הלוחם המצטיין שהפך לספורטאי פראלימפי
את רגעי החרדה במבצע ‘חומת מגן‘, כשנותר ללא נשק מול מחבלים ועם רימון נטול נצרה, ראובן מגנאג‘י לא ישכח לעולם. הקרב המפורסם בג‘נין, שבו נפצע ואיבד 13 מחבריו, שינה את מסלול חייו: מאדם שלא עסק בספורט הפך לחותר מצטיין שמביא לישראל הרבה כבוד בתחרויות פראלימפיות. ראיון מיוחד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הקיץ האחרון לא היה פשוט לחותר ראובן מגנאג‘י. בצד הכנות קדחתניות לאליפות העולם בחתירה פראלימפית, התגלגל גם מבצע ‘צוק איתן‘ והחזיר אותו 12 שנים אחורה למבצע ‘חומת מגן‘ ולתקרית בג‘נין שבה נפצע כחייל מילואים בגולני ואיבד 13 מחבריו. הקרב בשג‘עייה במסגרת צוק איתן, שבצירוף מקרים מצמרר גבה את חייהם של 13 לוחמי גולני, הפגיש את מגנאג‘י מחדש, פנים אל פנים, עם התופת שעבר.
“ושוב 13“, הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו ב־20 ביולי בערב, כשהודיעו רשמית על מניין החללים. “ושוב משפחות שחלומן התנפץ בנקישה קטנה על דלת הבית מקצין העיר. ושוב שנים של ניסיון להבין ולהכיל ולהתאבל, ושוב אסיפה של שבר לשבר כדי לבנות את תמונת חיינו מאותם רסיסים שעפו לכל עבר בנקישת דלת קטנה. רק כדי להבין שאותה אדמה יציבה שקיימת מתחת רגלינו יכולה להישמט שוב בכל נקישה קטנה על דלת. וגלגל חוזר הוא בעולמנו...“
היום, יותר מחודשיים אחר כך, מגנאג‘י מתקשה להאמין שהעלה את הסטטוס הזה לאוויר. “אני אדם מאוד פרטי בדרך כלל, אבל הקרב בשג‘עייה החזיר אותי ליום הפציעה. למה הוצאתי את זה בסטטוס ולא השארתי את זה בלב? זו שאלה טובה. כנראה כי דיברתי באותו יום עם כמה משפחות שכולות והייתה לכולנו תחושה של דז‘ה וו. שזה גלגל חוזר ושאנחנו נמצאים במין סיטואציה שבאמת אין לה התחלה ואין לה סוף, ואיכשהו בכל כמה שנים אנחנו נאלצים לחוות אותה מחדש: שוב אומה צריכה לעמוד על נפשה.
“הקרב בשג‘עייה זרק אותי לכל מיני מקומות שהייתי בהם. זו בטן מאוד רכה עבורי, משהו שאני חווה הרבה, אבל זה לא מסוג הדברים שאני רוצה שיהיו חלון הראווה שלי. בגלל זה ההתמקדות שלי בחיים ובספורט ובהישגים, ופחות בפציעה ובמוות. אני לא אוהב להיחשף“.
אבל דווקא ככזה אתה סיפור השראה.
“אוי, המילים האלה”, הוא מחייך. “אל תגידי את המילים האלה. אני לא מוכן להיות סמל. עצם הכתבה הזו מביכה אותי. אבל חשוב לי לעשות אותה כדי שיבינו שיש פה ספורט נכים בארץ, ושהוא לא פחות חשוב מספורט אחר“.
מאז שנת 2006 משתתף מגנאג‘י (24) בתחרויות ‘חתירה אקדמית‘ בסירה מסוג ‘סקיפ‘ בארץ ובחו“ל. מאחוריו כבר תחרויות על גביעי עולם, והשתתפות באליפויות עולם ובשתי אולימפיאדות. לפני שש שנים, באולימפיאדת בייג‘ין 2008, היה מגנאג‘י חלק מסירת רביעייה עם משוט אחד.
בלונדון 2012 זכו הוא ושותפתו במקום התשיעי במקצה סירה זוגית מעורבת; ב־2013 זכה עם חבריו במדליית הכסף בגביע העולם, ובאותה שנה הגיע עמם למקום השישי באליפות העולם שנערכה בדרום קוריאה. בימי צוק איתן נתלה במועדון החתירה בתל־אביב שלט שאומר כי “לפי הנחיות פיקוד העורף, יש להימצא במרחק של דקה וחצי ממרחב מוגן, ואי לכך אין ירידה למים“.
אך מאז כבר זרמו מים בנחל הירקון, שבו חותרים הספורטאים, ואלו חזרו מאליפות העולם בשיט שנערכה בסוף אוגוסט באמסטרדם עם הישגים יפים: מגנאג‘י ובת זוגו לחתירה יוליה צ‘רנוי הגיעו למקום השני בחצי הגמר, ואילו בגמר עצמו זכתה החותרת מורן סמואל במדליית הכסף. בימים אלה ממשיכים מגנאג‘י וצ’רנוי את אימוניהם כדי לכבוש את היעד הבא: כרטיס כניסה לאולימפיאדת הנכים בריו 2016. “תחרויות ותהילה זה נחמד, אבל מה שמוביל אותך להישגים האלה זו העבודה השחורה“, אומר מגנאג‘י.
העבודה שהוא מדבר עליה מורכבת לעתים משלושה אימונים ביום, הקפדה גדולה על תזונה ואורח חיים בריא. “אני קורה לזה ‘המדבר‘ - רוב העבודה בסתיו ובחורף – אזור שקשה יותר לספורטאים, ולא הרבה אנשים יכולים להתמיד בו. הכול מתוכנן אפילו ארבע שנים קדימה, עובדים לקראת הפיקים כדי שבאולימפיאדה נגיע לתוצאה הכי טובה שלנו“. עד 2013 הייתה אולגה סוקולוב בת זוגו לחתירה. כיום הוא חותר כאמור עם צ‘רנוי, בת ה־33 מכרכור, שנולדה עם שיתוק מוחין. את עמדת המאמן תופסת האיטלקייה פאולה גריזטי, שהחליפה את אלכס סקובלו, מאמנו עד לאחרונה.
“פאולה מגיעה לפה בכל חודש לכמה ימים ואנחנו בקשר איתה על תוכניות, אימונים ומעקבים. זו מאמנת ותיקה ומקצועית שעבדה עם הנבחרת האיטלקית והצליחה להביא את סירת הרביעייה שלהם למדליית זהב באולימפיאדת בייג‘ין“. אני פוגשת את מגנאג‘י ב‘מרכז דניאל לחתירה‘ בתל־אביב, ביתה של נבחרת ישראל, המספק את התשתית לאימוני הספורטאים בתחום.
מגנאג‘י מדריך בחדר הכושר במרכז דניאל, הפתוח לקהל הרחב. הוא בחור שרירי ומסוקס, שמקרין בריאות ספורטיבית. הסימן היחיד לנכותו הוא צליעתו הקלה ומקל ההליכה שהוא נעזר בו. “קרסול ימין שלי נפצע מירייה והוא מקובע. אורך הגפיים שונה ויש במקום גם בעיה עצבית“.
מהמים מגיחים בזה אחר זה חבריו של מגנאג‘י, מנוחה ברנשטיין וניר מאיו, שחותרים בסירה זוגית, ואור אדטו המשייט בקיאק אולימפי. החבורה מחליפה חוויות מהתחרויות, וגם לא מעט צחוקים. “בדיחות ‘שחורות‘ תמיד יש“, מספר מגנאג‘י, “למשל, משפטים כמו: ‘השארת את הרגל על המזח‘, ‘תגלגלי את עצמך לכאן‘, או ‘תראי איך את חותרת, מה את נכה?‘ אלו האזורים שמותר לנו“. אף ששעון הספירה לאחור לקראת אולימפיאדת ריו אינו חדל לתקתק לרגע, מגנאג‘י הוא היחיד בחבורה שנשאר יבש באותו יום.
“חזרתי מאליפות העולם עם שתי פריצות דיסק. נאלצתי לעשות את התחרויות בכאב רב עם כדורים והכול, אז עכשיו אני במנוחה. כואב לי אפילו להיכנס ולצאת מהסירה. זה נובע כנראה גם מהפציעה עצמה. שנים שהגוף שלי מפצה על קרסול מקובע. בכל מקרה, התכוננו שנה שלמה לתחרויות האלה, אז נאלצתי לצאת גם כשאני כואב. עשיתי שם את העבודה, ועכשיו הגוף שלי דורש את שלו“. מגנאג‘י יכול להשתמש חלקית ברגליו, אך חותר דווקא כשהן קשורות.
“בקטגוריה שלנו חותרים עם הגב והידיים ולא בעזרת הרגליים“, הוא מסביר, “כדי שכל הסירות יהיו זהות. לחלק מהמתחרים יש יותר שרירים, ולחלק פחות. כמו בכל דבר, אתה נעזר בחלקים החזקים שלך. צריך לדעת איך להשתמש בגב ובידיים בצורה האפקטיבית ביותר כדי שהסירה תשוט במהירות הגבוהה ביותר“.
מגנאג‘י, יליד בני־ברק ורביעי מבין חמישה אחים ואחיות, למד בישיבת ההסדר ‘ימית‘ בגוש קטיף. הוא נשוי ללילך ואב לחמישה ילדים: עומר (17.5), דביר (15.5), עודד (13.5), גיא (10.5) וטל (8). השנים האחרונים נולדו לאחר פציעתו. אשתו, עובדת סוציאלית בהכשרתה, היא רכזת תרבות בפנימייה החקלאית במקווה־ישראל, שם מתגוררת המשפחה כבר 18 שנה במגורי העובדים. מגנאג‘י מכנה את המקום ‘ריאה ירוקה במרכז גוש דן‘.
לפני הפציעה סיים מגנאג‘י בהצטיינות יתרה תואר ראשון בהנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל, ואף התחיל לעבוד בתחום, אך לאחר זמן החליט לשנות כיוון. “עד הפציעה בכלל לא עסקתי בספורט. מסלול החיים שלי היה מוכוון למקום אחר. קשה לי לומר מה בדיוק גרם לי להגיע דווקא לאזור הזה. אולי כי הרגשתי שליטה בתוך המים. נעים לך ואתה מצליח, אז אתה מנסה להתמיד“.
באתרי המגזר כבר מכנים את מגנאג‘י ‘הנציג הדתי באולימפיאדה‘. “אנשים כבר רגילים לדמות הזו שלי עם כיפה, יודעים שאני אדם דתי ושיש לי מגבלות מסוימות. לפעמים גם שואלים כדי להבין יותר. זה לא פשוט להיות ספורטאי דתי. הרבה דברים אי אפשר לעשות. למשל, במחנה אימונים בחו“ל יש לוגיסטיקה של מזון: כספורטאי אני צריך את החלבונים והפחמימות שלי, אבל אני לא יכול להתבסס על המטבח שם. זה מאלץ אותי להתארגן על מזון כשר לחודש שלם. להכין המון ארוחות מבושלות קפואות בארץ ולחמם אותן שם. אלו כמויות אדירות. שני צ‘ימדנים מלאים“.
ואיך זה להיות ספורטאי דתי שחותר עם אישה?
“זה כמו לעבוד עם עוד נשים במשרד. ככה אני רואה את זה. אנשים לא ילכו למשרד כי יש שם מזכירה? בציבור הדתי־לאומי עושים הכול במסגרות המתאימות. נשים לא מודרות אצלנו, והכול נעשה במסגרת המותר והאסור“. הוא מסתובב כל הזמן עם כיפה, גם בתחרויות בחו“ל, ולדבריו לא נתקל בגילויי אנטישמיות כשהיה באירופה.
“אנחנו אמנם נזהרים מאוד כשאנחנו יוצאים מאזורי התחרויות, ומקפידים לא ללבוש סמלים בולטים של ישראל כי זו ההוראה, אבל אני תמיד הולך עם כיפה. אף פעם לא הלכתי עם כובע“. למבצע ‘חומת מגן‘ הוא גויס לאחר חודש רווי פיגועים ששיאו הפיגוע הרצחני במלון פארק בליל הסדר, שבו נהרגו 30 ישראלים ונפצעו 160. הקרב שבו נפצע אירע בתשעה באפריל 2002, יומה השביעי של הפעולה.
מחלקה של לוחמי חי“ר במילואים מגדוד נחשון נתקלה במארב של מחבלים. בדומה לקרב בשג‘עייה ב‘צוק איתן‘, גם אז הופצו שמועות רבות על אסון צבאי רב־נפגעים, כולל שמועות על הפלת מסוק של הרמטכ“ל ושר הביטחון. “התחושה בקרב ההוא הייתה שאתה נמצא במשהו שהוא מחוץ לשליטתך. נכנסנו למארב. באש הראשונה נהרגו חיילים וגם בכוח החילוץ שהגיע לפנות אותם. אני נפצעתי ברגל ואנשים שבאו לחלץ אותי נהרגו. שכבתי שם פצוע במשך כמה שעות עד שהוציאו אותי“.
עוד לפני הקרב הרגיש שמשהו לא טוב עומד לקרות. “תחושת הבטן הייתה קשה מאוד. יום לפני, התקשרתי הביתה ודיברתי עם אשתי, והדבר היחיד שאמרתי היה: ‘אנחנו לא צריכים שום דבר, רק תתפללו‘. הייתי דרוך מאוד. התכוננתי לרע ביותר. אתה נמצא באזור שהוא לא שלך, ומחכים לך שם אנשים שאי אפשר לזלזל במיומנות שלהם, ומרגישים שזו מלחמת קודש על הבית שלהם“.
איך התנהל הקרב לאחר שעליתם על המארב?
“ניסינו להשיב אש, אבל היינו בעמדה קצת יותר פגיעה. לאחר שנפצעתי, כשהתמתנו קצת חילופי האש, החובש שנאור אלפסי בא ושם לי ח“ע (חוסם עורקים, מ“פ) על הרגל. אייל צימרמן ז“ל שהיה קשר מ“פ עזר לו לגרור אותי חצי מטר למחסה, ליד קיר קצת יותר גבוה. לאחר מכן המשיכו חילופי היריות, כשבשלב מסוים הגיע כוח חילוץ. את זה אני אומר לך משמיעה כי הייתי בצד וחיפיתי על כיוון מסוים. אחר כך הגיע מנשה חבה ז“ל. הוא לקח ממני את הנשק וניסה להרים אותי על הכתפיים, אבל חטף כדור ונהרג. עמית בוסידן נכנס לחלץ איתו, וגם הוא נהרג“. כשניסה לחפות על חבריו קלט שהנשק שלו נעלם.
ואז שמע פתאום קולות בערבית שמתקרבים אליו. “חיכיתי שהם יבואו, אבל כנראה הם לא ראו אותי כי שכבתי בצד. אמרתי לעצמי שאם אין לי נשק, לפחות אזרוק רימון ואתן פייט אחרון. הוצאתי את הנצרה וחיכיתי. פתאום השתרר שקט, דממת מוות. לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד.
“באותו רגע התחלתי לחשוב, לא על אוטומט. ניסיתי להחליט מה לעשות עם הרימון: לזרוק אותו? להשאיר אותו ביד? חששתי שאם יבואו לחלץ אותי ואני אדמם, הרימון עלול ליפול לי מהיד ולהתפוצץ. הנצרה מתפצלת בסופה והצלחתי איכשהו לסגור עם השיניים שלי את הפיצול ולהכניס אותה בחזרה לרימון. כשהגיע כוח נוסף לחלץ אותי, בהתחלה התנגדתי כי חששתי שגם להם יקרה משהו“.
בקרב ההוא נהרגו גם מפקד הכוח, רב סרן עודד גולומב, רס“ר אבנר יסקוב, סגן אייל יואל, רס“ל אייל עזורי, סרן דרור בר, רס“ר טירן ארזי, רס“ר יורם לוי, סרן יעקב אזולאי, רס“ל רונן אלשוחט ורס“ל שמואל דני מייזליש. חבה ואזולאי ז“ל ואלפסי יבדל“א היו בין החיילים שקיבלו צל“ש לאחר שחירפו את נפשם כדי להציל את חבריהם הפצועים בשטח.
איך חשת במשך השעות הרבות שבהן היית בסכנת חיים?
“כנראה בפציעה הגוף מפריש כל מיני חומרים ואתה באופוריה. אתה לא חושש ועובד על אוטומט כמו שאומנת; לוקח את הנשק ועושה את העבודה כחייל“.
אחרי שחולץ הוטס מגנאג‘י ישירות לבית החולים רמב“ם. “לאחר יומיים הועברתי באמבולנס לתל־השומר כדי שאהיה קרוב יותר למשפחה. בשיקום ביקשתי לחזור הביתה. משם הייתי יוצא לפיזיותרפיה בתל־השומר ובהמשך גם לבית הלוחם. אלו שנתיים שאני לא ממש זוכר. אפילו לא את האנשים שבאו לבקר אותי. תמונה פה תמונה שם. בתקופה הזו הייתי הרבה בבית החולים. בהתחלה לצורך ניתוחים של הפצע עצמו, ואחרי זה לניתוח ארוך מאוד ברגל שקשור בפגיעה שהייתה לי בעצב“.
יצא לך לחשוב על השאלה ‘למה דווקא אני נשארתי בחיים‘?
“אולי בהתחלה, אבל זו לא שאלה שבאמת אפשר לקבל עליה תשובה“.
התעוררו בך שאלות אמוניות בעקבות הקרב?
“לא. אני לא חושב שהאמונה שלי מבוססת על כך שהכול טוב. אלוהים הוא לא סבא זקן שמחלק סוכריות. כולנו נמצאים פה וחווים חוויות שהן לא נעימות. זה לא אמור לערער או לחזק את האמונה. כך אני תופס את זה ואני לא חושב שזה משהו שהשתנה אצלי“.
מתי הרגשת מספיק חזק כדי ליצור קשר עם המשפחות השכולות?
“באיזשהו שלב אזרתי אומץ, אבל עד היום יש לי תחושה שאני לא מספיק ראוי. זה כמו שכוהן גדול נכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. אלו אנשים שהקריבו כל כך הרבה. קטונתי לחלוטין“.
הזמן, מתברר, לא ממש מרפא את פצעי הזיכרון שהותיר הקרב. במקרה של מגנאג‘י אולי ההפך. “גם אחרי 12 שנה קשה לי עדיין להיכנס לסיפורים האלה. אמנם מיד אחרי האירוע אולי היה לי קל יותר לדבר, אבל מאז איכשהו ננעלתי וזהו. לעתים רחוקות אני מרצה בבתי ספר כשמבקשים ממני, ובדרך כלל ההתייחסות לפציעה היא ממש מינורית. ההרצאה מתבססת ברובה על נושאים כמו ספורט, הצבת מטרות, התמדה ומינוף של קשיים לחוזק“.
הפציעה שינתה אותך?
“אם תשאלי את לילך אשתי היא תגיד שכן. שאני אדם אחר. נורא קשה לי לדבר על עצמי, לטוב ולרע, אבל יש דברים שבעבר היה לי קשה יותר לעשות, והיום אני יותר מוכוון מטרה, מתמיד, לא מוותר בקלות, לא נבהל מכישלונות, רואה מצבים קשים כאתגר ולא כמשהו לברוח ממנו. מצד שני, יש תקופות שאני מאוד מכונס בתוך עצמי. היום אני אדם אחר ולקח לי זמן להבין את זה“.
במהלך מבצע ‘צוק איתן‘ הגיע מגנאג‘י לאחד מבתי החולים בעניין אישי, ופגש את המבקרים שנהרו לשם בהמוניהם. זה ריגש אותו, אבל גם קצת העציב. “ראיתי המון שלטים ואנשים שמביאים עוגות ומחלקים מכתבים וסוכריות. אמרתי, ‘אוקיי, זה מחמם את הלב שכל המדינה התגייסה ומגיעה‘, אבל שעתיים אחרי שהמבצע מסתיים אנשים רוצים לחזור לשגרת היום שלהם, את יודעת, לגמר ‘האח הגדול‘, והפצועים נשארים עם הצלקות בבית ומלקקים את הפצעים.
“ואני לא מדבר רק על הפצעים הפיזיים, אלא על הצורך להתמודד מחדש. המלחמה מבחינתם ממשיכה לכל החיים. מלחמה בכל התחומים: גם בצד הפיזי, גם בצד הנפשי וגם בצד החברתי. החברה מתקשה לקבל אנשים לא שלמים ומצולקים.
"ישבתי שם בבית החולים ולבי היה עם הפצועים שעכשיו מחובקים מאוד ומרגישים שהמדינה איתם, אבל ידעתי שימים יבואו והם יצטרכו להתמודד לבד“. ואם לפצועים זה קשה, קל וחומר למשפחות השכולות. “ביום הזיכרון הראשון הקבר מלא בעשרות ואפילו מאות קרובים, וביום הזיכרון העשירי כבר מגיעים מעט. זה לא מרוע לב, זה פשוט ככה“.
מצפים מאנשים כמוך, שנפצעו, לבקר פצועי מלחמה אחרים?
“אני אומר, אל תשפטו אנשים לפי הכלים שלכם, כי אף אחד לא יודע מה עובר על האחר. אני לא הולך לדברים כאלה, כי אולי זו הדרך שלי לשמור על עצמי. מצד שני, אני מאמין שלפעמים חשיפה כמו זאת שאני עובר עכשיו, למען מטרות מסוימות, היא חשובה. אולי זה יביא לספורט החתירה עוד כמה פצועים שמחפשים את הדרך שלהם. ככה יש להם עוד מסלול שהם יכולים ללכת בו - מסלול לא של מסכנים אלא של מצליחנים שמוכנים לעמוד מול אתגרים“.
ומה המסר שלך לפצועים הטריים, כמי שחווה זאת על בשרו?
“להרשות לעצמם לכאוב, לתת לעצמם את הזמן להבין איפה הם, מי הם ומה נדרש מהם. הם צריכים למצוא את המקום שהכי טוב להם, ולא את זה שהחברה מצפה. כל אחד יכול למצוא את המקום המתאים לו ולנצח שם. אבל עוד פעם, קטונתי, יש עוד אלפים כמוני“. מגנאג‘י ראה בבתי החולים גם את תאורת המצלמות ואת המיקרופונים השלופים, ונרתע מהראיונות שנאלצו הפצועים והוריהם לתת לתקשורת.
“היום יש לי כלים לבוא ולהגיד שאני רוצה או לא רוצה להתראיין, אבל בבית החולים דוחפים לך מיקרופון ואתה לא בדיוק יודע מה קורה. התקשורת היא זו שצריכה לקבל את ההחלטה אם לראיין עכשיו, לא המשפחות. אנשים מרגישים אמנם צורך לשתף, ורואים שבאים ומחבקים אותם, אבל אני חש שהריגוש שלנו למראות מתקהה מתקופה לתקופה“.
בילדותו אהב לצייר. הפציעה וחבילת צבעים ישנה שמצא בארון החזירו אותו אל הקנבס. “זה משהו שנותן לי המון שקט. אני חלק מסדנה של ציירים בבית הלוחם, וקיימנו כבר כמה תערוכות. אם אשווה ציור לחתירה, אז גם מול הבד אני מרגיש ממוקד מאוד, וכל הדברים האחרים נעלמים“.
ברוב הציורים שלו, הוא מספר, היה נוף ועץ אחד בודד. הוא עצמו התעלם מהתופעה הזו, שחזרה על עצמה, אבל לא הסביבה. אנשים שאלו אותו על העץ הזה ועל הבדידות שלו. “כששמתי לב לעניין, הרגיז אותי מאוד שזה מה שיוצא ממני. נלחמתי בזה וניסיתי לעשות משהו אחר לחלוטין, בלי רעיון. התחלתי למרוח צבע על הקנבס ולראות מה יוצא“.
מה לדעתך אומר העץ הבודד הזה?
“אני יכול רק לנחש: איכשהו אני מרגיש שמהחוויה הזו יצאתי די לבד, גם פיזית וגם נפשית. זו לא חוויה שיכולתי לשתף בה אנשים אחרים, כי מי שעברו את אותה חוויה לא יצאו משם. אז אני מין עץ בודד שכזה. ואפילו כשהכול מסביב פסטורלי, בסופו של דבר העבודה שאתה צריך לעשות עם עצמך היא מאוד אישית“. ועם כל הבדידות הזו, תמיד הייתה שם העזר כנגדו.
“לילך היא אחד האנשים שאיכשהו עזרו לי להישאר או להגיע לאן שאני היום. זה האופי שלה, זו הדרך שלה. חשוב לי לציין אותה כי לא עשיתי לה חיים קלים. היא ידעה איפה להרפות, איפה לחזק, איפה להיות האוזן הקשבת, ואיפה לא לדרוש יותר מדי. אני חושב שזכיתי“.
מי שעוד הופכים את המאבק לקצת פחות אישי ויותר בר־שיתוף הם הספורטאים הנכים שמגנאג‘י פוגש בתחרויות בעולם. חלקם נפגעי מלחמה גם כן, ועם אלו החיבור לדבריו טוב יותר. “בדרך כלל נכי מלחמה הם אנחנו, הישראלים, והאמריקנים או הבריטים שנלחמו באפגניסטן ובעיראק. אם אתה נפגש עם מישהו שעבר חוויות דומות, טבעי שיהיה לך קל יותר להיפתח איתו, כי רק מי שחווה את זה יכול להבין“. עם זאת, הוא מציין, הערכה הדדית קיימת בין כל הספורטאים הנכים.
“בסוף כל תחרות יש פרגון גדול מאוד גם לאלה שהצליחו וגם לאלה שלא. המנצחים תמיד מוחאים כפיים ומוקירים את אלה שהפסידו ומודים להם על תחרות טובה“. עומר, בנו הבכור, צפוי להתגייס לצבא בשנה הבאה ומתכוון ללכת לקרבי. “הוא ילך ויעשה את המקסימום למען הצבא ולמען עצמו. להגיד לך שהלב שלי לא מחסיר פעימה? כל הורה ששולח את הילד שלו לצבא אחרי שגידל אותו במשך 18 שנה חושש. אבל השאיפה שלי היא פחות להתחבר להאדרה של המוות שהחברה שלנו מקדשת, ויותר להתחבר לחיים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם