מרימים את הכפפה: קבלו את כוכבי הבייסבול של ישראל
מאמן עם דרישות נמוכות במיוחד, הורים שמריעים מהיציעים, ודבקות במטרה גם אחרי הפסד 51:0. סיפורם של האחים דן ואסף רותם, שעומדים במרכז הסרט "בדרך לשליטה עולמית", הוא סיפורו של הבייסבול הישראלי, בהבדל אחד: אין להם טיפת מבטא אנגלוסקסי
פרק ראשון: הו הא מי זה בא
בקיץ של שנת 1989 התקבצה בנמל התעופה בן־גוריון חבורת ילדים נרגשת. את המחבטים והכפפות שלחו לתא המטען, על הגב סחבו את הידיעה שהנה הם עומדים לעשות היסטוריה: נבחרת הבייסבול הראשונה של ישראל מגיעה לטורניר מוקדמות אליפות העולם לילדים. המיקום היה בסיס חיל האוויר האמריקני רמשטיין במערב־גרמניה, היריב הראשון - כמה פואטי - נבחרת ערב הסעודית, אלופת אירופה בשנתיים הקודמות.
עם שריקת הפתיחה הפציעו חברי הסגל הסעודי במדי נבחרת מבהיקים ובמחבטי מתכת איכותיים; יריביהם הישראלים עלו למגרש עם טרנינג מהבית וכובעי מצחייה מצ'וקמקים שמישהו טרח לקנות, אבל מה אלה לעומת רוח הלחימה הגדולה שפיעמה בחזם הצנום. בסיומו של המשחק, כשהופיעה על הלוח התוצאה 51:0, ולא לטובת הטרנינגאים, תם חלקם של החלוצים הישראלים בטורניר, מיותר לציין שמוקדם מהצפוי. למחרת קישטה כותרת גדולה ודרמטית את העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות": "מפגש היסטורי בספורט: סעודיה־ישראל".
את תוצאת המשחק השאירו העורכים לאותיות הקטנות, וגם אז עיגלו מטה ל־30:0, אולי כדי להעלות קצת המורל הלאומי. הרשויות הסעודיות מצדן הסתפקו בלהכחיש את קיומו של המפגש. בכל 23 השנים שבאו אחרי אותו כישלון חד־משמעי חיכו האחים דן ואסף רותם, חברי הנבחרת דאז, להזדמנות להעלות את ישראל על מפת הבייסבול העולמי.
כשביולי של שנת 2011 נבחרה ישראל לארח טורניר בינלאומי, הגיעה השעה. דן תפס על המגרש את עמדת הפִּיצ'ר, אסף את התחנה השנייה, והקהל הריע במבטא אמריקני כבד. במסגרת פרויקט גמר של לימודי קולנוע לתואר שני, תיעד אסף מבעד לעדשתו את כל הדרך רצופת הנאחסים אל הטורניר ההוא.
"בדרך לשליטה עולמית", הסרט החינני והמרגש שישודר השבוע (יום ג', ערוץ yes דוקו), מספר לא רק על נפתולי האחים רותם, אלא גם איך הפך הבייסבול בישראל מתחביב אקסצנטרי לסצנה חיה וחובטת. מאז שהיו ילדים - ולמען הסר ספק, ללא רבב אנגלוסקסיות בשורשים - לא מפסיקים האחים רותם לשחק.
“אין דבר אחר בחיים שאנחנו עושים כל כך הרבה זמן כמו בייסבול“, אומר אסף (36), “גם מבחינת מספר השנים וגם מבחינת הזמן שאנחנו משקיעים במהלך השבוע. בשנה שעברה היינו עשר שעות ביום על המגרש. מה עוד אתה עושה כל כך הרבה שעות ביום? עם הילדים שלי אני לא נמצא עשר שעות. דרך הסרט היה יפה לגלות כמה התחביב הזה הוא חלק גדול מהזהות ומהאופי שלי“.
איך הגעתם לבייסבול, ואיפה הייתם כשמישהו החליט שכדורגל זה הספורט הלאומי?
"הסיפור הרבה פחות רומנטי ממה שהוא נראה", מספר דן (37). "כמו כל חוג אחר אצל ילדים, זה היה עניין של חבר מביא חבר. ישראלים מאוד אמביוולנטים לגבי התרבות האמריקנית: כולם מתים לטוס לניו־יורק, אבל ברוס ספרינגסטין ובייסבול זה לא בשבילנו.
"לילדים אין מטענים כאלה. ליאון קלרפלד, המאמן הראשון שלנו, תמיד אמר 'תבואו לאימונים. בייסבול אני לא יודע אם תדעו לשחק, אבל אנגלית תדעו פרפקט'. מי שנמשכו אז לבייסבול היו בעיקר בני הקהילה האנגלוסקסית, או אם לדייק בנים לאבות אמריקנים, אבל היום אני יכול כבר להגיד שאנחנו במגמת התפשטות בישראל, ויש אפילו רוב צברי בנבחרת הבוגרת".
"כדורגל מצליח בישראל כי המקריות בו נורא דומיננטית", אסף עובר לפילוסופיה. "תבקשי משחקן כדורגל לעמוד באותה פינה ולבעוט לחיבור של המשקוף - כל בעיטה תצא אחרת. תני לפיצ'ר (pitcher, המגיש, השחקן המרכזי במשחק הבייסבול -י“א) לזרוק כדור, ותגלי שמקבץ הפגיעות יהיה מאוד קרוב.
"כשאתה תלוי במקריות, קשה לראות את המתאם בין העבודה הקשה שלך להצלחה. בבייסבול אתה עובד מאוד קשה. יש משפט יפה באנגלית שאני עומד להרוס למען העברית: 'עבודה קשה תמיד מנצחת כישרון מולד, אם הכישרון לא עובד קשה‘. בארץ אני מרגיש שאנשים הולכים לעבודה, לא הולכים לעבוד, וגם בספורט, הולכים לאימון - אבל לא הולכים להתאמן“.
רציתי לומר שנראה שדווקא אוהדי הכדורגל באים לתת עבודה, אבל בדיוק נוחתת על אסף תובנה: “בייסבול הוא משחק שהסיכויים בו תמיד נגדך, ואתה חייב לעבוד כל כך קשה למען המעט הזה. אם תרצה או לא תרצה, אתה יוצא לחיים עם כלים שלי מאוד עזרו להתפתח כבן־אדם“. רק כדי להבין באיזה ספורט כפוי טובה בחרו האחים, מנפק לי דן כמה עובדות, למשל שהחובטים הכי טובים בעולם נכשלים שבע מעשר פעמים, ושהסיכוי לחבוט בכדור שמגיע ממרחק של 18 מטר במהירות של 150 קמ“ש הוא מזערי.
“כשמנתחים מה צריך לעשות כדי לחבוט בכדור בייסבול, אתה מבין שדרוש פה קסם, ושהכישלון הוא חלק מהדי־אן־איי של השחקנים“, דן דואג להשחיר עוד קצת את התמונה.
עד שנצא למסע היסטורי בביוגרפיה הספורטיבית של דן, אחד הפיצ'רים הטובים בישראל ומי שזכה לשחק בליגת מכללות אמריקנית, ושל אסף, שהבין שגם מהספסל אפשר להיות חלק, יצאתי למשאל רחוב קטן. המסקנות שעלו ממנו חד־משמעיות: אף אחד בישראל לא יודע איך משחקים בייסבול. ולא, שחקני בייסבול זה לא אלה עם הקסדות והכתפיים, אלה שחקני פוטבול. הבייסבול, כדור בסיס, הוא ספורט קבוצתי. בלב המשחק, יליד המאה ה־19, עומד דו־קרב בין הפיצ'ר לבין החובט. הראשון זורק את הכדור תוך כוונה להכשיל את החובט במשימתו - לחבוט בכדור. אם הצליח החובט לפגוע בכדור, הוא מנסה להשלים מסלול ריצה בן ארבע תחנות (בסיסים), ולהעניק לקבוצתו נקודה – "ראן".
למאותגרים ספורטיבית נאמר שמדובר בסוג של משחק "הקפות" (במלעיל) או "ארבע תחנות", הזכורים לטוב מימי בית ספר. קבוצתו של המגיש, קבוצת ההגנה, מנסה למנוע מיריבתה לזכות ב"ראנים" על ידי פסילתו של החובט. פסילה מתקבלת בכמה דרכים, כמו באמצעות תפיסת הכדור באוויר. כל קבוצה משחקת בשני התפקידים, הן כהגנה והן כהתקפה, ואידך זיל גמור.
לארץ הגיע המשחק בשנות ה־70 עם גל העולים האמריקנים. תחילה שיחקו בו על מדשאות הקיבוץ, בהמשך הקימו איגוד בייסבול ישראלי, ואז החלו לבנות נבחרת ילדים. בסרט מספר אסף על הבררנות הקשה שהייתה נהוגה בכניסה לנבחרת של המאמן ליאון קלרפלד: “הוא חיפש עוד שחקן לקבוצה, ובמבט זריז הוא מצא בי את כל המאפייינים שחיפש: ארבע גפיים תקינות ודופק“.
אסף הביא את דן, ויחד הם הקפידו להופיע בכל יום שישי לאימון בן שלוש שעות, שנתן להורים קצת שקט. “אם היה לך דופק היית בפנים, ואם היה לך דופק וקצת כישרון היית כבר בנבחרת ישראל“, משחזר דן, שעוד יפציע כהבטחה ישראלית וכמאמן הנבחרת הבוגרת. כשהגיעה ההודעה הדרמטית על הטיסה לטורניר בגרמניה, קשה היה לתאר את האושר. כשהגיע המפגש עם הסעודים, קשה היה לתאר את השוק. היריב התגלה כחבורת נערים דוברי אנגלית ברמת שפת אם: בשנת 1989, סוף ימי המלחמה הקרה, היה המזרח התיכון גדוש בבסיסי חיל האוויר של ארצות הברית. חיילים ואנשי קבע על משפחותיהם גרו במובלעות שקיימו אורח חיים אמריקני למהדרין, ובייסבול היה חלק בלתי נפרד ממנו.
“אנחנו מסתכלים על נבחרת סעודיה, ורואים שהיא מורכבת מ־15 ילדים מאריזונה. כנ“ל לגבי נבחרות טורקיה וכווית“, אומר אסף. “לא נפגשנו עם שום דבר שדומה לרמה כזו עד אז. באנו בלי לדעת איך זה אמור להיות, ולא רק אנחנו - גם המאמנים שלנו לא ידעו איזו רמה מביאים היריבים הצעירים. מהמקום הנמוך הזה יכולנו רק לעלות“. הנבחרת לא אמרה נואש והמשיכה להתאמן – כמו גם להחזיק בכיס קלפי בייסבול של דניס אקרסלי, חבר כבוד בהיכל התהילה של הבייסבול האמריקני ומי שצויד בשפם הנכון ובתספורת אלי אוחנה, הצעקה האחרונה של אותם ימים. “אז עוד לא הבנו את היכולות הסטייליסטיות שלו“, אסף צוחק.
“הוא היה פיצ‘ר מאוד ייחודי ומרשים בהופעה שלו. בהמשך התחלנו להעריץ גם שחקנים שהם קצת פחות סלבריטאים. ככל שעובר הזמן אתה לומד להעריך את האנדרדוגים“. כשהיו בגיל הנערוּת נכנס לתמונה המאמן דיוויד שנקר מגינות־שומרון, שרשם לעצמו כבר מההתחלה שני הישגים: ראשית, הוא הכפיל את כמות האימונים, למורת רוחם של ההורים. שנית, הוא היה למתנחל הראשון שפגשו האחים רותם בחייהם. “
היינו אנשי שמאל“, מספר אסף (“איזה אנשי שמאל?“ דן מתערב, “היינו ילדים“. “ילדי שמאל“, אסף מתרצה). “דיוויד, איש שובה ומקסים, הגיע והפך לחבר. הוא לימד אותנו בייסבול, ומאיתנו למד דברים שפתחו אותו לעולם אחר. למשל בכל פעם שהוא היה מתעצבן, הוא היה מחפש את הדיסק־מן ושואל ‘איפה האייס טי שלי?‘ (אייס טי, המוזיקאי והשחקן טרייסי מרו - י“א)“. בזמן ששנקר הצליח להביא את נבחרת הנוער הישראלית להישגים משמעותיים נוספים, זיוה רותם נסחבה עם הבנים ממשחק למשחק בג‘יפ נודף ארומה של זיעה. כחובבת ספורט אמיתית היא נהנתה מכל רגע, הריעה ביציע, מפעם לפעם התלוננה על האורך של המשחק.
גם האב גדעון סייע בלוגיסטיקות ונתן גב, למרות שבאופן אישי העדיף כדורגל ואתלטיקה קלה. גם בניצוחו של שנקר ועם אייס טי ברקע, הפסידה הנבחרת שוב ושוב בישורת האחרונה בניסיונותיה לעלות לדרג א‘. אז גם הונחה אבן הפינה למסלול הנבחרת הישראלית בשנים הבאות: מסלול הכמעט. סטייה בודדת מהמסלול הזה נרשמה בשנת 96‘, כשהנבחרת השיגה את כרטיס העלייה המיוחל. דן כבר לא היה שם כדי לראות את זה קורה; הוא בילה בבית־לחם עם כדור בייסבול ביד.
כשהגיעה שעתם של דן ואסף להתגייס, עוד לא הוחלה בענף הבייסבול תוכנית של ספורטאי מצטיין. שניהם התגייסו לקרבי. אסף בילה בלבנון וברמת הגולן, דן בילה ביהודה ושומרון ובאימונים במצפה־רמון, ולא ויתר על הכדור והכפפה - "הייתי מסתובב בבית־לחם וזורק את הכדור על הקירות, מתאמן. בסופי שבוע כולם הלכו לישון ויצאו לבלות, ואני ביליתי במגרש".
אחרי השחרור החליט אסף לנטוש את חלום הבייסבול, עלה על מטוס לדרום אמריקה, ואחר כך חבש את ספסל לימודי כלכלה ותקשורת. דן עבד קשה כדי להיכנס לכושר, ואז בהישג חסר תקדים התקבל ל"גרדנר ווב יוניברסיטי", אוניברסיטה בפטיסטית בצפון־קרוליינה, והיה לישראלי הראשון שישב על מלגת בייסבול. ההורים יצאו מגדרם. לצד לימודי תקשורת חצה דן עם קבוצת הבייסבול את כל דרום ארה"ב, אזור שהודות למזג אוויר שמשי הפך למרכז הכובד של הספורט הלאומי האמריקני. לבחור עירוני־ליברלי בקולג' נטול יהודים וישראלים, הפגישה עם הדרום הכפרי והשמרן הייתה חוויה מעצימה.
"היינו נוסעים למשחקים לשלושה ימים: שיחקנו יום אחד ובשאר הסתובבתי בעיירות, הכרתי את כל תרבות הקאנטרי, פגשתי אנשים אחרים", נזכר דן. ארבע שנים בילה בקרוליינה. אחרי כישלון צורב במשחק באינדיאנה, נחוש לסגור את הפרק הזה בחייו, עמד דן להתחיל התמחות במכון מחקר בוושינגטון. "הבנתי שאני ממקסם את מה שיש לי, אבל אני לא מספיק מוכשר כדי לשחק במקצוענים", הוא אומר. אבל אז קמה בישראל נבחרת בוגרים, אסף רץ לאוורר את המדים והתחיל לתרגל בייסבול, ודן חישב מסלול מחדש.
"נקראתי על ידי דיוויד שקיווה להעפיל לאליפות אירופה, הפעם עם נבחרת בוגרים", הוא מספר. "החלטתי לחזור, והתחלנו את המסע שלנו באירופה במקום בינוני מינוס. ניצחנו שני משחקים, הפסדנו שלושה, סיפור חיינו. אבל הודות לטבילת האש הראשונה, הבנו שעם הרבה עבודה קשה אפשר להצליח". למימון הנסיעה בנה שנקר על כסף שהובטח לו, וכשזה לא הגיע, הרחיק אותו איגוד הבייסבול הישראלי מהנבחרת. הישועה הגיעה מלארי באראס, יצרן בייגלים אמריקני שהחליט שצריכה להיות בישראל ליגה מקצוענית. הוא ייבא שש קבוצות שחקנים היישר מהדוד סם, ודן היה לישראלי המצטיין בליגה, וגם אחד הישראלים המעטים שקיבלו זמן מגרש.
הקיץ של שנת 2007 היה תור הזהב של הבייסבול הישראלי. כל קבוצה השתתפה בעשרות משחקים, 3,000 הצופים קיבלו מופע חד־פעמי מתמשך, וקהיליית אוהדי הבייסבול צהלה ושמחה. אבל הביצועים הפנומנליים על המגרש עמדו ביחס הפוך לביצועים העסקיים של האופה מניו־יורק. העונה הראשונה של הליגה המקצוענית היתה גם לאחרונה. הקבוצות התפרקו, מטוסים עמוסים בשחקני בייסבול יצאו את נתב"ג, נבחרת הבוגרים המשיכה להיאבק על העפלה לאליפות אירופה, והניסיונות שלה נעו לאטם בשגרת הכמעט.
דן רותם המשיך לשחק וגם אימן בקבוצת "תל־אביב קומרדס", אסף התביית על לימודי קולנוע אבל לא נטש את הבייסבול. אגב, אחת הדמויות הבולטות בענף בשנים האלה היה אלון ליישמן, קיבוצניק מגֶזֶר, שכיום משמש פיצ'ר בקולג' נחשב בקליפורניה. באחד הימים של שנת 2011 ישבו קברניטי איגוד הבייסבול הישראלי בחדר קטן, ורשמו על הלוח תאריך היסטורי: 26־29 ביולי, הימים שבהם ישראל עומדת לארח את מוקדמות אליפות אירופה. דן נקרא שוב אל הדגל, אסף נקרא אל הספסל, ויחד הם פעלו למען המטרה המקודשת - לנעוץ את היתד הראשונה בליגה של הגדולים. מבלי לחטוא בספוילריזם למי שיצפה בסרט, נאמר רק שזה ייגמר בדמעות.
הרבה מים זרמו בירקון מאז הסצנה האחרונה של הסרט. במגרש הבייסבול שנמצא בכפר הבפטיסטים הסמוך, ממשיכה נבחרת הבוגרים להתאמן. אחרי הטורניר הגדול של 2011 עבר דן בעקבות אהבה לאוסטרליה. אסף סיים לימודי קולנוע, זכה בתחרות בפסטיבל דוקאביב ב"סכומי עתק של 15 אלף שקל", תכנן לעשות סרט אבל קרטע בדרך - בכל זאת, הייתה לו כבר בת להאכיל. ואז הגיעה הבשורה הקשה מכול.
"חודשיים אחרי שנחַתי באוסטרליה, אמא התקשרה ואמרה שהיא חולה ושהמצב קשה", דן משחזר. "מיד עליתי על מטוס. שישה שבועות היא שכבה במחלקה האונקולוגית, והסוף היה מהיר ואגרסיבי. "מעבר לעובדה שמדובר באמא שלי, השהייה במחלקה היא חוויה טראומטית. כל לילה מתים אנשים מימינך ומשמאלך, צריך לפתח ציניות ועור עבה כדי להתמודד עם הדבר הזה. ולהיות במעמד המוות... לא פשוט. אנחנו רק שני אחים, ויש אבא, והיה לי ברור שאני חוזר לישראל".
"המוות של אמא הגיע אחרי שקצת נואשתי מעולם הקולנוע הישראלי, שלא יכול לפרנס אותי כאבא טרי", אומר אסף. "בבית החולים אמא אפילו הציעה לממן לי את השלמת הסרט. כשישבתי במשמרות הארוכות במחלקה הנתעבת, לא היה לי מה לעשות חוץ מלחשוב. ושם, למרות שאני לא בדיוק האדם שעושה כל דבר מהתחלה ועד הסוף, החלטתי שאני אסיים את הסרט הזה, לא משנה מה. זה בוודאי קשור לרצון שאמא, שהייתה חלק משמעותי מהבייסבול בחיי, תמשיך לחיות לא רק בזיכרון אלא גם על המסך הקטן".
אסף סיים את הפרויקט, הכיוון האישי של הסרט פתאום נראה לו ברור. באביב של אותה שנה, 2012, התקיים טורניר ראווה בחסות ה"מייג'ור ליג בייסבול", הליגה הבכירה בארה"ב. במטרה להרחיב את מצאי השחקנים בטורניר הזה, המתקיים אחת לארבע שנים, ישנו חוק הקובע שכדי לייצג מדינה אין צורך להיות אזרח שלה בפועל, אלא מספיקה הזכות לאזרחות. המשמעות ברורה: יהודי העולם שהתרכזו ביבשת האמריקנית ונולדו עם כדור בייסבול ביד, היו אופציה ריאלית להשתתפות בנבחרת ישראל. קבוצה חזקה נבנתה, דן היה בפנים, ובסגל המאמנים היו שחקני מופת מהעבר כמו שון גרין, בראד אוסמוס וגייב קפלר, חלום לכל שחקן בייסבול ישראלי.
"להיות איתם באותו סגל הייתה חוויה גדולה", אומר דן, "אם כי יש בי איזה מקום שנחמץ, כי לא באמת הספקתי להתרגש. הייתי בסוג של פוסט־טראומה". סופה של הסאגה היה בהפסד בהארכה באחד השלבים המתקדמים של הטורניר. בקיץ האחרון נעשה הנדוס מחדש של מוקדמות אליפות אירופה בבייסבול, ובהחלטה שיש שמייחסים אותה לאנטי־ישראליות, מיקמו את נבחרת ישראל בדרג ג'. תג המחיר הישראלי היה חותך.
"קרענו את כולם, אצבע משולשת למי שקיבל את ההחלטה הנוראה", אומר דן. בשנה הבאה תילחם הנבחרת הישראלית במסגרת דרג ב'. בינתיים הפך דן לאב לתינוקת קטנה, ואסף התחדש בבן. אני שואלת אם ידחוף אותו לזרועות הבייסבול. "מבחינתי הוא יעשה מה שהוא רוצה בחיים", אומר אסף, "אני אשלים עם כל עמדה שהוא יבחר על המגרש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם