קינג דייויד: מבט מקרוב על החיים של בלאט
בחדר ההלבשה של קליבלנד אסור לשאול שאלות, רק להסתכל על לברון ג'יימס. באולם ממתינים עשרות אלפי אוהדים משולהבים, ועיתונאים שמשחיזים סכינים. ועל הקווים עומד דיוויד בלאט אחד, ששיתוף הפעולה שלו עם הכדורסלן הטוב בעולם יוכל להחזיר לעיר את הזוהר שאיבדה. הצצה מקרוב לחייו החדשים של המאמן הישראלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ידיו הענקיות פרושות לצדדים כאל קדמון, על גבו המספר 23, ופניו לא ייראו. זוהי
בסיום המשחק נגד ניו־אורלינס, המשחק השישי של ה“קאבס“ בעונה הנוכחית של ה־NBA וניצחון הבית הראשון שלה, יוצאים שחקני הקבוצה למכוניותיהם מאגף מיוחד בקומה התחתונה באולם. מאחורי גדרות ממתינים להם כחמישים אוהדים בני מזל שניתנה להם ההזדמנות לראות את אליליהם ממרחק של מטרים ספורים, לנסות ללכוד את תשומת לבם ואולי לזכות בחתימה. המאושרים ביותר גם יזכו לצילום סלפי.
ההיררכיה ברורה: בהתחלה יוצאים מחדרי ההלבשה השחקנים הפחות־מוכרים, לאחר מכן שחקני ההרכב הראשון, ואז הכוכבים הגדולים. כשקיירי אירווינג מגיע לאזור, האוהדים עדיין מצליחים לשלוט בעצמם. אירווינג - הרכז שמרוויח 7 מיליון דולר נטו בעונה, הצלע השלישית בטריו האימתני של הקבוצה - עובר ביניהם בניחותא וחותם לכולם.
אחריו יוצאת הצלע השנייה, קווין לאב. הקהל משתולל. לאב מפגין מעט פחות סבלנות ונבלע במהרה במנהרה המובילה לחניון. אחרי כמה דקות של המתנה מגיע הפרס הגדול: לברון ג‘יימס - ויחד איתו המאמן דיוויד בלאט. הקהל מתנפל על שניהם בצעקות: “לברון!“ “קואוץ‘ בלאט!“. בלאט חותם לשניים־שלושה ויוצא. לברון, כתמיד, לא שועה להפצרות ומשאיר את עדר מעריציו לחכות, אולי, לפעם הבאה.
בקבוצה מקצוענית בליגה הזו אין שום דבר מקרי. כשבלאט יוצא לחניון יד ביד כמעט עם לברון ג‘יימס - שמעמדו כשחקן הטוב בעולם שריר וקיים לא רק בקליבלנד אלא באשר ילך – ברור שמשהו טוב מאוד קורה כאן למאמן הישראלי. למרות הנדנדה שמאפיינת את פתיחת העונה, ולמרות חוסר היציבות, בלאט זוכה כאן, לפחות כרגע, לפרגון ולגיבוי כמעט מלא מצד הקבוצה, מצד התקשורת המקומית - והכי חשוב, מצד לברון ג‘יימס. המגה־סטאר, שמשפט אחד שלו עלול לשלוח את בלאט הביתה, נותן לו בינתיים לעבוד.
קבוצות ספורט בחו"ל שישראלים משחקים ומאמנים בהן מצליחות בדרך כלל למשוך את תשומת לבם של ישראלים חובבי ספורט, וכמובן את עיתונות הספורט הישראלית. במקרים לא מעטים הסיקור חסר פרופורציה לעומת חשיבותם ומעמדם האמיתיים של הליגיונרים ושל קבוצותיהם, אלא שבמקרה של בלאט וקליבלנד, עיני התקשורת האמריקנית והעולמית באמת ממוקדות בהם 24/7.
כל מהלך, כל ניצחון וכל הפסד, כל ציוץ בטוויטר וכל הגיג מקרי – כולם מנותחים מיידית במאות עיתונים, אתרים ובלוגים. ביקור של יומיים בקליבלנד באמצע נובמבר, כולל כניסה כאורח מטעם ה־NBA למשחק בית של הקאבס, מחזק את הרושם שדיוויד בלאט אכן נמצא בפסגת עולם הכדורסל, ולפחות בינתיים מתנהל שם לא רע בכלל, עם הרבה הומור ויחס חם לסובבים אותו. כל זה לא מונע ממנו להתגעגע מאוד לישראל ולהמשיך להיות מחובר לכל מה שקורה כאן, כולל במכבי תל־אביב החבולה.
כמה דקות לפני היציאה לחניון, בסיום מסיבת העיתונאים שאחרי המשחק, דיוויד בלאט יורד מהפודיום וקורא לי להתיישב לידו. “בוא נשב קצת, נדבר“, הוא אומר בעברית, ומתעקש לנהל גם את שאר הראיון בשפת הקודש. הוא מחייך ומוסיף: “עכשיו גם אענה לך על מכבי תל־אביב“.
לפני כמה שעות הובסה מכבי בידי הפועל תל־אביב, ובמסיבת העיתונאים שקדמה למשחק הוא סירב לענות לשאלתי בעניין. “שיהיה להם רק טוב, זה כל מה שאני מוכן לומר בנושא“, אמר אז. כעת מתברר שהוא פשוט חשש ממנחוס. “לפני המשחק שלנו דאגתי מאוד“, מסביר בלאט. “הרגשתי רע מזה שהם הפסידו בדרבי. מובן שאני עוקב, כי זה מעניין אותי. הייתי קצת מדוכדך וחששתי שזה ישפיע עליי היום בערב. לשמחתי זה לא השפיע ואנחנו דווקא נתנו משחק יוצא מהכלל. היה מדהים. אמנם הלך קשה, אבל האולם פה הערב היה כמו נוקיה, ואנשים נהנו כי המשחק היה ברמה גבוהה מאוד. היה כיף“.
אמרתי לבלאט שההבדל הכי גדול בין אולם הקוויקן לואנס ובין נוקיה הוא היעדר השריקות נגד השופטים ונגד הקבוצה היריבה. לזה הוא לא כל כך מתגעגע. “נכון, זה באמת שונה, וכיף שאין פה שריקות כאלה“, הוא אומר. את האכפתיות שלו למכבי תל־אביב יכולתי לראות גם בשיחה עם הכתבים האמריקנים. אחד מהם שאל אותו אם הניצחון הערב, שהיה כאמור ניצחון הבית הראשון של קליבלנד העונה וכלל תצוגה מרשימה של לברון ג‘יימס, היה הרגע שבו הכי נהנה עד כה בקבוצה.
בלאט ענה: “הרגע שהכי נהניתי בו היה כשניצחנו את מכבי תל־אביב. אם לא היינו מנצחים אותם לא הייתי יכול לחזור הביתה. זה היה הכי כיף. היום היה בסך הכול עוד ניצחון טוב“. הלצה ידועה מספרת על אדם שבא בטענות לאלוהיו כי אינו זוכה לעולם בפיס, וזה בתגובה ענה כי היה שמח למלא את מבוקשו, רק שיקנה כבר כרטיס.
ב־11 ביולי 2014 הפריך בלאט את התזה הזו, והוכיח שאפשר בהחלט לזכות בפיס בלי להתאמץ יותר מדי. רק כשבועיים לפני כן הוא מונה למאמן הקליבלנד קאבאלירס, שהייתה בשנים האחרונות מהקבוצות הגרועות ב־NBA. המטרה של בלאט הייתה להיכנס בצניעות לליגה הטובה בעולם, להתחיל מלמטה ולנסות להשתלב. כמאמן האירופי הראשון בהיסטוריה שעובר ישירות לאימון ראשי של קבוצת NBA, השאיפה הזו נראתה ונשמעה הגיונית.
אבל אז, כתבה במגזין “ספורטס אילוסטרייטד“ הכתה את עולם הכדורסל בתדהמה: לברון ג‘יימס הודיע שהוא חוזר לכור מחצבתו קליבלנד, שאותה עזב לפני ארבע שנים לטובת קריירה מזהירה – כולל שתי אליפויות - בקבוצת מיאמי היט. “אני חוזר הביתה“, הכריזה כותרת הכתבה, ונתנה את האות לפסטיבל אדיר ממדים, כמעט משיחי, בעיר קליבלנד ובסביבותיה.
בלאט לא הספיק להתאושש מהמתנה הגדולה ביותר שמאמן כדורסל יכול לחלום עליה, ובתוך כמה שבועות התגבש בקבוצה סגל שיחד עם קינג ג‘יימס הפך את קליבלנד לקבוצה שאין מנוס מלהגדירה כטובה בעולם, או לפחות בעלת הפוטנציאל הכי גדול להיות כזו: הרכז המחונן קיירי איירווינג חתם עוד קודם על הארכת חוזהו בקבוצה, קווין לאב, כוכב ענק בזכות עצמו, הגיע בטרייד ממינסוטה, והעיר קליבלנד צהלה ושמחה.
אני שואל את בלאט מתי עיכל את הידיעה שהוא הולך לאמן את הכדורסלן הטוב בעולם. מתי נפל האסימון. “זה בא בשלבים“, הוא עונה. “קודם כול כשהבנתי שאני מאמן את הקבוצה כולה. רק לאחר מכן קיירי חתם על חוזה מוארך, לברון החליט לחזור, שון מריון, מייק מילר וג‘יימס ג‘ונס הצטרפו, ואז כמובן בא הטרייד של קווין לאב. הכול בא בשלבים, אז לא היה רגע אחד כזה“. אני מתעניין מהו סדר היום שלו בקליבלנד, והאם נותר לו זמן פנוי אחרי הכדורסל. “כמו שהיה בישראל, כך גם פה“, הוא אומר. “אני כולי בתוך העסק של הכדורסל, ואין הרבה זמן להנאות ובילויים. אבל אני אוהב את מה שאני עושה, אז כל יום עושה אותי מאושר“.
אתה מתגעגע?
“מתגעגע לארץ, בוודאי“, הוא אומר וקולו מתרכך. “לאנשים, לחברים, למזג האוויר, מתגעגע להכול. חייתי בישראל המון שנים“.
קורה לך שאתה קם בבוקר ואומר לעצמך: “אני בתוך חלום“?
“אני בתוך זה, וכנראה לכן זה כבר לא קורה. אבל מובן שמדובר במשהו שהיה יוצא מגדר הרגיל“.
רגע לפני שבלאט יוצא מההאנגר לחדרי ההלבשה, ניגשת אליו עיתונאית סינית נרגשת. “כן, גברת צעירה“, פונה אליה בלאט, שמוכר כאן כמי שיודע להסתדר היטב עם התקשורת ומכיר את כל הכתבים הקבועים בשמותיהם הפרטיים. העיתונאית, שמסקרת בשביל ענקית המדיה הסינית Sina את ה־NBA, מגישה לבלאט קטע קומיקס מעיתון סיני שבו רואים אותו ואת לברון משוחחים באימון. בלאט מודה לה, קצת מופתע. האמת, אפשר להבין אותו. מי חשב לפני חצי שנה שעיתון סיני יאייר את דיוויד בלאט.
בעונה הסדירה ב־NBA יש כ־80 משחקים לכל קבוצה. אורכה של העונה מאפשר לקבוצות להשתפר במהלכה, ודוגמה מצוינת לכך היא קבוצתו הקודמת של לברון, מיאמי היט. בעונה הראשונה שלו במדי הקבוצה, בשנת 2011, מיאמי התחילה במאזן מאכזב ביותר של 9:8. אבל אז השחקנים לקחו את עצמם בידיים, פתחו מבערים, וב־22 המשחקים הבאים ניצחו 21 פעמים. מיאמי הגיעה למקום השני בליגה, אחרי הפסד לדאלאס בסדרת הגמר. תחילת העונה הנוכחית של קליבלנד די מזכירה את אותה עונה של ההיט. ערב המשחק מול ניו־אורלינס, מאזנם של הקאבס הראה שלושה הפסדים ושני ניצחונות - בהחלט לא תוצאה טובה לקבוצה שמשחקים בה שלושה מהכדורסלנים הטובים בליגה.
בשביל בלאט זה היה שלב מוקדם, אולי מוקדם מדי, שבו עמדה מנהיגותו למבחן. שיטת המשחק שלו, שהביא מאירופה וממכבי, דורשת הנעת כדור ומסירות רבות ככל האפשר עד למציאת עמדת הקליעה הטובה ביותר. בקבוצה עם כוכבי־על כמו ג‘יימס ולאב, שמסוגלים לגמור כמעט כל התקפה לבד, סביר שתהיה לעתים התנגשות בין שיטה כזו ובין המציאות במגרש. ואכן, במשחק ההפסד ליוטה, למשל, סיימה קליבלנד עם שישה אסיסטים בלבד - נתון שמראה יותר מכול על בעיה במשחק הקבוצתי.
בעיתונות המקומית כבר התחילו להריח דם. במדור הסאטירי של “פליין דילר“, העיתון הנפוץ בקליבלנד (“זה העיתון הכי טוב, בעיקר כי הוא היחיד בעיר“, הגדיר זאת מוכר העיתונים), התחילו לחבר בדיחות שחורות על הקבוצה. הנה שתיים מהן: “מאוכזבים מצורת המשחק של הקאבס? תהיו מאושרים מכך שאתם לא עומדים לשבת בסעודת חג ההודיה בין קיירי אירווינג לדיון ויטרס, מחכים שמישהו יעביר לכם את הרוטב“. העקיצה כוונה לשני השחקנים שבמקום למסור את הכדור, העדיפו במשחקים הראשונים לשמור אותו לעצמם, ולנסות תרגילי סולו.
הבדיחה השנייה כבר עסקה ישירות בבלאט. “שאלה: לברון כבר יודע שמינו מאמן לקבוצה, נכון? תשובה: כן, וברגע שהוא ירים את הראש במהלך פסק זמן, הוא גם יראה שלא מדובר במייק בראון“. בראון היה מאמנה של קליבלנד בשנה שעברה, והעקיצה הזו מלמדת משהו על מנהיגותו של בלאט, שבהחלט עומדת למבחן בכל רגע כשבסגל נמצא שחקן כמו לברון.
במשחק מול דנבר נדמה שהתחיל השינוי: קליבלנד סיימה עם 25 אסיסטים, ועם ניצחון שהשווה את המאזן ל־3:3. המשחק נגד ניו־אורלינס, מלבד היותו ניצחון בית ראשון, היה גם ניצחון אישי של בלאט ושיטתו: למרות תצוגות אישיות מצוינות של לברון, לאב ואירווינג, הקבוצה סיימה עם לא פחות מ־27 אסיסטים, שיחקה קבוצתי וחיפשה ברוב זמן המשחק את הקליעה הטובה ביותר. אז הגיעו שני ניצחונות נוספים, כולל דריסה של אטלנטה עם 39 אסיסטים ותצוגת שלשות קטלנית שרשמה שיא NBA חדש.
בלאט היה על הגל. דווקא לאחר מכן הכו בקאבס ארבעה הפסדים רצופים, שנשברו רק ביום שני השבוע, עם ניצחון על אורלנדו מג'יק. המשחק הנוסף השבוע, נגד וושינגטון, התקיים ביום רביעי בלילה אחרי סגירת הגיליון, אבל דבר אחד ברור – הספינה לא מספיק יציבה, עולה ויורדת בחדות, ובלאט הוא זה שאוחז בהגאים.
כמו שאפשר לצפות מכמעט כל דבר שקורה באמריקה, גם משחק כדורסל כאן הוא חוויה לכל החושים, שמתחילה הרבה לפני שריקת הפתיחה ונגמרת הרבה אחרי שריקת הסיום. המשחק מתחיל בשבע בערב, אבל כבר בארבע וחצי הרחובות סביב האולם מלאים באוהדים נרגשים. קל מאוד לזהות אותם: 99 אחוזים מהם עוטים חולצה ועליה המספר 23. אחד מדגמי החולצה הזו נמכר בתוך האולם, בחנות הרשמית של הקבוצה, בלא פחות מ־400 דולר. אחוז האוהדים הנותר מתחלק בין אוהדיו הנאמנים של דוקטור קיירי אירווינג ובין לובשי החולצה מספר 0 של מיסטר קווין לאב. בשכונה קוראים לזה "לא כוחות".
הקהל הרב – פעמיים היכל נוקיה - נכנס לאולם בסדר מופתי, אבל לפני שהוא מתיישב ביציע מחכה לו חגיגה שלמה במבואה, עם עשרות דוכני אוכל מכל הסוגים. אחד מהם מחזיק אפילו בתעודת כשרות: הוא מציע נקניקיות צמחוניות, מה שהופך את התור לקצר ביותר. בכל זאת, אנחנו במיד־וסט ואנשים כאן רעבים.
ליד הדוכן הזה אני פוגש את דקלן ג'ויס. הוא מזהה איכשהו שאני מישראל, ומציג את עצמו כשחקן הוליוודי מוכר מאוד. אחר כך אבדוק בגוגל וב־IMDB ואראה שהתיאור די מדויק, אם אתם בעניין של סרטים סוג ב‘. ג‘ויס הוא יהודי כשר שעלה לפני כמה שנים לצפת וחי מאז על הקו לארה“ב. כרגע הוא גר בקליפורניה, אבל בתור בן קליבלנד הוא מנסה להגיע לכל משחק של קבוצת ילדותו.
“ג‘יימס הוא בחור אדיר“, אומר לי ג‘ויס, ואני מריח הזדמנות. “אתה מכיר אותו?“ אני שואל. “עדיין לא“, עונה דקלן, “אבל בוא תראה תמונות שלי בטלפון עם אובמה, עם ג‘יי לנו, ואיפה לעזאזל נעלמה התמונה עם ציפי לבני?“ אני נפרד מג‘ויס ומהתמונה הנעלמה של לבני, וממשיך לתור את הארנה. מלבד אוכל יש כאן דוכנים להכנת שלטי עידוד, עמדות צילום עם תמונות של הכוכבים בגודל אמיתי, מופעי ריקוד בחסות קבוצות המעודדים השונות של הקבוצה, וגם עמדת התנדבות לצבא האמריקני.
עד המשחק, וגם במהלכו, מושמעת בווליום גבוה מוזיקה קצבית שמטרתה להזרים אדרנלין בעורקי האוהדים. רמקולים מותקנים גם בשירותים. קומה אחת מתחת למבואה ממתינים בינתיים השחקנים, אנשי המקצוע וכמובן אנחנו, העיתונאים, שמזפזפים מפה לשם כדי לקלוט את האווירה. העיתונאים האורחים, להלן אני, נעזרים במקומיים כדי לצאת מהוורטיגו. האולם אליפטי, ולא פעם אני מרגיש כמו ההוא שביקשו ממנו לחפש מטבע בפינה של חדר עגול.
“לך עד הסוף ואז ימינה, כבר תראה את החדר“ הוא משפט הכוונה די בעייתי באולם כדורסל כזה. למרות זאת אני מצליח להגיע לכל האירועים שמקיימת הקבוצה עד המשחק. ואלו לא מעטים: תדרוך כתבים, שיחה עם בלאט, ראיון קצר עם מאמן הקבוצה היריבה, וגולת הכותרת – כניסה לרבע שעה לחדרי ההלבשה. אז כן, די מרגש להיות במשך רבע שעה במרחק של 20 ס“מ מאגדה חיה כמו לברון ג‘יימס, אבל בסך הכל החוויה די מוזרה.
לעיתונאים אסור לפנות למי מהשחקנים – ודאי שלא ללברון – בלי שיביעו את הסכמתם. אפשר להבין את זה; אלו שחקנים מקצוענים שנמצאים רגע לפני משחק חשוב. ועדיין, בזמן הזה לברון לא קורא ספרי תיאוריה על הגנות וחסימות, אלא בעיקר שומע מוזיקת ראפ בלתי מוזיקלית בעליל ומתלוצץ עם חבריו לקבוצה. אז נכון, יש מיליוני אוהדים ברחבי העולם שהיו משלמים הרבה כדי להחליף אותי בעמדת המשקיף מהצד על לברון, אבל מה לעשות, בהזמנה שקיבלתי היה כתוב במפורש שאי אפשר להעביר אותה לאף אדם אחר.
גם במהלך המשחק נדמה לפעמים שהכדורסל הוא עניין משני לערב החווייתי שנבנה כאן בעמל רב בשביל הצופים. בכל פסק זמן הופך המגרש בתוך שניות לזירת ריקוד ושירה, האורות לא מפסיקים להחליף צבעים, ולא ברור איך ברעש ובבלגן כאלה המאמנים מצליחים להעביר מסר כלשהו לשחקנים. את השקט היחסי המשתרר במחצית – הקהל יוצא בהמוניו לחטוף איזה המבורגר, אחרי ארבעים דקות ללא אוכל – אני מנצל כדי לנהל שיחה קצרה עם סם אמיקו, עיתונאי מטעם ערוץ פוקס שמסקר את קליבלנד באורח קבע.
“יש אנשים רבים, בוודאי חלק מהאוהדים, שהיו ועדיין סקפטים לגבי בלאט", הוא אומר. "הם תוהים אם ללא ניסיון בליגה הוא מסוגל להספיק לעשות את ההתאמות הנדרשות. אבל כולם נותנים לו זמן וקרדיט“.
האם העובדה שהוא ישראלי משפיעה איכשהו על היחס כלפיו?
“מבחינה פוליטית או דתית, ממש לא. אין כאן שום אישיו. העניין היחיד הוא שבלאט מגיע משיטת משחק אחרת“.
המשחק הזה, מול ניו־אורלינס, הוא מבחן למנהיגותו?
“בהחלט. במשחק הקודם, נגד דנבר, ראינו את הכדור עובר ממקום למקום, וזו השיטה של בלאט - מה שלא ראינו מספיק במשחקים קודמים. וזה עבד. עכשיו יש שלושה משחקים ובהם שני משחקי בית, וזה יהיה שבוע טוב למבחן“.
קליבלנד היא עיר בינונית במערב התיכון האמריקני, שזוהרה מאחוריה. בשנות החמישים כבר גירדה את רף מיליון התושבים, ועד סוף שנות השבעים היא כיכבה באופן תדיר ברשימת עשר הערים הגדולות בארצות הברית. אבל בעשורים האחרונים סובלת העיר מהגירה שלילית, מאפרוריות ומחוסר אטרקטיביות, בעיקר מסיבות כלכליות. ניסיון להעיר את העיר מכיוון המוזיקה לא ממש הצליח.
בשנת 1983 הוחלט להקים בה את “היכל התהילה של הרוק‘נרול“, שכמה ערים גדולות התחרו על בנייתו בתחומן. הטיעון המנצח בזכות קליבלנד היה שאלן פריד, תקליטן תושב העיר, המציא בשנות החמישים את המושג רוק‘נרול - אבל הועיל מאוד גם הכסף הרב שהזרימו לפרויקט פרנסי העיר. ביקור בהיכל דמוי הפירמידה, שנפתח לקהל בשנת 1995 על שפת ימת אירי, יראה כי לא מדובר בהצלחה גדולה. אין תורים בכניסה למקום, התנועה דלילה, וגם המוצגים לא ממש מסעירים, אלא אם כן תצוגת בגדי וינטג‘ שלבשו אמנים בהופעות ממש עושה לכם את זה.
משבר הסאב־פריים שפרץ ב־2008 הנחית על העיר מכה כאובה נוספת, וכיום היא מונה מעט פחות מ־400 אלף תושבים. סדר גודל של תל־אביב, ובקו ירידה עקבי. גם בתחום הספורט קליבלנד היא לא מציאה גדולה, לפחות עד השנה. כמו בערים אמריקניות רבות, גם כאן הענף המרכזי הוא בכלל פוטבול. איצטדיון ה“בראונס“, קבוצת הפוטבול המקומית, צמוד לאולם הכדורסל וגדול ממנו פי שלושה ויותר. קבוצת הבייסבול העירונית, ה“אינדיאנס“, מתחזקת מגרש בעל קיבולת צופים כפולה מזו של אולם הקאבס. שלוש הקבוצות המקצועניות של קליבלנד לא השיגו תואר ארצי בחמישים השנים האחרונות, ומצב העניינים העגום הזה מבהיר מדוע השנה, עם חזרתו של לברון לעיר, הכדורסל הפך להיות הענף החזק ביותר כאן.
הציפיות מקינג ג‘יימס וחבורתו - כולל כמובן דיוויד בלאט - בשמיים. קליבלנד חיה ונושמת את לברון וקבוצתו. זה לא רק השלט הענק המקדם את באי הדאונטאון: בימים של משחקי הבית מתנוסס בקדמת האוטובוסים בעיר, לצד מספר הקו, שלט אלקטרוני ועליו כתוב go cavs, ולברון הוא שיחת היום בפאבים, במלונות, בתחנות הרכבת - וכן, גם בבתי הכנסת.
רבים מקרב 80 אלף יהודי קליבלנד הם אוהדי הקבוצה, שפוקדים באורח קבע את משחקי הבית בדאונטאון. רובם מגיעים לשם משכונת ביצ‘ווד היוקרתית, כ־20 דקות נסיעה ממזרח למרכז העיר. אירוע השיא שהראה את החיבור בין הקאבס ליהודי העיר היה משחק הראווה נגד מכבי תל־אביב, שהתקיים טרום העונה הסדירה. המשחק נקבע עוד טרם מינויו של בלאט, וחוץ מלהעניק למאמן את אחד מרגעי הכיף הגדולים שלו בעיר עד היום, הוא חיבר היטב את מדינת ישראל ואת קבוצת הכדורסל של קליבלנד לאחת הקהילות היהודיות התוססות, הפעילות והציוניות ביותר בארה“ב.
לפחות בשלב הזה, בלאט מעדיף לגור בדאונטאון, קרוב לאולם הכדורסל ולמקום מגוריהם של רבים משחקניו, ולא באזור היהודי של קליבלנד. אם יחליט בשלב מסוים להביא גם את משפחתו לעיר ולעבור לשכונה היהודית, סביר להניח שינסה למצוא בית סמוך לזה של חברו הטוב מארק סאק - כנראה האדם הקרוב ביותר אליו בקליבלנד, מעבר למעגל המקצועי ולקבוצת הכדורסל. השניים הכירו בישראל בסוף שנות השבעים, כששיחקו יחד בקבוצת גן־שמואל מהליגה הלאומית.
ההיכרות העמיקה בשנת 1983, כשהיו שותפים למסע של נבחרת ישראל לאוניברסיאדה בצפון אמריקה. בלאט התעקש להכיר לסאק חברה טובה של חברתו דאז, ובסופו של דבר השניים נישאו. בלאט, אגב, נפרד די מהר מהחברה, אבל הקשר לפחות הותיר מאחוריו שידוך מוצלח. בין בלאט לסאק נשמרה חברות קרובה במשך השנים, כשהם נפגשים בשמחות משפחתיות וגם באירועים משמחים פחות.
בהלוויית אביו של בלאט, שנערכה לפני כחצי שנה בטוסון, אריזונה, ייצגה את משפחת סאק אחותו של מארק. “כבר בחודש מאי, כשפיטרו את מייק בראון, התחלתי לומר לאנשים סביבי שיש לי תחושה שדיוויד עומד להגיע לקליבלנד“, מספר סאק. “לא היה לי מידע, אבל הרגשתי שזה הזמן הנכון וזה המקום. הוא לא היה הבחירה הראשונה של ראשי המועדון, וגם לא השנייה.
כשדיברתי איתו יום לפני שהגיע לכאן למבחן, הוא אמר לי: ‘אם אגרום להם לומר וואו, הג‘וב יהיה שלי‘. אמרתי לו, ‘אם תגיע, תהיה לך כאן הרבה אהבה‘. אז לא ידעתי שתהיה לזה עוד משמעות (לאב, כשם משפחתו של כוכב קליבלנד השנה - א“ש). ואז דיוויד הגיע, כנראה גרם להם לומר וואו, וקיבל את התפקיד“. סאק ובלאט שוחחו יום אחרי הודעתו של לברון ג‘יימס על חזרתו לקליבלנד. אלוהי הכדורסל בטח מחייך עכשיו חיוך גדול, הם אמרו. מי חוץ ממנו יכול לארגן שתשחק עם חיים זלוטיקמן ותאמן את לברון ג‘יימס באותה תקופת חיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם