10 הקלישאות הגדולות של המונדיאל
הנבחרת המאוסה, הפוזה הנשית המיותרת, הכתבה הכי בנאלית, הרגל המשרד המגונה והדעות הקדומות. קבלו את עשר הקלישאות ששום מונדיאל לא יהיה שלם בלעדיהן
אנחנו לא בשנות השבעים, אנחנו לא עם שמוקף אויבים וכמובן, ההולנדים לא באמת אהבו אותנו בזמן השואה. למעשה, כמו שכותב סיימון קופר בספרו "הולנד, היהודים והמלחמה", היה לך סיכוי יותר טוב לשרוד כיהודי בפולין מאשר בהולנד. ולגבי הקהל ההולנדי? כל מי שצפה בחבר'ה בטורניר בינלאומי גדול, יודע שמדובר בקהל די שחצן ומתנשא על אוהדי כדורגל אחרים. יאללה, שחררו, תנו לאהוד את גרמניה בשקט.
2. נשים שכותבות על כך שהן צופות במונדיאל
לפני עשרים שנה זה עוד היה נחמד. עירית לינור הפיצה את בשורת הז'אנר, נשים שצופות בכדורגל ויכולות לנסות להתווכח על כך בשיחות משרד. זה היה חדש וזה היה מצחיק. אבל עברו עשרים שנה, ראבק.
כן, אתן נעלבות שחושבים שאתן כותבות רק על חתיכים; כן, אתן יכולות לדבר על סגירה אלכסונית; וכן, יש עדיין עורכים בעיתונות/רדיו/טלוויזיה בישראל שחושבים שזה ממש קטע שאת קמה עם בעלך באמצע הלילה כדי לצפות במשחקים. אם זה כל כך שיגרה, למה אתן עדיין מתעקשות לבנות על כך קריירה או סתם סטטוסים בפייסבוק?
3. לרדת על יורם ארבל ודני נוימן
כן, הם יטעו הרבה, ונכון, אין שום סיבה רצינית ומקצועית שהשניים יהיו שם. נוימן לא מסוגל להבדיל בין שלושה שחקנים בנבחרת ברזיל ויורם ארבל יחפש את טיוס רייס. הבנו. מיצינו. ברוך השם יש בימינו אנו גם אינטרנט, גם צלחות לוויין וגם כפתור "מיוט" בכל שלט ממוצע.
תחסכו מאיתנו את ביקורות הטלוויזיה, הציוצים והצחוקים לפחות לחודש של המונדיאל. אחר כך, כשיחזור הכדורגל הישראלי, תוכלו להתעסק בזה כמה שאתם רוצים.
4. טוטו משרדי
כן גם יוסי מהשיווק, עידית מהפיתוח ויורי מהמכירות רוצים להשתתף. "אחי בשביל הספורט, 50 שקל, תשים יהיה צחוקים"; "בחיים לא השתתפתי בשום הגרלה, אז תסבירו לי"; "אחי אפשר שני טפסים?"; "לא חושב שנקודה על תוצאה זה מספיק". ואיך אפשר בלי המיילים המאוסים בבוקר שאחרי, ששולח הפרשן השנון: "אז אחרי לילה מותח, זאביק השומר עוקף את ליאור בזכות הניצחון של ספרד, אבל הכל עוד פתוח לקראת שמינית הגמר".
ובסוף, בכל משרד במדינת ישראל ולא משנה באיזה תחום הוא עוסק, תמיד תמיד מגיע ההוא או ההיא שאין להם מושג בכדורגל ולוקחים את הקופה שעומדת על סכום שיא של 780 שקל. ואז, יום אחרי, מגיע המייל מאשת כוח האדם מלא בסמיילים: "נתראה בעוד שנתיים באליפות אירופה שזה כמו המונדיאל אבל רק לאירופה".
5. כתבת צבע מהמחנה של נבחרת איראן
כתבנו האמיצים, שביום יום עסוקים בקופי פייסט מאתרים בינלאומים ומכתיבת בלוגים על הליגה הצרפתית, מחליטים שהבוקר הם איתי אנגל ונוסעים למחנה של נבחרת איראן. שם הם מתקבלים "תחילה בחשדנות אבל מייד אחר כך כבר מחבקים אותנו ומברכים אותנו, כי זהו קסמו של הכדורגל".
יש כמובן כוכב אחד שמסרב לשוחח עם העיתונאי הישראלי ומואשם בחרם על רקע לאומני (סתם כי באותו רגע הוא היה בשירותים או שוחח עם אשתו בסקייפ). ויש, כמעט שכחנו, את העיתונאי הנחמד שהחלום שלו הוא "לבוא לתל אביב לשחק נגד נבחרת ישראל, אולי הילדים שלנו יזכו לזה".
לקינוח נקבל תמונה של הכתב האמיץ מראיין איראני חביב סביב שולחן מפוצץ בעיתונאים וכיתוב תמונה מרגש: "כתבנו מראיין את קפטן הנבחרת האיראנית. עוינות שהתחלפה בנחמדות". כמה טוב שלא נתקענו באייטיז.
6. החברים מאור הנר וברור חיל
במשך 47 חודשים אף אחד לא יודע באמת איפה נמצאים היישובים הללו, בצפונה של הארץ או בדרומה. אף אחד, כמובן, לא יודע מי הברזילאים ומי הארגנטינאים, ולאף אחד זה לא חשוב. מה זה משנה? חייבים לקפוץ לשם כדי לראות את הארגנטינאים עושים על האש ואת הברזילאים רוקדים עם בחורות עטופות בנוצות עם משרוקיות בפה, כאילו אנחנו לא באמצע המזרח התיכון אלא בקרנבל. מה שמדהים הוא, שלמרות שזו מדינה בת כמעט 70 שנה, עדיין מדובר במקומות שגרים בהם: ארגנטינאים וברזילאים.
7. מזל שישראל לא שם
תמיד יש כאלה שמספרים איך אם ישראל היתה עולה למשחקים, אז החוויה היתה נהרסת. "במקום לצפות באנגליה־ברזיל, היו נותנים לך ישראל־בוסניה"; "תאר לעצמך כמה ערסים היו נוסעים לברזיל"; "תחשוב אבי לוזון צועק במרקאנה, איזה פאדיחות".
לכאורה לשומע מבחוץ זה נשמע כאילו מדובר באנשים ששונאים כדורגל ישראלי. בפועל, כל אחד שאומר את המשפט הזה מוכן להחליף כל משחק מונדיאל במשחק מוקדמות של הליגה האירופית בערבות אזרביג'אן, רצוי בתחילת יולי כשממש חם וההשפעה של המונדיאל עוד לא פגה.
8. הנבחרות האפריקניות
ארבע שנים הקשר שלנו לכדורגל הניגרי מסתכם בוינסנט אניימה, אבל במונדיאל כולנו לפתע רוצים שגאנה או גינאה יגיעו הכי רחוק. ארבע שנים רצופות קוראים להם כאן מסתננים, אבל במשחקי הגביע העולמי "הם הכי מסכנים, מה יש להם חוץ מכדורגל?"
ארבע שנים מעלים אותם על אוטובוסים למתקן חולות, ואז לחודש אחד התחנה המרכזית היא המקום הקלאסי לאיש התקשורת נטול הרעיונות המקוריים. ארבע שנים אף אחד לא צופה פה במשחק אחד של נבחרת אתיופיה, למרות הקהילה העצומה שעלתה ארצה ומצאה פה את ביתה, אבל במונדיאל כולם מסכימים חד־משמעית: "אלה נאיביים, נו, אתה יודע, בלי להעליב".
9. המונדיאל הוא אירוע ממוסחר
די נו חאלס, כל אחד נהיה דב חנין. אדידס הרסו את הכדורגל, נייקי הורסים את כל מה שיפה בו, מסי מנוצל, האוהדים הטיפשים קונים חולצות באלפי שקלים, המונדיאל הוא אירוע של עשירים, הכדורגל איבד את הרגש שלו, כל הטורנירים הגדולים הם עסק לתיירים ולא לאוהדים האמיתיים. אז בוא נחשוב מה ההפך ממסחור: משה ומאיה דמאיו. זה לב, זה נשמה, זו רומנטיקה, זו השכונה, זה שריטות בגב וזה, איך שלא תהפכו את זה, האמ־אמא של הממוסחר ועוד יושבים לך על הכיסא למרות ששילמת מאה שקל לכרטיס.
10. כמה אפשר לראות כדורגל?
כדורגל מקומי וכדורגל אנגלי, ליגה לאומית וכדורגל חופים, הפרמייר ליג והלה ליגה, האופרטורה וסרייה אה, ליגת האלופות וליגת הנוער בשבת ב־12:00. ואז גם המונדיאל. כן, לעיתים כבר נדמה שאין בן אנוש שיכול לשבת ולצפות בהפועל חיפה נגד הפועל עכו ואז באברטון נגד נוריץ' ובאותה שנה גם לקום באמצע הלילה לדרום קוריאה־פורטוגל.
ואז אתה מזכיר לעצמך שבשנה הבאה, בדיוק באותו הזמן, בערוצי הספורט ישדרו לך את גמר טורניר באדן בכדורעף חופים, בפאתוס שלא היה מבייש את הכרזת המדינה. עכשיו תסגרו את העיתון, ותדליקו את הטלוויזיה. נותנים מונדיאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם