקומי נחוש בדעתו להפוך ליהודי, החליט לסייע לו. בין שני הזוגות נרקמה עד מהרה מערכת יחסים חברית, אפילו משפחתית.
ההולצברגים למדו עם משפחת אברהם כמה פעמים בשבוע ואירחו אותם בשבתות ובחגים. שלוש שנים וחצי נמשכו הלימודים המשותפים – שבת, כשרות, טהרת המשפחה, חגים. במקביל להכנה לגיור פנה הרב גבי לבתי דין בישראל כדי לקדם את התהליך הביורוקרטי. בני משפחת אברהם חשו שחלומם להיות יהודים הולך ומתגשם סוף־סוף, ואז הכה האסון.
כבכל בוקר, גם בבוקר 26 בנובמבר 2008 התארגנה שרה ליציאה לריצה קצרה, לפני שתשקע בלימודים לקראת בחינה. לפתע הטלפון צלצל: אמה התקשרה מהעבודה כדי לבקש ממנה שתישאר בבית. כשהבת שאלה מדוע אמרה לה רות לפתוח את הטלוויזיה. המראה שנגלה לעיניה של שרה היה משתק: בניינים עולים באש ברחוב שמרוחק עשר דקות מביתה.
הכתבים דיווחו על עשרה מחבלים שממשיכים במסע הרצח באתרי העיר. לחרדתה הרבה זיהתה שרה את אחד הבניינים שבהם התבצרו המחבלים כבית חב”ד, שהיא ומשפחתה למדו בו, בילו בו וציינו בו את מועדי ישראל. במשך כל שעות הבוקר ניסו בני משפחת אברהם להתקשר אל רבקה וגבי הולצברג, אך ללא הועיל. רק פעם אחת ענה מישהו לטלפון, וניתק מיד. “עד היום אנחנו לא יודעים מי זה היה. כנראה אחד המחבלים”, אומרת שרה בכאב.
אהרן, שהיה באותו זמן בביקור אצל משפחתו בצפון הודו, קיבל שיחת טלפון מסנדרה סמואל, המטפלת של מוישי הולצברג הפעוט. היא סיפרה כי הצליחה להימלט מזירת הפיגוע עם הילד, לא לפני שראתה את שני הוריו שוכבים על הקרקע מחוסרי הכרה. יותר מכך לא ידעה לומר.
אהרן עלה על הטיסה הראשונה למומבאי. כשהגיע לעיר לא חזר לביתו, אלא נסע היישר לבית חב”ד עם ציוד רפואי לשעת חירום. הוא הצטרף לכוחות ההצלה, מקווה שיוכל להגיש עזרה לבני הזוג שאהב. “התפללתי שהם יחיו”, הוא מספר. “קיוויתי בכל לבי לנס, קיוויתי שהם רק פצועים ושאוכל לקחת אותם לבית החולים שעבדתי בו, שם אתן להם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. ידעתי שהם אנשים חזקים עם רוח לחימה, שיודעים להתמודד עם קשיים. ציפיתי שהסיפור הזה ייגמר בסוף טוב”.
לאחר שכוחות הביטחון השתלטו על הבית, התברר שבני הזוג הולצברג נרצחו במתקפת הטרור שגבתה יותר מ־170 קורבנות. כשגופותיהם של השניים הוצאו החוצה הזדהה אהרן אברהם כקרוב משפחתם, וסירב לאפשר לנציגי השלטונות לבצע בהם נתיחה לאחר המוות. 72 שעות הוא שהה בסמוך לחדר המתים שבו הוחזקו הגופות, כדי להבטיח שלא ינותחו. “אין מילים לתאר את האנשים המיוחדים האלה”, אומר אהרן. “בני זוג צעירים שלקחו על עצמם משימה גדולה, והתמודדו בגבורה עם כל הקשיים והבעיות שהיו בהודו”.
“הם היו אנשים שכל־כולם טוב, תמיד עם חיוך על הפנים ועם סבלנות”, מספרת שרה. “הם רק רצו לעזור לכל אחד, והבית שלהם היה פתוח לכל ישראלי ויהודי. אנשים היו באים, אוכלים שם וישנים שם. גבי ורבקי תמיד נתנו לכל אחד הרגשה טובה, תחושה שהוא משמעותי בעבורם”.
איך הרצח השפיע עליכם?
“בחודש הראשון היינו לא נורמליים. ההורים שלי הפכו לאנשים אחרים לגמרי. כולנו היינו בהלם. אמא שלי הייתה חברה טובה של רבקי, אבא שלי למד בחברותא עם הרב גבי. הם היו חלק מהחיים שלנו. בכל שבוע התראינו, והחסר היה גדול”. כיום שומרים בני המשפחה על קשר עם מוישי, הילד ששרד את התופת, ומדי פעם נוסעים לבקרו אצל סביו וסבתו המגדלים אותו כאן בארץ.
מלבד האובדן האישי הקשה הייתה משפחת אברהם בטוחה שהרצח גם סתם את הגולל על תהליך הגיור שלה. “אמרנו לעצמנו: זהו, ישכחו אותנו”, אומרת שרה. “לא היה לנו קשר לרבנים חוץ מגבי הולצברג, וחשבנו שזה הסוף, שלעולם לא נהיה יהודים”.
אלא שכעבור זמן קצר הגיעו למומבאי יהודים נוספים כדי לתמוך בקהילה המקומית. הם קיימו סעודות שבת רבות משתתפים, ובהם גם משפחת אברהם. באחת מהסעודות הללו היה גם העיתונאי אהרן גרנות, כתב העיתון החרדי “משפחה”, שהגיע להודו לצורך כתבה על משפחת הולצברג. יהודים מקומיים סיפרו לו על משפחת אברהם ועל הקשר המיוחד שלה עם הנרצחים. גרנות התרשם מהמשפחה שמתנהגת כיהודית־אורתודוכסית לכל דבר למרות שלא עברה גיור, והחליט לאמץ אותה ולסייע לה בהמשך התהליך.
בסוף 2009 הגיעו אהרן ורות מלכה לארץ, לביקור ארוך שבו ניסו לגשת למבחני בית הדין ונכשלו. בפעם השנייה הצליחו, והפכו יחד עם ילדיהם ליהודים כדת משה וישראל. 25 שנים לאחר חתונתם הראשונה נישאו בני הזוג אברהם בשנית, הפעם כיהודים. החופה הועמדה במערת המכפלה, והרב דב ליאור סידר את הקידושין.
את מושבה קבעה המשפחה בקריית־ארבע, מקום מגוריו של גרנות. כשאני שואלת את ד”ר אברהם אם לא פחד להביא את משפחתו דווקא לשם, הוא משיב: “אין מקום בטוח ליהודי כמו ישראל וכמו קריית־ארבע. האוויר צלול והאנשים המקסימים קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. אני אוהב את המקום הזה, ונהנה לקום בבוקר ולהתפלל שחרית במערת המכפלה”.
שרה דווקא מספרת על התאקלמות קשה מאוד, עד היום. “הכי קשה לי עם השפה העברית. במשך שנתיים לא הייתה לי שיחה נורמלית. שברתי את השיניים, ועד היום העברית קשה לי. באולפנה הייתי טובה רק באנגלית, וזהו. עם השאר היה קשה מאוד. בהתחלה באמת לא הצלחתי לתקשר, אבל עם הזמן בניתי לי קשרים חזקים”.
מערכת הלימודים באולפנה שלה כללה שיעור ספורט אחד בשבוע. שרה, שלפני עלייתה ארצה הייתה ילדה ספורטיבית ואף השתתפה בתחרויות שונות, הרגישה שהיא הולכת ומתנוונת. “בהודו הספורט הוא כמו כל מקצועות הלימודים, וחשוב להצטיין בו. בארץ זה לא ככה. ניסיתי כל מיני סוגי ספורט, ולא התחברתי לשום דבר”.
לבסוף הגיעה אל אדי יוסופוב, מאמן אגרוף תאילנדי, והתלהבה מהענף הזה ומהכישורים שהוא דורש. היא השקיעה שעות באימונים, וכעבור חודש הציע לה יוסופוב להשתתף בקרב. שרה קפצה על הרעיון. בקרבות קצרים ומדויקים היא הכריעה את שתי היריבות שעלו לזירה.
מהר מאוד הבינה שרה שביכולתה לנצח כל יריבה ישראלית מהמין הנשי, והחלה להתאמן מול גברים. שנה אחרי שנכנסה לתחום, כבר קטפה את המקום הראשון באליפות הארץ לנוער. אחר כך כבשה את אליפות העולם לנוער, ולפני כחודש הפכה לאלופת העולם לבוגרות.
איך את מתמודדת עם הכאבים בתחרויות, כמו פריקת הכתף באליפות העולם?
“זה כאב, אבל החזירו לי אותה למקום. גם באימונים רגילים יש פציעות, וכבר חטפתי זעזוע מוח או סתם מכות חזקות בראש. אתמול קיבלתי מכה חזקה ברגל ואני לא הולכת נורמלי.
"אבל אני לא ממש מטפלת בזה, פשוט מחכה שהכאבים יעברו. אני לא מפונקת. אני אוהבת את האגרסיביות באגרוף התאילנדי, ונהנית לקרוע את עצמי. אני עובדת הרבה מאוד על הטכניקה שלי, וגם על הדברים מסביב - רצה, עושה שכיבות סמיכה, העיקר להיות טובה יותר מהיריבות”.
“שרה הגיעה בתוך שלוש שנים לרמה גבוהה בזכות ההשקעה היוצאת דופן שלה”, אומר המאמן יוסופוב. “היא טיפוס ספורטיבי, אוהבת אִגרוף, מתאמנת בכל יום. אני מנסה לסדר לה בכל חודש קרב ברמה גבוהה כדי לשמור על הרמה שלה. הבעיה היא שקשה למצוא לה יריבות ראויות, וגם היריבים הגברים לא תמיד מוכנים להתחרות מולה, כי זה די משפיל בשבילם להפסיד לאישה. אני בטוח שעם ההשקעה שלה היא תמשיך לכבוש פסגות”.
הוריה של שרה, שהגיעו לארץ בין היתר כדי לתת לילדיהם חינוך יהודי שורשי, לא התלהבו מהתחביב שבחרה בתם. הם העדיפו שתעסוק בתחומים שמקובלים יותר בקרב נערות אולפנה צנועות וכשרות, ולא בענף ספורט אלים שדורש ממנה ללבוש גופייה חושפת זרועות ולהתאמן עם גברים. כאנשי רפואה הם גם יודעים מה המשמעות של זעזועי מוח ופציעות אחרות שנפוצות בקרבות אגרוף.
אבל לבסוף חדלו ההורים מניסיונותיהם להניא את שרה מהעיסוק הזה, ואף נתנו לה את ברכת הדרך. “אנחנו דואגים לה”, אומר ד”ר אברהם, “אבל גם גאים בה מאוד. היא עובדת קשה. אין לה חיים אישיים, והיא עושה את העבודה שלה הכי טוב שאפשר. בשבילי, גר צדק שנולד בכפר עני בהודו, זה כבוד גדול לראות את הבת שלי מייצגת את מדינת ישראל”.
המשפחה שומרת על קשר רציף עם הקרובים שחיים בהודו, ואף נסעה כמה פעמים לבקרם. שרה מספרת על געגועים למזג האוויר שם. “אני שונאת את הקור בישראל. כשקר קשה יותר להתאמן. אני גם מתגעגעת למשפחה, לבית הספר ולחברים בהודו. האנשים שם רגועים ושקטים יותר”.
כשהיא לא מתאמנת, שרה מתנדבת במגן דוד אדום, במשטרה ובתחנת מכבי האש - כשהמשותף לכולם הוא זרם האדרנלין שמהווה חלק מהעבודה השוטפת. “בשלושת המקומות האלה מצילים חיים בכל יום, וכמעט בכל משמרת קורה משהו מעניין. כיף לי לתרום ולעזור בדברים כאלו. אני מקווה להמשיך להתנדב במכבי האש, אולי אפילו להיות לוחמת אש”.
בעתיד, אולי בגלל הפציעות והכאבים שכבר חוותה בעצמה, היא רוצה גם ללמוד פיזיותרפיה ולעסוק בפיזיותרפיה לספורטאים. מהבחינה הדתית היא מגדירה את עצמה כפחות מקפידה מהוריה, ומחפשת את המקום הנכון בשבילה. “אני שומרת כשרות ומשתדלת להקפיד על שבת, אבל אני רוצה להגיע אל הדת בדרך משלי, ולא דרך ההורים שלי. הייתי ילדה בת 14 כשהתגיירנו. עכשיו אני רוצה להרגיש שאני בוחרת ביהדות בזכות עצמי”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם