טל בן חיים: "הפעם אנחנו עושים את זה"
הוא שיחק במועדוני פאר באנגליה, הרוויח מיליונים וגם חווה פציעות ותקופות ממושכות על הספסל. בגיל 32 הוא אומר שחסר לו רק דבר אחד: לעלות עם נבחרת ישראל ליורו. הדרך לשם עוברת במשחק מול בוסניה ביום ראשון
הוא תמיד שם. מספר 3 הנצחי, מעוז ההגנה של ישראל, לא פעם עם מבט של קילר. מאות שחקנים בארץ ובעולם כבר חשו את נחת רגליו. הוא כבר בן 32, טל בן חיים, ובזמן שכמעט על כל משבצת אחרת בסגל נלחמים כמה שחקנים, משבצת הבלם הקדמי רשומה בטאבו על שמו, כבר 12 שנים. השנה גם ירש את תפקיד הקפטן מיוסי בניון.
מחרתיים יוביל בן חיים את חבריו הצעירים לאחד המשחקים החשובים שהיו כאן בשנים האחרונות, מול נבחרת בוסניה באיצטדיון סמי עופר בחיפה. "עברתי כבר הכל עם הנבחרת ועם כל הקבוצות ששיחקתי בהן בארץ ובחו"ל", הוא אומר. "רק דבר אחד חסר לי: טורניר גדול כמו היורו. זה לא נותן לי שקט בחיים. אני לא יכול להשלים עם זה. זה החלום הכי גדול שלי, והאחרון שנשאר לי".
זה תלוי רק בכם.
"נכון מאוד. 44 שנים לא הגענו ליורו או למונדיאל כי לא היינו מספיק טובים, לא בגלל מזל רע או הגרלה קשה. לא הגענו, כי אירופה זה עולם אחר. כבר מגיל מאוד צעיר מטפחים שם את הילדים כמו שצריך, עם אקדמיות לכדורגל וגישה נכונה, והם יותר מהירים וחזקים מאיתנו".
נו, והפעם עושים את זה?
אני חושב שכן. כל השחקנים מאמינים שאפשר לעשות את זה, יש לנו הזדמנות חד־פעמית".
אנחנו נפגשים בבית היפה של הוריו בראשון לציון, שבחצרו גם בריכת שחייה. הילד נחת כאן ביום ראשון לפנות בוקר עם כאבי שיניים חזקים, אחרי עוד משחק מוצלח בהרכב הראשון של צ'רלטון אתלטיק מהליגה השנייה באנגליה. הקבוצה שלו ניצחה 0:1, וממוקמת במקום השישי בטבלה אחרי 16 משחקים. אבא עמנואל (64), שמלווה כל צעד הכי קטן בקריירה של הילד, לקח אותו מייד לרופא השיניים. אמא אסתר (64), או כפי שטל מכנה אותה אסתריקה, פינקה אותו בשלל המטעמים מעשה ידיה שהוא כל כך אוהב.
למחרת הוא כבר היה עם החברים מהנבחרת במחנה האימונים בחיפה. הפעם נראה שהעבודה שלו כקפטן, שצריך לאחות סכסוכים קשים מהליגה - למשל בין ערן זהבי ממכבי ת"א לגילי ורמוט מהפועל ת"א - תהיה קשה מבעבר.
"אין ולא תהיה שום בעיה בנבחרת בין זהבי לוורמוט. נשב בארוחת צהריים, מישהו מהשחקנים כבר יביא את הבדיחה התורנית על כל הסיפור של הדרבי, כולם יתפקעו מצחוק, ובזה זה ייגמר. אני מבטיח לך שהם יתחבקו, שניהם ילדים טובים, הם מספיק מבוגרים לשים הכל בצד ולחשוב רק על טובת הנבחרת ועל הניצחון במשחק".
ראית את הדרבי?
"לא. שמע סיפור. בזמן שנסעתי עם צ'רלטון למשחק בשבוע שעבר, הטלוויזיה באוטובוס היתה על סקאי טי.וי, ופתאום אני רואה קטע מבלומפילד, אוהד פורץ למגרש ומנסה להרביץ לזהבי. זה היה מביך מאוד. השחקנים באוטובוס גיחכו. צחקו עלי".
ומה חשבת על התקרית?
"שזאת שערורייה. איפה נשמע דבר כזה, שאוהד נכנס למגרש ומתחיל לתקוף שחקן? זאת שערורייה שעוד לא חוקקו חוק חמור נגד אוהדים כאלו. אוהד כזה שנכנס למגרש צריך לחטוף שלוש שנים בכלא ולשלם קנס כספי גבוה מאוד, ואז נראה מי יעז לעשות מעשה נורא כזה.
"גם ההרחקה של זהבי שערורייתית, וזה שלא ביטלו לו אחר כך את האדום והוא נאלץ להפסיד משחק. זאת פשוט בדיחה. מה, אנחנו בשנות השישים? אנחנו לא רוצים להיות מודרניים בכדורגל שלנו? מה הבעיה לשנות את זה?"
מה אתה היית עושה במקום זהבי?
"אני לא יודע להגיד לך, אבל אין לי ספק שהוא התנהג למופת. הוא ניסה בכל דרך להימנע מלתקוף את האוהד הזה ורק רצה להגן על עצמו. בסוף נתנו פרס למעשה הזה והרחיקו אותו? מה זה צריך להיות?"
לפחות שלחת לו סמס? אתה יודע שהוא רגיש לעניין הזה.
"שלחתי לו מייד סמס שאני תומך בו, וכמובן, אדבר איתו בנבחרת".
גם בנבחרת זהבי הוא הכוכב הגדול והבלתי מעורער, כמו במכבי?
"אני לא חושב שיש בנבחרת כוכב גדול. להפך. אחרי הרבה שנים יש דווקא קבוצה של שחקנים, נבחרת מגובשת מאוד, וזה מעולה. אין לנו את הכוכבים הנוצצים שיש לנבחרות שמתמודדות מולנו, כמו אדן הזאר של בלגיה וגארת' בייל של וולס. ואנחנו דווקא נבליט מולם את המשחק הקבוצתי. זה הכוח שלנו בקמפיין הזה.
"זאת נבחרת פחות מוכשרת מהנבחרת שהיתה בזמנו, עם ברקוביץ' ונמני ורביבו ועטר. אבל אנחנו מגובשים יותר, אין לנו שחקן אחד שאנחנו תלויים בו, וזה דווקא עושה אותנו חזקים ונחושים יותר".
אחרי הכישלון במוקדמות המונדיאל, חשבת שאלי גוטמן צריך להמשיך?
"בהחלט. מאמן שמתחיל קמפיין שני לומד מהטעויות ומסיק מסקנות, ולנו זה מצוין. לא לגמרי נוח לי לדבר על המאמן שלי, אבל אנחנו כבר יודעים מה אלי רוצה מאיתנו. יש לו שיטה ברורה, הוא מעביר את האסיפות הטקטיות בצורה יוצאת מהכלל, וגם את התרגולים השונים באימונים. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מאיתנו ומעצמו".
בן חיים, עם אליניב ברדה, בן גילו, הם אחרוני הנפילים. השחקנים המובילים, ששיחקו איתם בנבחרת יותר מעשור, ובראשם השוער דודו אוואט (37) ויוסי בניון (34), כבר לא שם.
מה דעתך על זה שבניון לא בנבחרת?
"אני לא המאמן. יש מאמן לנבחרת, והוא קובע מי יוזמן ומי לא. לא מתפקידי להביע דעה בעניין".
גם אייל ברקוביץ' נופה מסגל הנבחרת על ידי אברהם גרנט.
"אייל ברקוביץ' הוא השחקן הישראלי הגדול ביותר שהיה כאן. היה אסור לנפות אותו מהנבחרת. שחקן כזה היה צריך להיות על המגרש, עד מתי שהוא עצמו היה מחליט שהוא פורש".
אז למה לא בניון?
"ברקוביץ' הוא שחקן עבר, אין לי בעיה לדבר עליו. העניין עם בניון הוא עכשווי, ולכן לא מתפקידי להתייחס לכך".
היה בינך לבין בניון דם רע בעבר?
"ממש לא. בתקשורת ניסו ליצור בינינו ריבים, אבל אני מכבד אותו, והוא אותי. כשהיינו יחד בנבחרת דיברנו".
מה דעתך על החזרה שלו למכבי חיפה?
"כל אחד מקבל את ההחלטות שלו. ליוסי חשובה מאוד המשפחה, ואחרי קריירה ענקית אני מניח שהוא קיבל את ההחלטה עם המשפחה".
אתה כמעט בן גילו, ואתה בחרת להישאר בחו"ל.
"אני מרגיש שטוב לי שם, אני בכלל לא חושב על חזרה לשחק בארץ. הרמה בליגה השנייה באנגליה הרבה יותר גבוהה מאשר בליגה הישראלית, ואני חושב שאני עוד אוכל לחזור בעתיד לקבוצה בפרמייר ליג. אני רואה שחקנים שמשחקים שם, ואני בהחלט מרגיש שמקומי שם. כדורגל זה מקצוע הפכפך, הכל יכול להשתנות במהירות".
בן חיים מתאר הווי אינטימי בנבחרת. "אני אוהב מאוד את הימים האלה שאנחנו מתכנסים לפני המשחקים. איתי שכטר ובן שהר הם הבדרנים של הנבחרת, הם תמיד מוצאים איזו בדיחה וכולם נשכבים מצחוק. הגיבוש שלנו הוא אחד הדברים שהמאמן עובד עליהם הכי קשה. חשוב לו שחדר ההלבשה יהיה מאוחד. אני מרגיש שזה עובד טוב".
הוא מודע לאחריות שיש לו בנבחרת, גם בתור הקפטן. "זה תפקיד מחייב ומרגש. כשמשמיעים את ההמנון בהתחלה, אני שר ומסתכל על אבא ואמא שלי ביציע, ובכל פעם זה מרגש אותי מחדש, כאילו זה המשחק הראשון שלי בנבחרת.
"אליניב ואני נשארנו השחקנים הוותיקים של הנבחרת. אני עוזר אם צריך לשחקנים אחרים בעצה טובה ובהכוונה כזאת או אחרת, אבל אני חייב להגיד לך שכבר בגיל 19, כשהייתי בנבחרת ומישהו אולי יותר צעיר רצה מילה ממני, ראיתי בכך זכות גדולה לעזור לו".
הוא נולד וגדל בראשון לציון, ילד סנדוויץ' עם אח שמבוגר ממנו בשלוש שנים ואחות שצעירה ממנו בשנתיים. כבר בגיל שש וחצי לקח אותו אביו להתאמן במכבי ת"א, כי אחיו רועי כבר כיכב בקבוצת הילדים של המועדון, קרע רשתות בתור חלוץ, ו"גם אני הייתי חייב להוכיח שאני כזה. הייתי תחרותי מאוד, שאפתן מאוד. שיחקתי בשכונה, עמדתי שעות ובעטתי כדורים על הקיר, עד שאבא לקח גם אותי למכבי".
הוא בלט כבר בקבוצות הילדים והנוער של מכבי וסומן כבלם העתיד של הקבוצה הבוגרת. כבר בגיל צעיר התיידד עם השחקן הכל יכול של מכבי דאז, אבי נמני ("שחקן גדול"), ובגיל 16, ב־1998, עלה לראשונה לשחק בבוגרים, תחת הדרכתו של אברהם גרנט.
המזג האנרגטי והנוקשה שלו הוביל אותו לא פעם לתיקולים חריפים של שחקני הקבוצות היריבות, וגם לתקלים עם שחקני הקבוצה שלו עצמו. קשה לשכוח את הפנדל שהוא תבע לבעוט במשחק של מכבי נגד הפועל כפר סבא, שהוביל אותו לעימות עם המאמן ניר קלינגר ועם שחקנים מהקבוצה. בן חיים לא בעט את הפנדל ההוא בסוף. אבל הוא לא מתחרט על שום דבר.
"כל מה שעשיתי זה אני. זה מי שאני. אצל רוב האנשים בכדורגל, צביעות היא התכונה הבולטת. אצלי אין צביעות, אין מסיכות. מה שאני אומר זה מה שאני חושב".
זה פגע בך לפעמים.
"אולי. אבל אני לא יודע להיות פוליטיקאי. אני איש של אמת ויושר. כשאני מסתכל במראה, אני שלם עם עצמי".
אתה מתרגש לפני משחקים חשובים?
"לא מאוד. אני ישן בדיוק כמו לפני אימון רגיל. אחד המשחקים הראשונים שלי בנבחרת היה ב־2002 נגד צרפת הגדולה, עם זינדין זידאן וכוכבי ענק שהיו בנבחרת שלהם. לא הרגשתי שום התרגשות מיוחדת. אני בא לעשות את העבודה שלי".
ארבע שנים מאוחר יותר הוא שיחק לראשונה בנבחרת ישראל, תחת המאמן ריצ'רד נילסן. לפני 11 שנים חתם בקבוצת בולטון מהפרמייר ליג באנגליה, והחל את הקריירה המפוארת בחו"ל.
"קיבלתי חוזה מצחיק של 130 אלף דולר, כשרק ההוצאות השנתיות על מחיה, בית ורכב שם גבוהות יותר. אבל אבא שלי תמיד אמר לי: 'אל תחשוב על הכסף. תהיה טוב, הוא כבר יגיע'".
והוא הגיע. בענק. ב־2007, אחרי שלוש שנים בבולטון, קיבל בן חיים את חוזה חלומותיו בקבוצת הפאר צ'לסי, תחת המאמן המעוטר ז'וזה מוריניו. על פי הפרסומים בזמנו, הוא חתם שם לארבע שנים תמורת סכום דמיוני של 105 מיליון שקלים לעונה.
"מוריניו רצה אותי כבר אחרי שנה וחצי בבולטון. הוא נפגש עם אבא שלי. זה היה חלום. הוא המאמן הכי גדול שאימן אותי, אדם כריזמטי בצורה בלתי רגילה, יסודי שאין דברים כאלה. לפני כל משחק הוא היה נותן לנו דף, מול מי אנחנו משחקים, מה נקודות החוזק של החלוץ שמשחק מולי, מה החולשות, אילו תנועות הוא עושה במגרש. הראה לנו גרפים על כל שחקן והביצועים שלו. זה היה מדהים".
אצל מוריניו, בן חיים היה שחקן קבוע בהרכב. "שיחקתי בחצי השנה הראשונה ב־22 משחקים. רגע השיא שלי היה נגד מנצ'סטר יונייטד, במשחק של מחזיקת הגביע נגד האלופה. יונייטד ניצחו בפנדלים. הלכתי למוריניו בסוף המשחק ואמרתי לו: חבל שלא נתת לי לבעוט.
"אחרי חצי שנה גרנט החליף את מוריניו, ואני הפסקתי לשחק. לא יודע למה ואיך. אבל זה עבר. כבר אמרתי מספיק בנושא הזה" (בן חיים התבטא אז: "ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה שגרנט יגיע לצ'לסי").
אם תיתקל בגרנט, תגיד לו שלום?
"ברור. אני מכבד אותו, הוא יותר מבוגר ממני".
בתום עונת 2007/08, ולאחר שלא מצא את מקומו בקבוצה, עבר בן חיים למנצ'סטר סיטי לעונה אחת. אחר כך עבר לפורטסמות', שם פגש שוב את גרנט.
כשאני שואל אותו מה הרגע הכי מאכזב שחווה בקריירה, הוא לא מהסס. "גמר הגביע האנגלי עם פורטסמות' נגד צ'לסי, קבוצת העבר שלי. הייתי פצוע ולא שיחקתי הרבה זמן. חודש לפני הגמר חזרתי ועשיתי את כל ההכנות, הכושר, חיזוקי השרירים, כל מה שצריך. אבל אברם לא העלה אותי בהרכב. זה היה רגע קשה מאוד עבורי. מאכזב מאוד.
"צ'לסי זכו בגביע, ובסוף המשחק באו אלי ג'ון טרי ודרוגבה ואמרו לי - 'למה עזבת אותנו? הלכת לשם, ובסוף אתה לא משחק? היית נשאר איתנו. ברגע הזה היו לי דמעות בעיניים'".
לצד ההצלחות הגדולות בצ'לסי ובסיטי, היו גם משברים לא קלים. חודשים ארוכים שלא שיחק. "זה מחשל", הוא אומר. "בתקופות שאני לא משחק, אני מתאמן הכי קשה. אני נשאר אחרי האימון, וגם כשכולם רצים למקלחת במינוס 10 מעלות בחוץ, אני עושה עוד ריצה, עוד חיזוק שרירים, רק כדי לחזור להרכב.
"אני משחק בחו"ל כבר 11 שנה, ושום דבר כבר לא יכול לשבור אותי אחרי מה שעברתי. מה שברור לי זה שאני לא אותו בן אדם כשאני משחק וכשאני לא משחק.
"כשאני לא משחק אני הופך להיות פקעת עצבים, חסר סבלנות, מאבד משמחת החיים שלי. יש לי ממש הרגשה מזופתת של חוסר הגשמה עצמית. אני הופך להיות אדם עצוב יותר".
לפני שנה וחצי עבר בן חיים לשחק בסטנדרד ליאז' הבלגית. גם כאן פגש במאמן כחול־לבן: גיא לוזון.
"היתה לי שיחה איתו, והובהר לי שאני מגיע כדי לשחק. לא היה קל להעביר את המשפחה מאנגליה לבלגיה. אוֹרי, הבן הבכור שלי, כבר בכיתה ב', ובגלל שאין בבלגיה בתי ספר באנגלית, רשמנו אותו ואת איתן, אחיו הקטן שלומד בגן, למוסדות חינוך בהולנד - שעה נסיעה מהבית.
"בסוף לא שיחקתי. לא אהבתי את זה, ודיברתי על זה עם גיא. אני שמח שעכשיו חזרתי עם המשפחה לאנגליה. עשיתי הכנה מצוינת עם צ'רלטון לפני הליגה, אני משחק בהרכב בקביעות, ומאוד טוב לי".
עשית הרבה כסף מהכדורגל, אתה יכול להרשות לעצמך לפרוש ולנוח.
"שום לירה שטרלינג לא שווה משחק אחד בהרכב. זכיתי להתפרנס מהמקצוע שאני הכי אוהב בעולם, אבל אני יודע שאני חייב להיות שותף. זה סם החיים שלי".
אתה מרגיש מספיק מוערך בישראל, אחרי הקריירה בחו"ל?
"האוהדים מעריכים אותי. אומרים לי תמיד מילים טובות ודברי עידוד שמחממים את הלב. התקשורת זה סיפור אחר. כבר לפני שנים הבנתי שהכל זה מאינטרסים. עיתונאי הספורט מפרגנים לשחקנים שנמצאים איתם בקשר. אני לא מתעסק בזה יותר, לא מקדיש לזה זמן מיותר".
בן חיים, 1.80 מטר, נשוי למיכל (30) ואבא של אוֹרי (שש וחצי) ואיתן (4). שני ילדיו נולדו באנגליה. הילד השלישי אמור להיוולד בקרוב.
כשהוא משחזר איך הכיר את מיכל, הוא מחייך בהנאה. "למדתי בתיכון מקיף ה' בראשון לציון, ודורון שרייבר, המורה שלי לספורט, היה המלאך השומר שלי. הוא תמיד דאג שהמורות ייתנו לי לעשות את המבחנים שפיספסתי בגלל הכדורגל ולהשלים את החומר. בזכותו הצלחתי לסיים את הלימודים ולעשות בגרות.
"נשארנו בקשר, וכשהייתי בן 22 הוא אמר לי שאני חייב להכיר חיילת נחמדה בשם מיכל. התקשרתי אליה והלכנו לשתות סחלב חם בתל אביב. זה היה בחורף, בשנה הראשונה שלי באנגליה, ואני חושב שהייתי בארץ בגלל משחק של הנבחרת. היה לנו מאוד כיף, שמרנו על קשר ובפגרת הקיץ בילינו הרבה יחד והפכנו לזוג.
"ב־2006, אחרי שנתיים יחד, התחתנו. מיכל היא מדריכת אירובי ופילאטיס, ובהתחלה היא עבדה במקצוע שלה באנגליה. כשהילדים נולדו היא עזבה את זה, אבל היא תחזור בקרוב".
הם רכשו בית קרקע גדול בפרבר של לונדון, עם חצר וגינה רחבת ידיים. "מאוד טוב לנו, התרגלנו אפילו לחורף הקר שם. יש לי מעט חברים קרובים - הבנקאי הישראלי שלי באנגליה אוהד גרינפלד, מאמן הכושר האישי שלי חזי נחשוני, וכמה אחרים. בעיקר אני אוהב להיות עם מיכל והילדים בבית. יש לי הרבה שעות איתם.
"אני קם בשבע, ואנחנו תמיד אוכלים ארוחת בוקר עשירה יחד - חביתות, לחמים, גבינות וירקות. אחרי שמיכל לוקחת אותם לבית הספר ולגן, אני נוסע לאימון של הקבוצה. זאת נסיעה של שעה.
"אני מגיע ב־9:30 בבוקר ומתחיל להתארגן. האימון מתחיל ב־11 ונמשך עד 12:30, ואחריו כל הקבוצה אוכלת יחד צהריים במועדון. אני נוסע לאסוף את הילדים הביתה, ובסביבות 15:30 אנחנו בבית. אלו שעות קסומות עבורי. אנחנו משחקים יחד בפלייסטיישן, רואים טלוויזיה, משחקים כדורגל בחוץ ועושים שיעורי בית. יש לנו חלוקה - מיכל אחראית לשיעורים באנגלית, ואני לחשבון. חשוב לי מאוד שהם יהיו תלמידים טובים. הם לא באו איתי עכשיו לארץ, כדי שלא יפסידו לימודים".
אתם מדברים בבית בעברית?
"רק בעברית. מיכל ואני מדברים לידם לפעמים באנגלית כשאנחנו רוצים שהם לא יבינו, ואז קולטים שהם מבינים כל מילה. אולי נלמד ספרדית וזהו".
מה אתה עושה בשעות הפנאי?
"אני אוהב לקרוא ספרים. בעיקר ספרים על עסקים, וביוגרפיות של אנשים מצליחים. אהבתי מאוד את הספר 'כוחו של התת־מודע', של ג'וזף מרפי. אנחנו יוצאים לא מעט לקולנוע, בעיקר עם הילדים".
הוריו באים לבקר אותם באנגליה מדי חודש. "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, אנחנו מדברים עשרים פעמים ביום - בדרך לאימונים, אחרי האימונים. יש לנו שיחות נפש, הוא הפסיכולוג שלי. מאז שאני בן שש, לא היה אימון או משחק בארץ שהוא הפסיד. בלעדיו לא הייתי מגיע אפילו לליגת העל שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם