ליוסי יש בייגלה מעל הראש: ההילה של בניון
בגיל 33 עדיין הולך לו קלף משוגע והוא מגנט מהלך של תארים והצלחות. וגם: כמה מילים על מירוץ הלילה הזוהר של באר שבע
ואנחנו, בני העם הנבחר, חיפשנו לשווא את יוסי בניון, שרשום ב-Qpr, על מדשאות וומבלי. דרשנו בשלומו של המוזמן הטרי לסגל של גוטמן והחסרנו פעימה, עד שמצאנו אותו בדקה ה-93 מלהטט בחגיגות שאחרי השוד הגדול.
בגיל 33 עדיין הולך לו קלף משוגע. עזבו את מענק העלייה, שישולם עד הפני האחרון, והניחו לאותיות הקטנות (לא שותף במשחק וראה את הניצחון מהיציע). בנסיבות הקיימות הכי חשוב שיוסי מסתובב עם בייגלה מעל הראש, והוא מגנט מהלך של תארים והצלחות כיאה לשחקן של מועדון הידוע בכינויו 'החישוקים'.
בובי זמורה, בן גילו של יוסי, הוא שהביא את הארי רדנאפ ל-Promised land. בכדור אחד זמורה סידר לנשיא האוריינטלי שלו השלמת הכנסה בסך 80 מיליון פאונד. תחקירני 'פס הכסף' עדיין שוקדים על חישוב הבונוס שמגיע לבובי.
את הימים עד המונדיאל אנחנו מעבירים עם טוש שחור ולוח שנה. מוחקים את הימים החולפים וסופרים את הדקות. ארבעה משחקים ביום בשלב הבתים הם חגיגה עבור כל חולה כדורגל, וסיוט מתמשך מבחינת בנות משפחתו האהובות.
אז מה עושים כשהאח הגדול מרתק את נשות הבית ומאיים על חופש התנועה של שחקני ברזיל וקרואטיה בואכה ה-12 ביוני? איך משכנעים את אלוהי הערוצים לתכנת את המסך השטוח כך שיגיב רק לזפזופי אוהדים שינידו גפיים לצלילי הזכייניות?
מכיוון שברזיל בשלב זה לא מחכה לי, שקלתי לארגן עמדת צפייה בבוידעם, עם פתח מילוט ל"מפגש רוברט" בדרך מצדה. על כוס קפה מהביל יושבים שעות ומביטים על המרקע בדיוק כשבעל הבית מנסה ללכוד אותך במבטו.
השידורים עולים כסף, ולמען ההגינות חייבים להזמין שתייה חמה (בקיץ) או קרה (בחורף). עדיפות תינתן לרוכשי כיבוד קל. איכשהו אני מגיע ל"מאני טיים" בלי כסף קטן ועם שובל של תירוצים. את רצוני אני משביע בהברקות וחידודי לשון, פרי יצירתו של "דוד הפרשן".
לפני ארבע שנים פספסתי כמה צלילים צורמים של ווזבלות, ולגול של אנייסטה הגעתי על הגחון, עם פקק באוזן וסעיף שמיעה. מאז הפקתי לקחים. שנית, מצדה לא תיפול.
מרוץ הלילה הזוהר של באר שבע (ה-Light Run) תפס אותנו עם הגרביים למטה. ביום שזהרו שמי העיר חזרנו הביתה מוקדם מן הרגיל, ובסיומו של מבצע מלביש היינו מוכנים – ברמה התיאורטית - ללכת בעקבותיו של שאול לדני האלמותי. הכול היה מוכן לקראת ההתבזות העצמית - חולצה שחורה, אוורירית, מכנסי ברמודה, נעלי ספורט של המגפר, וכובע רחב שוליים.
לנקודת האיסוף צעדנו קוממיות, אני ובנותיי מור ושיר, כשבדרך נקלענו לוויכוח סוער בין נהג שדרכו הביתה נחסמה, לבין שוטר תנועה שקיבל שלוש שעות ביציאה. "באימשך, תזיז את המחסום, חמותי סובלת מאפילפסיה, חייב להיות לידה", ניסה הנהג החסום לעורר את רחמיו של השוטר. מהמרטיני הכחול און דה רוק לא נשמעה תגובה. אף מול חוטם ניצבו החסום והחוסם, ולא זז הרוורס. בדיוק נזכרנו איך ג'ינג'י מוקד ריסן את ויקטור חסון ב'גבעת חלפון', בתואנה שיאלץ לעצור אותו על היותו אזרח בנסיבות חמורות ועל שופל בלי נסיבות בכלל. אותך לוועדת אגרנט.
במתחם הגרנד קניון החגיגה רק התחילה. הרגשנו כמו חנה שזיפי בימיה הגדולים לפני הקפת המסלול בווסרמיל, ובשעה שאלפי נרשמים הסתערו על עמדת חלוקת הסטיק-לייט, הידקנו את השרוכים. הפור נפל על המקצה העממי, 2.5 קילומטרים אורכו.
מה יכול להיות רע? אימונים קדחתניים, שכללו סיורים מודרכים עם פטר, חיית המחמד המשפחתית בפארק דה פרינג', היו אמורים להספיק. רגליי הציבו אותי על אדן הזינוק עם עוד אלפי משתתפים, רובם המכריע אצנים שטרם חשו, כמוני, את נחת ברכו של המיניסקוס.
יצאנו אט, לא בדיוק כמו מלוע של תותח, אלא יותר בכיוון של פיו פיו מאקדח קפצונים. לקראת הישורת האחרונה, העברתי הילוך – מרוורס להילוך סרק, ובלי לאותת עקפתי גמלאי חסר מנוח שחיפש להפתיע אותי ולהפיל את מנחשי הווינר. ממצב של מאסף התקדמתי במעלה המסלול, כשאני נושף בעורפו של ברברה, ילד מגודל שהגיע לממדים של שחורצניטיס. לרגע הרגשתי כמו גיבור ילדותי, רץ המצחייה האמריקאי דייב ווטל, שלקח את מדליית הזהב באולימפיאדת מינכן, אחרי שנתן פור לכל המתחרים. בכוחותיי האחרונים השגתי רבנית אסרטיבית, וזרקתי את עצמות החזה קדימה. את קו הסיום חציתי לפני נציגי המחלקה הגריאטרית, בדרך למקום ה-877 "המכובד".
שרון נסים וצוות שידורי החוץ של צ'רלטון היו שם כדי לתעד את גיבורי המסלול. בצדק דילגו עליי, אבל אילו היו מבקשים טיפ הייתי מציע להם להטיל את אלומת האור על ד"ר אביב מלצר, לשונאי בן 81, שרץ על חייו כבר שבעים שנה ועדיין לא נס לחו. בפיניש שלא היה מבייש את לאסה וירן, הפיני המעופף, גבר מלצר על ידידו הצעיר, ההיסטוריון ד"ר אבי גרוס, בן 64, רק כדי ללקט עוד מדלייה לאוסף.
בסיומו של לילה של יום מפרך עלו על דוכן המנצחים אמרה ג'רמה (במרוץ ל-5 ק"מ) ושגיא בן נעים, הזוכה במרוץ למרחק הכפול, אבל המנצחת האמיתית הייתה בירת הנגב. באר שבע של רוביק דנילוביץ' זהרה לערב אחד, כמו סינדרלה, ושיסלח לנו החתן המודאג שחשף סיפור משפחתי מורכב על חותנת מפס הייצור של נחום-תקום.
אקו"ם