סלע איתן: השנה הטובה בחייו של דודי סלע
המחבט מספר 1 של ישראל כבר לא רודף אחר ניצחונות ומעריך יותר את מקור הפרנסה שלו, אבל הדבר החשוב באמת היה הולדת בנו הראשון, עילאי, שלימדה אותו כמה דברים על החיים. עכשיו נשאר רק להחזיר את נבחרת הדייוויס לבית העליון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני זוכר את הנסיעה עם עילאי מבית החולים הביתה. נהגתי על 20 קמ"ש, שתי ידיים על ההגה, הסתכלתי בריכוז על הכביש והתעצבנתי על אנשים אחרים, איך הם נוסעים. הרבה אנשים אמרו לי, 'עד שאין לך ילד, אתה לא מבין את המשמעות של זה'. והם צודקים. זה באמת משהו אחר".
שנה מצוינת עברה על דודי סלע. הוא שיחק בטורנירים בינלאומיים רבים, השיג ניצחונות, העפיל לגמר ATP שני בקריירה שלו, והגיע למקום ה־84 בעולם. אבל אם תשאלו אותו, שום דבר לא משתווה לחיוך של עילאי המתוק, שהגיח לאוויר העולם לפני חצי שנה ושינה את החיים של דודי ושל מרינה אשתו מן הקצה אל הקצה.
"פתאום אתה צריך לדאוג לא רק לעצמך, אלא לעוד מישהו. וזאת אחריות גדולה. זה לא כלב. בהתחלה פחדתי להחזיק אותו, אבל עכשיו אני בסדר. אני קם בלילה, מחליף לו חיתול, נותן לו בקבוק. לא מזמן הוא היה מצונן, אז כל היום הייתי עם מרינה בטלפון ודאגתי. הרגשתי ממש כאילו זה אני חולה".
ואיך זה מסתדר עם הנסיעות שלך למשחקים בחו"ל?
"כשהוא היה בן חודש, עזבתי אותו בפעם הראשונה וטסתי לתחרות בסלובניה. בתקופה ההיא, כשהוא רק היה ישן, אוכל ומחרבן, זה לא היה נורא. אבל עכשיו, כשהוא מתחיל לגדול ומחייך המון, ואני מצליח להצחיק אותו, נהיה לי ממש קשה להיפרד ממנו. אז כשאני לא בארץ, מרינה שולחת לי כל בוקר וידאו שלו וגם המון תמונות, ואנחנו עושים הרבה שיחות בסקייפ".
"אני בונה את העונה ככה שאהיה בחו"ל שלושה שבועות לכל היותר, ואז אחזור לארץ לשבוע־שבועיים. אני מאמין שעילאי יתחיל בקרוב להצטרף אלי לתחרויות כמה פעמים בשנה. אני מתאים את עצמי, מוריד את המינון של המשחקים, ומקווה שזה יגביר אצלי את הרעב לשחק, ולא ייצור את האפקט ההפוך".
"לפני כמה זמן הראו משחק שלי בשידור ישיר בטלוויזיה, וביקשתי שיצלמו לי אותו מסתכל על המסך, כי אני לא יודע אם ייצא לו לראות אותי משחק כשעדיין אהיה בשיאי. הלוואי שבעוד חמש שנים עדיין אשחק ושהוא יוכל לראות אותי".
ואם הוא ירצה להיות טניסאי כמוך כשיגדל?
"הלוואי שהוא ילך לכיוון הזה, אני רק אעזור ואתמוך בו. זה מקצוע שנתן לי המון. אני חושב שאם היתה לי בת, זה היה מפחיד יותר, היה קשה לי לשלוח אותה להסתובב לבד בעולם בכל מיני חורים. בת טניסאית זה הרבה יותר מדאיג להורה".
איך עברת את "צוק איתן", כשהמשפחה שלך בבית סופגת טילים, ואתה באמריקה?
"הייתי צמוד לטלפון, וכל הזמן קפצו לי התרעות 'צבע אדום בשרון'. ואז מייד מרינה היתה מתקשרת ואומרת, 'הכל בסדר, היה יירוט מוצלח'. החדר של עילאי נמצא בממ"ד, אז מהבחינה הזאת לא היתה בעיה. ובכלל, בשבילי צבע אדום זה לא ממש מלחיץ, הרי גדלתי בקריית שמונה".
"היו לי כמה משחקים שבהם ישבו קבוצות של ישראלים ביציע, ובין משחקונים, כשהיה שקט באיצטדיון, פתאום שמעתי מהיציע צעקות בעברית, 'דודי, תנצח בשביל החיילים'. זה עשה לי צמרמורת. אתה עומד על מגרש באטלנטה, מתחיל לחשוב על המשפט ששמעת, ומייד מקבל אקסטרה מוטיבציה. אין בשום מדינה אחרת בעולם משהו דומה שיכול לייצר את הרגשות האלה".
אחרי המשחק, העיתונאים הקיפו אותו. סלע רגיל שמגיעים אליו שניים־שלושה עיתונאים, אבל בגלל המלחמה, פתאום כולם התעניינו בו. אז הוא הסביר להם על האזעקות וההפצצות, הריצה למקלטים והחיילים שנלחמים בעזה, על זה שישראל היא מדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואיך בזמני חירום, האומה מתלכדת.
למעשה, הבאזז סביב סלע החל כבר בשבוע שלפני, בטורניר בוגוטה. הוא הפסיד שם לענק הקרואטי איבו קרלוביץ' (2.11 מ'), אבל זה לא היה הסיפור. בסיום המשחק ניגש סלע (1.75 מ') לרשת המפרידה בין הטניסאים, הניח בסמוך לה כיסא פלסטיק אדום, נעמד עליו והעניק חיבוק חם ליריבו. "יש בינינו הבדל של כמעט 40 סנטימטר", הוא צוחק, "גם כשעמדתי על הכיסא עדיין הרגשתי נמוך לידו".
כשנחת באטלנטה התברר לו שהווידאו של החיבוק הפך ללהיט ויראלי, שסחט יותר מ־1.5 מיליון צפיות ביו־טיוב. הקטע הוקרן על מסכי הווידאו באצטדיון לפני כל אחד ממשחקיו בתחרות, אתרי האינטרנט הזרים כתבו עליו, והקטע אפילו שודר במהדורת החדשות של ESPN, ערוץ הספורט הגדול בעולם.
"אני חושב שזה נתן לי משהו, אולי ביטחון עצמי, כי עובדה שבאותו שבוע הגעתי עד לגמר וניצחתי שחקנים טובים, שמדורגים במקומות ה־30-20 בעולם. נהיה סביבי ווייב חיובי. הרבה אנשים באו לראות אותי, המקומיים ביציעים עודדו אותי במשחקים, והרגשתי שאני משחק ממש טוב".
היום, בפלורידה, תחל נבחרת ישראל בדיוויס את מפגש הפלייאוף מול ארגנטינה, שהמנצחת בו תעלה לבית העליון - 16 הנבחרות הבכירות בעולם, שייאבקו בשנה הבאה על גביע דיוויס. המשחק היה אמור להתקיים בישראל, אולם המלחמה גרמה להזזתו למגרש חלופי במיאמי, ארה"ב, ולמעשה לאובדן יתרון הביתיות הכל כך חשוב.
"אנחנו נבחרת מגובשת", אומר סלע בביטחון. "אנדי ויוני תמיד משחקים טוב בזוגות, אמיר וינטרוב מפרק את הכדור ותמיד משחק טוב ועם ביטחון. לארגנטינאים יש אמנם סגל עם שחקנים מהמאייה הראשונה בעולם, אבל אני חושב שהמפגש הזה פתוח, כל אחד מאתנו יכול להפתיע, ואפשר לנצח כל משחק".
הוא מקווה שהתקופה הטובה שעוברת עליו לאחרונה תעזור לו קצת לטפח את הפרסונה הציבורית שלו. אולי אפילו תביא איזה ספונסר או קמפיין פרסום כלשהו. תאמינו או לא, לטניסאי הבכיר של ישראל, אחד משלושת הגדולים ששיחקו כאן אי פעם (לצד שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף), אין שום גוף מסחרי שתומך בו, ומעולם גם לא היה אחד קבוע מאז שהתחיל לשחק. למזלו, ב־12 שנות הקריירה המקצוענית שלו הוא גרף 2,271,752 דולר מפרסים בתחרויות, מה שנתן לו קצת אורך נשימה.
"בישראל בלתי אפשרי להשיג ספונסרים, פשוט אי אפשר. לטניסאים בגילאים הצעירים, שמדשדשים בין התחרויות הקטנות, אין שום דרך להכניס כסף ולשלם על נסיעות לטורנירים בחו"ל. אני יכול להגיד שזה הרבה באשמתי. הראיון הזה שאני עושה עכשיו ממש נדיר, אני באמת לא זוכר מתי נתתי ראיון גדול בפעם האחרונה. אני מסנן את כולם ומנסה להתחמק מהתקשורת, כי אני פשוט לא אוהב את זה. אני נלחץ בראיונות, לא אוהב לדבר, וממש לא נוח לי עם זה. מה זה נותן לי? אז אולי אהיה קצת יותר מפורסם וזה יסדר לי ספונסר של 40-30 אלף שקל, אבל זה עושה לי רע".
"אני מעדיף ללכת בדרך שלי, להביא את הכסף מההצלחות בטניס. אני עושה עכשיו מספיק כסף כדי לכסות את כל ההוצאות, וזה מאפשר לי להתנהל בחופשיות ובמקצוענות. מתקשרים אלי הרבה אנשים שרוצים לעזור, או שמבקשים שאעשה פרויקטים מסוימים, אבל בדרך כלל אני לא משתף פעולה עם כלום סתם כי אין לי חשק. יש הרבה ספורטאים שמסתובבים עם סוכן או עם מנהל אישי, לי אין. אני מתנהל לבד. אחי הגדול עוזר לי קצת, אבל אין ממש מישהו שיכוון אותי וידחף אותי, ויידע גם לומר לי מתי אני צריך להסכים לכל מיני הצעות שאני מקבל".
ברור לך שבניית התדמית הציבורית היא חלק מהספורט המקצועני?
"ברור, אבל זה בדיוק החלק שאני הכי פחות אוהב במקצוע שלי. אין לי פייסבוק, אין לי טוויטר ואין לי אינסטגרם. פעם היה לי פייסבוק, אבל הורדתי אותו כי לא התחברתי לכל הקטע של הרשתות החברתיות. זה לא מתאים לי. אני ממש לא משקיע בזה, אפילו לא טיפה.
"בכל פעם מחדש אני אומר לעצמי, 'השנה אתחיל להשקיע בזה. אענה לטלפונים של עיתונאים, אעשה ראיונות כשמבקשים ממני ואתייחס יותר ברצינות לחשיפה הזאת, כי זה רק יכול לעזור לי'. אבל תמיד אין לי כוח לזה. אין ספק שזה פוגע בי קצת מבחינת הקריירה, אבל אני חושב על זה שוואלה, אם אשחק טוב אז זה יבוא, ואם לא אשחק טוב, אז מה אני בכלל משלה את עצמי".
לפני חמש שנים, דודי סלע היה בנקודה אחרת בחיים. הוא טיפס עד המקום ה־29 בעולם, קפץ מטורניר לטורניר, העמיס על עצמו פיזית ומנטאלית, שיחק בשמינית גמר טורניר ווימבלדון והגיע עם נבחרת ישראל להישג ההיסטורי שלה, ההעפלה לחצי גמר גביע דיוויס.
אבל דווקא ברגעי השיא שלו, הרגיש איך הוא מאבד בהדרגה את כל האנרגיות והתשוקה למשחק. בשלב מסוים, אחרי רצף הפסדים ופציעה טורדנית, הסתגר בדירה ששכר בשכונת באזל בתל אביב, וברח מהטניס. במשך כמה חודשים עצר הכל, בילה בבתי הקפה ובפאבים, הלך לים וניסה להטעין מחדש את המצברים ולהחזיר את הרעב ואת המוטיבציה.
"הייתי אז בחור צעיר ועם ראש אחר, רציתי לגור במרכז תל אביב, ליד הים. אני זוכר שאפילו הלכתי לראות דירה שחשבתי לקנות במרכז העיר. הייתי יוצא הרבה ורואה בכל מקום את אותם האנשים, ולכן מיציתי את זה מהר מאוד. אחרי שנה הבנתי שאני צריך להתבגר, אז עזבתי את תל אביב, קניתי אחלה דירה ברמת השרון, ושיניתי את צורת המחשבה שלי".
איך זה קרה?
"בעיקר כי החברים הקרובים סביבי התבגרו. ראיתי אותם הולכים בכל בוקר לעבוד במשרד או קורעים את התחת כמאמני טניס, נזכרתי איך אבא שלי עבד קשה כשהוא היה נהג אוטובוס, ואמרתי לעצמי, 'וואלה, אני גם משחק טניס וגם עושה מזה כסף - זאת באמת אחלה עבודה'. פתאום קלטתי מה אנשים עוברים בחיים וכמה זה קשה להרוויח כסף, ואז התחלתי להסתכל על דברים אחרת והתחלתי להעריך הרבה יותר את העבודה שלי".
"עד אותו רגע חשבתי רק איך לצבור נקודות ולהישאר גבוה בדירוג כדי להיכנס לכל הטורנירים הגדולים, אבל לאט לאט התחלתי להתרכז גם בהנאה מכל זה. הבנתי שהמרדף אחרי הניצחון הוא לא המטרה היחידה, ושאני משחק גם בשביל הפרנסה. אם מפסידים, זה לא סוף העולם, כי תמיד יש את השבוע הבא. זה מה שכיף בטניס - גם אם הפסדת בחמישה טורנירים בסיבוב הראשון, בשבוע אחר אתה יכול לקחת תחרות. זה לא שאתה נופל, מתרסק, וזה נגמר. תמיד תהיה לך עוד הזדמנות. זה מין סוויץ' קטן שעשיתי בראש בשלוש השנים האחרונות".
חלק נוסף מתהליך ההתבגרות של סלע קשור למיסוד יחסיו עם מרינה, שאותה הכיר על מגרשי הטניס עוד כשהיו בני 12 והסתובבו בארץ בין תחרויות. הם התחילו לצאת בגיל 18.
"את הכלב (מוקה) שיש לנו היום בבית הבאתי לה אז כמתנת יום הולדת, לפני 11 שנים. נראה לי שההורים שלה רצו להרוג אותי בזמנו, אבל עכשיו הם ממש אוהבים אותו".
בעוד דודי בחר בקריירת טניס, מרינה נסעה לאיטליה ללמוד וטרינריה במשך חמש שנים, וכיום היא עובדת כווטרינרית בקריית אונו. "בהתחלה לא הסתדרנו יחד בגלל המרחק. נפרדנו כמה פעמים, חזרנו ושוב נפרדנו. נסעתי כמה פעמים לאיטליה להיות איתה, או שהיינו נפגשים בארץ כשהיא היתה באה לחופשות מהלימודים. במשך שנים תקשרנו הרבה דרך אס אם אסים וטלפונים".
"רק ברגע שהיא סיימה את הלימודים וחזרה לישראל, הקשר התחיל להיות רציני יותר. אחרי שנתיים־שלוש של מגורים משותפים וזוגיות מוצלחת, אמרנו: הגיע הזמן להקים משפחה".
בשנה שעברה, אחרי שגילו כי מרינה נכנסה להריון, דודי הציע לה נישואים במהלך ערב אינטימי בבית. לפני חצי שנה נולד בנם הבכור, עילאי. ביולי, כארבעה חודשים לאחר הלידה, הם התחתנו.
סלע נולד להורים ממוצא רומני. אמו אנקה עבדה כאחות, ואביו מיכאל שימש נהג אוטובוס בקו קריית שמונה־תל אביב. בשלב מסוים עבר האב קורס מאמנים בווינגייט כדי לעזור בקידום הקריירה של הבן הגדול עופר, שהיה טניסאי מקצועי בשנות התשעים ובשיאו דורג 236 בעולם. דודי הקטן הצטרף לאימונים המשפחתיים, ולמעשה גדל עם מחבט ביד על מגרשי הטניס של קריית שמונה.
"זה קצת כמו מושב. אין יותר מדי מה לעשות שם, אז כולם משחקים כדורגל או טניס, או זורקים אבנים על שוטרים. בילדותי אפילו לא היה שם רמזור. זו עיר מדהימה, שונה מאוד מהמרכז".
כשהיה בן 13 עברה המשפחה לרמת השרון. "קיבלתי שוק תרבותי. בהתחלה הייתי הערס שהגיע מקריית שמונה, ולקח לי קצת זמן להתאקלם, אבל מהר מאוד כולם התאהבו בי. גלעד בלום בדיוק פרש ממשחק פעיל ופתח אקדמיה לטניס, ושם עשיתי התקדמות גדולה מאוד".
כעבור שנה וחצי הוחלט לשלוח את סלע אל המאמן האגדי גונטר ברזניק, שאימן לאורך השנים שחקנים כמו בוריס בקר, ג'ון מקנרו ורוג'ר פדרר. סלע התגורר בביתו של ברזניק באוסטריה והתאמן עם נערים נוספים.
"הוא גידל אותי. באתי ממקום שבו היו לי הרבה חברים אל מדינה זרה שלא הכרתי בה אף אחד, כולם סביבי דיברו גרמנית, ולא הבנתי מילה. וכל זה בתוך מסגרת של אימונים יומיים קשים".
לאחר כשנה החל לטוס לתחרויות פיוצ'רים (תחרויות מהדרג הנמוך ביותר), חזר להתגורר בישראל, ובהמשך נסע להתאמן במשך שנה וחצי באקדמיית טניס בצרפת. שם הכיר את חברו הטוב, הקפריסאי מרקוס בגדאטיס. בשנת 2002 הגיע סלע למקום התשיעי בדירוג העולמי לנוער, אולם רק בגיל 22 הצליח סוף סוף לפרוץ בסבב המקצועני ולהיכנס למאייה הראשונה בעולם.
לאורך הקריירה הוא זכה ב־15 טורנירי צ'אלנג'ר (תחרויות מהדרג השני), אולם הוא עדיין מחפש תואר ראשון בטורנירי ATP- התחרויות המרכזיות של איגוד הטניס העולמי.
"היום אני יותר מחושב, ובוחר את התחרויות שלי בקפידה. לא שיחקתי אפילו צ'אלנג'ר אחד כל השנה, כי הדירוג שלי היה מספיק טוב כדי להיכנס לתחרויות הגדולות. החלום הכי גדול שלי הוא לזכות בטורניר ATP, בשביל זה אני משחק טניס. הגעתי השנה לגמר באטלנטה והפסדתי לג'ון איסנר, זה היה הגמר השני שלי בקריירה, אחרי שב־2008 הפסדתי בבייג'ין לאנדי רודיק. חוץ מזה היו לי עוד איזה חמישה חצאי גמר. זכייה שלי בתחרות ATP
היא כמו זכייה בגרנד סלאם עבור שחקנים מהטופ העולמי".
מבחינת סלע, הישג השיא של חייו היה אותו ניצחון בחמש מערכות על פרננדו גונזאלס הצ'יליאני לפני שבע שנים ברמת השרון, שהבטיח את ניצחונה של נבחרת הדייוויס על צ'ילה ועלייה ראשונה בתקופתו לבית העליון. "עשיתי אמנם הישגים חשובים יותר וניצחונות גדולים יותר, אבל את התחושות ואת עוצמת הרגשות שחוויתי באותו יום לא הצלחתי לשחזר, וכנראה גם לא אצליח. טניס לפעמים יכול להיות ספורט אמוציונלי מאוד".
כיום אין לו מאמן צמוד. בחודש ינואר היה אמור להתחיל להתאמן אצל המאמן הספרדי המוערך דוד סאנצ'ס והשניים כבר סיכמו על עבודה משותפת, אולם סלע ביטל ברגע האחרון.
"רציתי לטוס לבד, הרגשתי שאני צריך את זה. זו פעם ראשונה אחרי תקופה ארוכה שוויתרתי על ליווי של מאמן. מדי פעם מצטרפים אלי אייל רן, קפטן נבחרת הדייוויס, או יואב שב (חבר קרוב, שתיפקד בעבר כמאמנו הצמוד; נ"ו). אבל בוא נגיד שרבע מהזמן שלי בחו"ל אני לבד. אני קובע מראש עם כל מיני שחקנים מהסבב ועושה איתם מחנות אימונים לפני תחרויות, כי בארץ אין לי עם מי להתאמן".
לא עדיף מאמן קבוע?
"אצל כל אחד זה אחרת. יש שחקנים שצריכים שהמאמן ידחף אותם, יש כאלה שרוצים מאמן שיהיה גם חבר שלהם. לי לפעמים טוב יותר להיות לבד. זה בא לידי ביטוי במיוחד בתקופות שבהן אני מרגיש שאני לא בכושר הכי טוב - אני יודע יותר טוב מכולם מה אני רוצה להשיג מעצמי ולאן אני מכוון".
"לפעמים יש ימים שאני אומר, 'טוב, מספיק לי להתאמן שעה ביום', ולפעמים אני מרגיש שאני מתאמן ארבע שעות וזה עדיין לא מספיק לי. כשיש לך מאמן צמוד, הכל יותר מסודר והשעות קבועות. תסתכל על שחר פאר, שעכשיו טסה לבד. לדעתי זה עזר לה המון".
חופשי זה לגמרי לבד, אבל לבד יכול להיות גם משעמם. "לפעמים זה כיף, לפעמים פחות. סדר היום שלי די חוזר על עצמו. אני קם בבוקר, אוכל משהו, ואם אין לי משחק באותו יום, אני הולך לאימון של שעתיים, חוזר למלון לארוחת צהריים, ואחר כך יוצא לעוד אימון. בערב לפעמים יש לי כמה שעות לצאת ולהסתובב בעיר שבה אני נמצא. רוב הזמן אין כל כך מה לעשות, אז אני קורא הרבה ספרים - האחרון היה "תל אביב נואר" - או גולש קצת באינטרנט ורואה את כל הסדרות הישראליות - 'רמזור', 'עספור' וכאלה. אני רואה עכשיו 'שובר שורות', זאת סידרה מדהימה".
לפחות אתה אוסף חוויות מכל מיני מקומות אקזוטיים?
"התחרות הראשונה של השנה מתקיימת בהודו, בעיר צ'נאי. הספונסר של הטורניר זה וולבו. אתה ישן שם במלון מאוד מפואר, אוספים אותך מתוך המלון בוולבו עם חלונות שחורים, ומסיעים אותך עד המגרש ובחזרה. מה שאתה רואה בדרך זה פשוט לא ייאמן: שלוליות, אנשים עירומים, פרות, לכלוך בכל מקום; ואתה יושב בתוך מכונית וולבו יוקרתית עם מוסיקה, כאילו אתה חי בעולם משלך ורואה את המציאות הקשה הזאת דרך החלונות השחורים כמו באיזה סרט".
"שבוע אחרי זה אתה באוסטרליה, בכלל בעולם אחר. מתאכסן ליד הים, מלונות ברמה הכי גבוהה, אוכל מצוין, מזג אוויר טוב, וכל משחק מפוּצץ באנשים. שיחקתי עכשיו בבוגוטה, פעם ראשונה שלי בקולומביה, אז אמרתי, 'סבבה, נראה מה יש בבוגוטה'. אבל כשהגעתי לשם התברר שהתחרות מתקיימת במרחק שעה מבוגוטה, בעיירה לא הכי נחמדה, אז לא הצלחתי לראות יותר מדי".
"כשמשחקים באליפות ארה"ב הפתוחה אתה גר במנהטן ומסתובב בעיר, ומחלקים לשחקנים כרטיסים בחינם לכל מיני הופעות והצגות. לפני שבועיים, כששיחקתי שם, הלכתי לראות את המחזמר 'מאמא מיה' עם אייל רן ועם אחי ניר שגר בארה"ב. יש לי חבר טוב ישראלי שמוכר שעונים בניו יורק, אז הוא לקח אותי לאכול במסעדה שהבעלים שלה ישראלי. הבעלים לא ידע מי אני, אבל כששמע שאני משתתף ב־US Open, הוא מייד הזמין אותי לחדר ה־VIP. היו שם שני שחקני קולנוע אמריקנים מפורסמים מאוד, שאני כבר לא זוכר איך קראו להם. דיברנו, ואפילו סידרתי להם כרטיסים למשחקים".
"דרך הטניס אתה מכיר המון אנשים, כל מיני מולטי מיליונרים או יהודים או סתם ישראלים שמסתובבים בחו"ל ואוהבים טניס, והאינטראקציות איתם מרתקות. תמיד יש את ההוא שמכיר מישהו שמכיר אותך, ואז אתה מביא לו כרטיסים ויוצאים יחד לארוחת ערב, וזה כיף. אז יש למקצוע הזה את הפלוסים ואת המינוסים שלו".
מה המינוסים?
"כשאתה מודח מתחרות, מתחילה מייד מין רוטינה כזאת של להזמין כרטיסי טיסה ומלון לתחרות הבאה, לארוז את התיקים, לעשות צ'ק־אאוט, לטוס כמה טיסות ולהתחיל הכל מחדש. ככה כל שלושה־ארבעה־חמישה ימים, ובכל שנה אלה פחות או יותר אותן תחרויות".
איך אתה מעביר את שעות הפנאי בארץ?
"מאז שעילאי נולד אז הבילוי המרכזי שלי זה לצאת עם העגלה ועם הכלב לכל מיני סיבובים בחוץ. לפני זה הייתי יוצא הרבה, הולך לים, מבלה עם חברים ובעיקר רואה הרבה סרטים. אני מת על קולנוע. אני בקשר טוב גם עם הראל לוי ונועם אוקון, וגם עם אנדי רם ויוני ארליך, אז אנחנו נפגשים מדי פעם".
חשבת כבר מה תרצה לעשות אחרי הפרישה?
"כן, אני מאוד רוצה לפתוח כאן אקדמיה לטניס. אני רואה איך זה מתנהל בחו"ל, איך הם עובדים עם שחקנים ומה חסר בארץ. אם איגוד הטניס ומרכז הטניס היו עובדים יחד במקום להתחרות זה בזה, אז הכסף שמוזרם לטניס לא היה צריך להתחלק בין שניהם, ודברים היו משתנים לטובה".
"מצד אחד, באיגוד עובדים אנשים כמו מנסדורף וגליקשטיין. מצד שני, גם במרכז יש הרבה מאמנים טובים. החלוקה הזאת לא יעילה. יש גם מאמנים שלא מסכימים לוותר על שחקנים שלהם ולאפשר להם לעבוד עם מאמן טוב יותר, ואז ההתקדמות של הילד נעצרת בגיל 16. זה פשוט קורה לכולם, ממש לכל הטניסאים שגדלו כאן. ואז הכל נהיה פקטור של כסף, כי משפחה עם כסף יכולה להרשות לעצמה להביא לילד מאמן אישי או להטיס אותו לבד לחו"ל. מי שאין לו כסף נתקע, וחבל. העתיד של הטניס הישראלי לא נראה טוב, אולי חוץ מישי עוליאל, שהוא כישרון ענק בן 15 שבטוח יגיע רחוק. בא לי לשנות את זה. הטניס הישראלי רחוק מאוד מהפוטנציאל שלו, והייתי רוצה להיות זה שיוביל את השינוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם