שיעור מולדת: רוצים לנצח? תהיו בוסנים
האווירה הכללית משדרת שזו ההזדמנות של ישראל לנצל את חסרונם של דז'קו ואיבשביץ' ולנצח. אבל לי כבר אין ציפיות: לא רוצה יותר לצאת לחנייה עם מועקות אחרי עוד הפסד של הכדורגלן הישראלי המפונק. מה גם, שמנגד עומדת נבחרת שהתגבשה מתוך חורבן לאומי. ואגב חורבן - מתי ביקרתם באצטדיון ר"ג לאחרונה?
1. הבוקר נסעתי לבקר את איצטדיון רמת-גן. נסעתי בכביש הצר לאורך חומותיו של המבצר הזה שננטש. ביום ראשון בערב היינו אמורים לשוב אליו, להתכנס בין כותליו המעיקים ולצפות בנבחרת משחקת מול בוסניה. אבל רמת-גן ננטש ואיננו עוד חלק מהסיפור של הנבחרת.
הנבחרת חיפשה שנים ארוכות בית אחר במקומו, וחיפה החדש אמור לעשות העבודה. שקט אופף את הזירה העצובה והמדכדכת הזאת. אני עוצר בצידו הצפוני ליד גדר הקונצרטינה שחסמה פעם מסתננים שניסו לעלות על חומותיה. פעם, כששלמה שרף סגר לתקשורת את האימון המסכם לקראת משחק מכריע, טיפסנו על הגדר ופגשנו למטה את שרף לוטש בנו עיניים. סגירת האימון לא עזרה. הנבחרת שוב הפסידה.
אני עומד בחוץ ומרגיש כאילו עמדתי בפיתחו של הכור הגרעיני הדולף בצ'רנוביל. הזכרונות ממנו צורבים, מרים. בני השישים שבעים תמיד יחזרו לנגיחה ההיא של סטלמך ב56' לרשת של יאשין, אבל גם במשחק ההוא הפסדנו. הזכרון הפרטי מתרחק לטראומות אחרות - הגול של חיים בר שנפסל בדקה האחרונה מול שבדיה, הגול של ג'ון קוסמינה האוסטרלי, הטעות של גדי מכנס, החומה שעמדה רע מולם, שריקות הבוז של קהל ב-0-0 נגד דרום קוריאה, למרות שהנבחרת של דוביד הבטיחה עלייה לאולימפיאדת מונטריאול, ההחטאות מול קולומביה, הגול של הרצוג, הפסקת החשמל מול צפון אירלנד, הפסקת החשמל במשחק של מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות, גול משוגע של קודריצקי בבני יהודה רגע לפני שמת, הפנים של קשטן בגולים של קרואטיה, המחאות של יוסי בניון המוחלף, טקס האשכבה לאבי כהן, ברקוביץ' שלא רצה ללחוץ יד לשחקן דני במשחק ההוא, רביבו שלא הגיע כמעט לשום משחק. טוב שהנבחרת ברחה מכאן. אני שוב במכונית. החומה המזרחית ממנה נכנסתי בגיל 15 לראות את הנהחרת של ג'ק מנסל, שוב מימיני. לא מסתכל אחורה.
2. החזאים אומרים שיהיה גשם ביום ראשון, וזו עוד סיבה שאלי גוטמן הלחוץ ממילא, יסתכל בסוף השבוע הזה לעבר השמיים. כל מה שהוא לא בשליטתנו, פורס מז'ור, פועל לרעתנו. מכבי ת"א, פצועה והמומה מתבוסותיה האחרונים, על סף מהפכה מקצועית, טסה למלאגה, שכמעט לא מפסידה בבית החם שלה.
מלאגה לא הובילה אתמול פעם אחת כל המשחק. כדורגל היום, מעבר לפיזיולוגיה ולאיכות החומר על הדשא, הוא בעיקר מבחן של סיבולת נפשית, פסיכולוגית, ומי שתזדרז להשתלט על סדר היום של המשחק הזה מתחילתו - המשחק יילך לכיוון שלה. הבוסנים מגיעים לחיפה בתחושת גב אל הקיר, כמו מכבי במלאגה. למרות הדיבורים הפסד שלהם ביום ראשון, יעמיד אותם עם 2 מ-12, וגם אם תיאורטית יישאר להם סיכוי, מעשית הם ישאירו לווילס ולישראל להיאבק על המקום השני שהתפנה במפתיע.
האווירה הכללית משדרת שזו הזדמנות חייה של ישראל לנצל את חסרונם של דז'קו ואיבשביץ'. אנחנו נאחזים במה שנעים לנו להיאחז, בהיעדר הכוכבים, אבל שוכחים שהבוסנים מרושתים היטב בליגות האירופיות הטובות ביותר. אנגלית, איטלקית, גרמנית. ויש להם מורשת לאומית צעירה, לאומנית פנאטית, מגובה בחינוך ספורטיבי יוגוסלבי מנצח. אם יש חשש מחרתיים, זה מהרגע שבו האינדיבידואל הבוסני שצמח בעשרים השנה האחרונים מתוך החורבן הלאומי שלהם והתגבש לאומה, יתעלה מעל הפינוק והזחיחות של הדור הישראלי המקביל לו. כי אתה מזהה את זה אפילו בשיחות של שחקני מכבי ת"א, הטובה בקבוצות כאן עכשיו. על השבחים שמורעפים על המאמן שלהם פאקו, שמצליח להוציא מהם משהו אחר. ואם פאקו לא היה בא, מה היה קורה, מי היא מוציא את זה מהם. במידה רבה העצה שיש לי לשחקנים שלנו היא - תהיו לשעה וחצי בוסנים!
אני מאוד אוהב את עומר דמרי. ההתנהלות שלו תביא אותו רחוק ממה שהוא עכשיו. אם היו לנו עוד חמישה כמוהו שהוא שילוב של כישרון, מידתיות ושיקול דעת, היינו נבחרת בדרגה אחת גבוהה יותר. אני לא רוצה להקטין את הישגיהם העונה של עומר דמרי וליאור רפאלוב, אבל שווה להכניס אותם לפרופורציה. אוסטריה וינה היא קבוצה של מקום 7-6 מתוך עשר בליגה לא טובה יותר מהליגה הישראלית, וגם ברוז' היא לא ברוז' של פעם.
3. התקשורת משחקת משחק כפול. מצד אחד היא משדרת בטחון, מצד שני מכינה לשלוף את סכיניה במקרה שהתוכניות ישתבשו והיא תתאכזב. רוב כתבי הנבחרת והפרשנים בכלל, יפשטו את עורו של גוטמן אם התוכנית תשתבש, וישלחו אותו הביתה, כאילו הבא אחריו יעשה את זה טוב יותר. הם עדיין לא למדו את מקומה של ישראל במשפחת עמי הכדורגל, במקרה של תקלה הם יקחו את זה אישית וירססו.
על פניו לישראל יש כרגע נבחרת נטולת טראומות עבר, בלי שחקנים עם צלקות שיישבו בחדר ההלבשה ויתארו לצעירים סביבם איך התרסקנו פעם. נקווה שלא תיוולד טראומה חדשה. לאלי גוטמן יש על פניו חומר לא רע בכלל להתמודד איתו ביום ראשון. רובם בכושר טוב, מודעים להזדמנות, מרוצים שהאוטובוס לא יעצור מחרתיים ברמזור ימינה לקניון איילון, כי אפשר לראות כבר את המיקום הזה. לי אין ציפיות. לא רוצה להתאכזב יותר, ולצאת לחנייה עם מועקות. בניתי לי שיריון על הגב. נראה, אולי לא אצטרך להשתמש בו הפעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם