הפרגמטיזם של פיליפאו: ברזיל תצליח לגעת בגביע?
פיליפה סקולארי מצליח בברזיל למרות שנחשב למאמן "ימני" ולא התקפי. הבעיה היא שבלי שחקני הכרעה כמו שהיו לו ב־2002 יהיה לו קשה ללכת עד הסוף. וגם: למה ארה"ב חייבת את ההצלחה שלה לא ליורגן קלינסמן, אלא לקרלוס קירוש
עיתונאי ברזילאי קם ושאל אותו אם הוא יודע שהוא מקבל אהדה גדולה בסקרים לא רק לתפקיד מאמן ברזיל, אלא גם לתפקיד נשיא הרפובליקה. "אנשים יתחרטו מהר מאוד אם אקח את התפקיד הזה", אמר, והעיתונאים צחקו לגבי הרמז העדין לגבי העדפתו שלטון קשוח יותר מרוב האוכלוסייה בברזיל.
הכדורגל בברזיל נתון כבר דורות - אולי מ־1982 ואולי מ־1950 - בוויכוח שאותו הם לפעמים מחלקים אפילו למושגים של ימין לשמאל. ישנם מאמני הכדורגל האטרקטיבי - "השמאל" - טלה סנטנה ומנצח 70' אריו זגאלו היו שניים מהבולטים שבהם; וכדורגל התוצאות - מאמני "ימין" - כגון דונגה או קרלוס אלברטו פריירה מנצח 94'.
סקולארי הוא אידיאולוגית מאמן תוצאות והגנה תחילה. ספק אם יש הבדל בינו לבין מוריניו מבחינת השקפת העולם. אבל להבדיל מדונגה, למשל, שמקומם עליו את הציבור וזוכה לכינויים לא מחמיאים כגון "גרמני" (שריד לימים שברזיל היתה נבחרת אטרקטיבית יותר מגרמניה), סקולארי יודע למכור את עצמו לציבור.
אני זוכר את ההתקפות עליו ערב טורניר קוריאה־יפן ב־2002. ברזיל העפילה בקושי וניצחה את טורקיה 1:2 בפתיחה, כשהעיתונות התכוונה לשחוט אותו על כדורגל שלילי מאוד.
אבל סקולארי, במקום להתעמת, חשב לעצמו: "המשחקים הבאים הם מול קוסטה ריקה וסין", הוציא מההרכב קשר דפנסיבי, הוסיף את ג'וניניו ונתן לציבור רביעייה וחמישייה במשחקים הבאים. הציבור נרגע, וכשסקולארי חזר לשני קשרים דפנסיביים, לרונאלדו ולריבאלדו כבר היו 9 שערים באליפות.
בפורטוגל סקולארי שוב נע על הפרגמטיזם הזה. ביורו 2004 הביתי שיחק התקפי יחסית אבל ב־2006 פורטוגל שרטה את דרכה במשחקים רווי הרחקות, כשסקואלרי מספסל את פיגו, עם שער בודד בשלושה משחקי הנוקאאוט בדרך לחצי הגמר.
באיזשהו מקום נראה שדור השחקנים האפור יחסית של ברזיל הוא נוח יותר לסקולארי. ב־2002 עדיין היו לברזיל חמישה שחקנים - רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו, רוברטו קרלוס וקאפו - מהאגדיים בכל הזמנים. היה צורך לגשר בין ציפיות הציבור לפרגמטיזם הרגיל של סקולארי. הפעם הסגל מתאים בהרבה לתוכניות השלבים הגבוהים.
מהצד השני - אז היו לסקולארי את מי שהוציאו מצרות - ורוב שערי שלב הנוקאאוט הגיעו ממבצעי יחיד גאוניים של שלישיית המתקיפים, שיסיימו כולם את הקריירה עם בלון ד'אור בארון. כמה מהשערים בשלבים הגבוהים היו מהנפלאים בהיסטוריה של המפעל הזה. את זה אין לסקולארי בסגל הזה, גם אם הוא מפנים בנוחות רבה יותר את הכדורגל שלו.
קרלוס קירוש התפטר מאימון איראן לאחר המשחקים. מאמן ריאל מדריד ועוזרו של אלכס פרגוסון בעבר אמר אמר מייד שלא יחפש לעצמו קבוצה - בגלל נסיבות משפחתיות - אלא ינסה לעשות היסטוריה ולהוליך נבחרת רביעית למונדיאל. האחרות היו פורטוגל ארצו ודרום אפריקה ב־2002, למרות שלא אימן אותה בטורניר עצמו.
אבל הנבחרת שאולי יכולה להודות לו יותר מכולן במונדיאל הזה היא ארה"ב. ב־1998 התבקש להכין תוכנית שתהפוך את ארה"ב לכוח בינלאומי. קירוש אימן אז בניו יורק מטרו־סטארס. זה קרה לפני הצלחותיו באירופה ויותר על בסיס העובדה שהוביל את פורטוגל לאליפויות עולם לצעירים.
התוכנית שהגה היא גאונות של פרגמטיות. קירוש לא כתב על דורות של הכשרה מרמת השטח, ולא על השקעת כספים גדולים בליגה. הוא העריך שכדי ליצור נבחרת בריאה צריך לבנות תשתית של ארבעים כדורגלנים ברמת כדורגל אירופי בינלאומי.
הוא הבין בעיה אחרת. לכדורגלן האמריקני הטוב יחסית, המלגה לקולג' קורצת ושווה הרבה כסף. זה בעייתי כי רמת המשחק בקולג'ים נמוכה ולא תפיק כדורגלנים ברמה הבינלאומית. מצד שני, לבסס נבחרת אמריקנית מתחילה על כדורגלנים באירופה יהיה קשה הן מהבחינה הלוגיסטית והן מבחינת התדמית הציבורית.
הוא ידע שארה"ב צריכה שחקנים בכירים בליגה המקומית שלה, אבל שהמכללות לא יכשירו אותם.
הוא כתב תוכנית שבעקבותיה הוקם "פרויקט ה־40". בבסיסה אקדמיה שיושבת בפלורידה, שבה חותמים צעירים בשכר אחרי התיכון במקום ללכת לשחק כדורגל בקולג'ים. התוכנית שינתה שמות בהתאם לספונסרים שונים.
את מי נתנה התוכנית הזו לנבחרת האמריקנית? למשל את טים הווארד, דהמרקוס ביסלי, קלינט דמפסי, ג'וזי אלטידור, קייל בקרמן ומייקל ברדלי. כלומר את השלד הטקטי של הנבחרת הזו. קלינסמן עשה הרבה מאוד מאמצים לאזרח אירופאים בעלי אזרחות אמריקנית, אבל אלו שחקני הפרויקטים של קירוש שסחבו את הנבחרות שלו.
בייחוד הרשים אותי בקרמן, שללא יום אחד בכדורגל האירופי היה המוח מאחורי הקישור האמריקני בארגון שקט. מין צ'אבי אלונסו אמריקני.
מה לא קרה בטורניר הזה?
נבחרת שאיבדה את מקומה בגלל תוצאה מסודרת בין יריבותיה. ארגנטינה וניגריה לא סיכמו על תוצאה - וארגנטינה נתנה לאיראן את הסיכוי.
אבל בוסניה גם היא לא עשתה שום טובות לאיראן ושלחה אותה הביתה. קולומביה עשתה את העבודה מול יפן - ואיפשרה ליוון ולחוף השנהב להכריע דברים על המגרש. וגם פורטוגל אתמול, גם אחרי שהבינה שאפסו סיכוייה, עוד תקפה והשיגה את הניצחון על גאנה.
והדיבורים על החברות ביון יוגי לאב ליורגן קלינסמן התבררו כמיותרים. התופעה הזו בעצם לא נצפתה בטורנירים בינלאומיים מאז 2004. זה לא שחבל על העצים שנכרתים כדי לכתוב את התיאוריות הללו; חבל שהתקשורת כאילו מנסה ליצור מוטיבציות לעסקאות אפלות כאלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם