דייויד בלו: "גם סכום של 7 ספרות לא יחזיר אותי"
בזמן שהאוהדים של מכבי שרו לו "תישאר", בלו כבר עבד על הקריירה הבאה. את רוב זמנו השקיע בפגישות עסקיות, למד באינטרנט קורס בתיווך, וגם בעת הפיינל פור במילאנו נפגש עם אנשי עסקים. הפרישה שלו הפעם סופית והוא כבר בפרק הבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דייויד בלו זיהה אותי מיד. זה היה ערב הגאלה הנוצץ של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, והכוכב לשעבר של מכבי ת"א, שעד לפני חצי שנה עוד חרך פרקטים בגופיה צהובה מיוזעת, הסתובב בלובי של הילטון
נפגשנו לראשונה בלוס אנג'לס ביוני 2012, אחרי שהוא הודיע על פרישה בפעם הראשונה. כעבור שנה נפגשנו שוב; בלו נראה אז אבוד בעיר הגדולה. סיפר שהוא מקווה להתקבל לעבודה כפרשן טלוויזיה במשחקי ליגת המכללות, עושה צעדים ראשונים בתור מאמן, חושב להיות סקאוטר, שוקל חזרה למשחק בליגה בסין או בפורטו ריקו - והכל תוך כדי סיום לימודי התואר הראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת דרום קליפורניה. אפילו חלומות להיות שחקן קולנוע היו לו.
"כשפרשתי ב־2012, לא הייתי בטוח בהחלטה במאה אחוז. סיכמתי עם אשתי שאחרי שאסיים את הלימודים, באביב 2013, נמתין כמה חודשים לראות אם יש לי משהו ביד מבחינת קריירה. אוקטובר היה הדד־ליין שקבענו לעצמנו. בספטמבר ראיתי שאני תקוע. כל רשתות הטלוויזיה שבהן חשבתי שאוכל לעבוד כפרשן אמרו לי שאין מצב, כי אני חסר ניסיון בתחום. לבסוף פרשנתי ברדיו של האוניברסיטה שבה למדתי. זה היה כיף, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא באמת כמו להיות במשחק עצמו, הייתי מנותק. כפרשן אתה לא יכול לחשוף רגשות, אתה חייב להיות מאוזן, וכשחקן אתה מלא אמוציות. לא הרגשתי שזה בשבילי".
"גם קריירת אימון לא הסתדרה עבורי, כי שם השאלה היא לא עד כמה אתה מנוסה, מהן היכולות האישיות שלך או מה אתה יכול לתרום לקבוצה מתוקף עברך המקצועי, אלא פשוט פרוטקציה - כמה אתה קרוב למאמן שיכול לקחת אותך בתור עוזר שלו. ואני לא הכרתי פה אף אחד, במשך עשור שיחקתי מחוץ לארה"ב".
"החלטתי לחזור לשחק כי הייתי זקוק לכסף, וגם כי רציתי להרוויח עוד זמן, עד שאבין מה אני הולך לעשות בפרק הבא בחיי. בגלל שהעברתי בלוס אנג'לס שנה וארבעה חודשים, שבהם למעשה ייצגתי את עצמי בכל המגעים לחיפוש עבודה, הרגשתי נוח ליזום את החזרה למכבי".
"התקשרתי לניקולה וויצ'יץ' (שאותו הכיר כששיחק לצדו בקבוצה בשתי עונות) וגיששתי. פניתי גם להנהלת הפועל ירושלים ולכמה קבוצות באיטליה, אבל בסוף בחרתי במכבי, כי ההצעה שלהם היתה הכי טובה". על פי הפרסומים, האלופה הנצחית הציעה לו 300 אלף דולר. באוקטובר הוא כבר נחת בנתב"ג.
לבלו (34) כבר היה בארון גביע יורוליג אחד, שבו זכה עם הקבוצה המיתולוגית של פיני גרשון ב־2004, אבל גם בחלומותיו הוורודים ביותר הוא לא שיער שבשנה שעברה הוא יביא הביתה עוד אחד, ויהיה בין האחראים הראשיים לזכייה של מכבי בטרבל - גביע אירופה השישי בתולדותיה, אליפות המדינה וגביע המדינה (ובדרך גם יקטוף את פרס "השחקן השישי", שמחלקת בכל שנה מִנהלת ליגת העל).
"יש עוד שחקן שפרש עם תואר אליפות, חזר לשחק והשיג אליפות נוספת: מייקל ג'ורדן. אני זכיתי באליפויות עם שני שמות: ב־2004, כשעוד הייתי בלות'נטל, ובשנה שעברה, כשקיצרתי לבלו. זה קרה גם לכרים עבדול ג'באר, שזכה קודם, כשקראו לו לואיס אלסינדור. אפילו מוחמד עלי זכה באליפות הראשונה שלו תחת השם קאסיוס קליי. אני בחברה טובה, פרשתי בשיא".
במשחקים האחרונים שלו בנוקיה שר לו הקהל "דיוויד תישאר", אבל לילה אחרי משחק האליפות מול מכבי חיפה הוא הכריז שוב על פרישה, "הפעם סופית", ועלה על המטוס לאל.איי, שם המתינו לו אשתו מייגן (בת גילו) והילדים, ברידג'ט בת ה־6 ובארון בן ה־3.
"בשנה האחרונה לא ראיתי את הילדים 250 ימים, במצטבר. אשתי באה לבקר אותי בארץ בפברואר למשך שמונה ימים, וזהו. היא ראתה אותי בניצחון על אילת בגמר גביע המדינה וכשניצחנו את הפועל ת"א בליגה. השנה הזאת גרמה לי להעריך יותר את אשתי ואת הילדים, ואת ההזדמנויות שיגיעו בעתיד".
בלו מודל חורף 2015 הוא מתווך נדל"ן לכל דבר ועניין. אם בפעמים הקודמות שהתראינו הוא בא בבגדי ספורט, היישר ממכון הכושר, עכשיו הוא בא מהמשרד בחולצה מכופתרת ובאפודה אלגנטית, דרוך לסגור עיסקה. בערב ילך עם חבר למשחק של הלייקרס, "אני אפילו לא יודע מול מי הם משחקים, אני הולך כדי לחלק כרטיסי ביקור. זו יכולה להיות הזדמנות נוספת להכיר אנשים שיועילו לקריירה החדשה שלי".
לאורך כל העונה שעברה הוא פעל מתוך מטרה שהגדיר לעצמו מראש. "ידעתי שאני בדרך לעשות הסבה מקצועית ולהיות מתווך ועבדתי על יצירת קשרים עם אנשי עסקים בישראל ובאמריקה. למדתי באינטרנט קורס בתיווך. העשרתי את הידע שלי בכל מה שקשור לבנקים ולחברות ביטוח וטיפחתי קשרים עם אנשים בתחום בישראל, בניו יורק ובלוס אנג'לס. זה היה העיסוק המרכזי שלי, וגם שיחקתי כדורסל מהצד".
אז מכבי היתה העיסוק הצדדי?
"לכדורסל, ולמעשה לכל ספורט, אתה מגיע כילד, בשביל הכיף. עם השנים, כשאתה מגיע לתיכון, יש למשחק השלכות, וכשאתה ממשיך לקולג', ולבסוף לליגת הבוגרים, האחריות על גבך רק הולכת וגוברת. בנקודה הזו, כל החיים שלך הם למעשה תוצאה ישירה של איך אתה על הפרקט. לחץ שיא".
"מגיע שלב, בסביבות גיל 30-28, שאתה כבר בא למשחק כדי ליהנות, כי אתה כבר מפוכח מהחלומות הגדולים שהיו לך בתחילת הדרך. בעונה האחרונה הייתי בשלב שבו הרגשתי שהכדורסל הוא כבר לא נטל, וזה היה גורם מכריע בהצלחה שלי. ידעתי לאן פניי מועדות ביום שאחרי, היה ברור לי לאן החיים שלי ממשיכים אחרי שהכדורסל כבר לא יהיה חלק מהיום־יום שלי".
"הייתי כמו בוגר מנהל עסקים, חדור מטרה. לא היה אכפת לי אם אפספס קליעה מכרעת בסוף משחק או שאפשל במהלך כלשהו. יותר דאגתי שיהיה לי מספיק זמן לעבור כל בוקר על מיילים או לקיים שיחות עסקים, לקבוע לאנץ' עם מישהו מהתחום או אפילו ארוחת ערב בתום האימון. הייתי מגיע אליהם דרך הרשת החברתית "לינקד־אין" או מטלפן אליהם ישירות: 'שלום, מדבר דיוויד בלו ממכבי, אפשר לקבוע לקפה?'"
בקבוצה ידעו על זה?
"כן, ההנהלה והשחקנים ידעו שבזמן הפנוי שלי אני עולה על חליפה ונפגש עם אנשי עסקים. גם בזמן השהות שלנו במילאנו בפיינל פור קיימתי פגישות עסקים עם יזם נדל"ן מקומי ועם מנהל חברת ביטוח, כדי ליצור קשרים. קבעתי פגישות לשבת בבוקר שאחרי חצי הגמר. נפגשתי עם האנשים לפני מסיבת העיתונאים המשותפת לנו ולצסק"א, ומשם נסעתי לאימון לקראת הגמר. ההנהלה והמאמן ידעו על זה ואישרו לי".
"אולי יש אנשים שיחשבו שלא לקחתי את הג'וב שלי ברצינות, אבל למעשה עברתי תהליך שיוביל אותי לשלב הבא בחיי. לא התעסקתי בכדורסל. לא רק שהפסקתי לעקוב אחרי הנעשה ב־NBA, היו שבועות שבכלל לא ידעתי מה המשחק הקרוב של מכבי. לפעמים הייתי מגיע לאימונים עייף, אבל תמיד הגעתי בזמן, אפילו שהראש שלי כבר היה במקום אחר. פשוט באתי כשהיה צריך, הלכתי עם האינסטינקט שלי, קלעתי סלים, והנה לך השנה הכי טובה בקריירה שלי ואחת העונות הכי טובות של מכבי אי פעם".
לא פיתה אותך להמשיך לעוד עונה?
"אפילו לא לרגע. בעיקר כי פיזית, ידעתי שאני גמור. כשפרשתי בפעם הראשונה, זה היה אחרי שעברתי ניתוח בברכיים וסחבתי פציעות. סבלתי לא מעט, ובעונה שעברה הייתי צריך ליטול משככי כאבים, היתה לי דלקת בגידים ואפילו צלעתי. כל הקריירה שלי סבלתי מכאבים בכפות הרגליים, וזה רק החמיר".
"חשבתי לעצמי, 'מה יהיה אם אפצע?'. אני לא רוצה לסיים כמו סטיב נאש, אכול פציעות ועם ההרגשה שזה לא בידיים שלי, ושהכדורסל נלקח ממני מבלי שאוכל לעשות דבר בנדון. הייתי בשל מנטלית לפרישה".
אם בלאט היה נשאר כמאמן, היית שוקל להישאר?
"סוגיית המאמן לא היתה פקטור בהחלטה שלי. באתי מראש לסיבוב אחרון וידעתי שבסוף העונה אני פורש סופית".
ברגע שבלו נחת באל.איי, ביוני האחרון, הוא התחבר עם איש העסקים הישראלי אלי טנא, הבעלים של חברת הנדל"ן "פאנורקס" בדרום קליפורניה. "אחרי הפגישה אתו ועם עוד כמה חברות מקומיות שעוסקות בתחום, הבנתי שאני לא רוצה להיות רק מתווך, אלא לקחת את זה לעבר יזמות. להתמחות בנדל"ן מסחרי - מבנים, מגרשים ונכסים במקומות שונים בעולם".
"הבנתי שאני יכול להישען על קשרים שלי עם ישראלים, עם יהודים אמריקנים ועם בוגרי האוניברסיטה שבה למדתי. רבים מהאנשים הללו עוסקים בנדל"ן, אז אמרתי: 'בינגו, זהו זה!' אני אלמד את החומר, אתמקצע בו, ובסופו של דבר יהיו בבעלותי נכסים. בספטמבר עברתי את הבחינה להוצאת רישיון תיווך".
מכבי דיברו איתך בחודשים האחרונים על חזרה?
"באוקטובר נסעתי למשחק ההכנה שלהם מול הברוקלין נטס. ערב לפני המשחק הלכתי לאימון כדי לפגוש את שמעון מזרחי, הצוות והשחקנים. היה נהדר לראותם. כמובן, הם מיד שאלו אם אני רוצה לחזור, אבל אמרתי להם, 'זהו, אני סיימתי'. תמיד אשמח לשמור על קשרים עם המועדון או להפיץ את המותג מכבי בקרב קהילות יהודיות באמריקה, אבל גמרתי לשחק, וכבר יש היום דור חדש של שחקנים. המשכתי הלאה".
גם סכום שמן של 7 ספרות לא יחזיר אותך?
"חד משמעית לא. אין סיכוי".
אתה יודע שהאוהדים של מכבי יהיו מוכנים לקבל אותך בחזרה בכל רגע.
"כל החודש האחרון שלי צעקו לי 'תישאר, תישאר!' אבל זה לא היה סוד שאני כבר בראש אחר. ראיתי את אהבת האנשים אחרי שזכינו ביורוליג. הלכתי לפגישות עם אנשי עסקים ישראלים והבאתי איתי את הגביע, ואנשים פשוט היו בהלם. כולם שלפו את הסמארטפונים וביקשו סלפי איתי ועם הגביע. רציתי שהתמונות הללו יצופו ברשתות החברתיות, אני סלבריטי! זה הדבר שהכי חסר לי - כל האנשים ברחוב שתמיד הרעיפו עלי חום ואהבה. אני רק יכול לקוות שאוכל לחוות שוב הערצה כזאת בקריירה החדשה שלי".
אתה צופה במשחקים של מכבי?
"לא, אבל אני מעודכן במה שקורה. אני קורא ברשתות החברתיות מה השחקנים אומרים בראיונות לאמצעי התקשורת אחרי תוצאה טובה או רעה, וכך אני מבין מה הלך הרוחות בקבוצה".
אז אתה מבין שעברו על הקבוצה ימים לא קלים.
"היו כמה הפסדים צורבים, אבל היו גם ניצחונות. זה לא קל לאחד קבוצה של שחקנים חדשים ולפתוח עונה ברצף הפסדים. אני יודע את זה על בשרי, מניסיוני במכבי. המבחן שלהם יהיה אם הם ייצאו מזה מאוחדים, כמו בזמן הזה לפני שנה, כשהמצב היה דומה. ככל שמתקדמת העונה כך צריך לקבל החלטות קריטיות".
"יהיה מעניין לראות מי יהיה הכוח העולה, שיחדיר בשחקנים מוטיבציה ואמון. בעונה שעברה זה הייתי אני, האיש שאזר אומץ לומר לחברים לקבוצה לאסוף את עצמם, וגם האיש שדיבר בתקשורת. הייתי השחקן הכי ותיק, וזה נתן לי את המקום להנהיג את יתר השחקנים, למרות שהקפטן היה פניני. ברגע שהבהרתי להם מה עליהם לעשות, ידעתי גם מה התפקיד שלי. כשביטאתי במילים את מה שחלף במוחי זה עזר לי, בדיוק כמו שקראתי בספר 'הסוד', שלקחתי איתי לכדורסל".
אתה בקשר עם השחקנים מהעונה הקודמת?
"פה ושם, בטוויטר. למשל, עם טייריס רייס או עם ריקי היקמן. ג'ו אינגלס היה באל.איי לתקופה קצרה כשהיה אמור לשחק בקליפרס והיינו אמורים להיפגש, אבל בסוף הוא עזב ולא הספקנו".
אתה בקשר עם בלאט?
"אנחנו מדברים מדי פעם. כשהוא הגיע לקליבלנד הוא הזמין אותי לאימונים כדי להיבחן לקבוצה, אבל סירבתי. אמרתי לו שפרשתי. אני שלם עם זה".
מה חשבת על השילוב המפתיע של גודס ופיני גרשון?
"ממש לא הופתעתי, בטח שלא מהיצירתיות של ההנהלה בבחירת בעלי התפקידים בקבוצה. גודס מאמן טוב והוא בשל להזדמנות הזו, בדיוק באותו מסלול שעבר בלאט בשעתו, כשמכבי קצרה הישגים ואליפויות. הם רצו להצמיד לו עוד קצת ניסיון, ואני חושב שיש הרבה מה ללמוד מפיני, באופן שבו הוא מניע את השחקנים. אם התקשורת ביניהם תהיה מוצלחת, זה ישליך על הישגי הקבוצה. אבל מאמן הוא לא קוסם, הוא צריך את השחקנים שיוכלו להצעיד את הקבוצה קדימה".
אתה חושב שמכבי של היום תוכל לשחזר את ההישג המדהים מהשנה שעברה?
"עדיין מוקדם לומר. הקבוצה רק מתעצבת מחדש, אלה דברים שלוקחים זמן. אי אפשר לשפוט אחרי חודשיים וקצת בתוך העונה. אני לא מרגיש שאני מסוגל להיכנס לדקויות, כי אני לא מעורה בכל הנתונים. דבר איתי לקראת סוף העונה ואז ננתח".
אתה חושב לפעמים על הפיינל פור החלומי במילאנו?
"אני נזכר ברגעים האלה מדי פעם, ותאמין לי שהם מתוקים מתמיד כשאני כבר בגמלאות. כולי צמרמורת כשאני חושב על הזכייה".
היית אומר שהניצחון על צסק"א היה פוקס?
"אין ספק שהיה לנו מזל, או יותר נכון, כוח רצון משולב עם מזל. בסוף הרבע השלישי היינו בפיגור 15, וקואוץ' בלאט אמר לנו בחדר ההלבשה שזה מצב מצוין, ושהוא שמח בשביל כל הקהל שהגיע להריע לנו. הוא ביקש מאתנו ליהנות מהרגע. עלינו לרבע האחרון במה שכינינו 'פיק־אפ מסודר', חופשיים וקלילים, בזמן שצסק"א היו בטירוף של רק לא להפסיד. המאמן שלהם, מסינה, מפעיל הרבה מאוד לחץ על השחקנים וצועק, שיחקתי תחתיו בבנטון טרוויזו ב־2005-2004, כך שאני יודע".
"אז היתה קבוצה אחת עם לחץ כבד על הכתפיים, מול קבוצה כישרונית שמשחקת בשביל הכיף. לכן הצלחנו לעשות קאמבק. כשהיינו בפיגור 4 עשיתי מהלך ספציפי עם טייריס רייס, שהתאמנו עליו, אבל הוא אף פעם לא הלך קודם. ואז, באותו רגע מכריע, הוא פתאום הצליח וקלעתי. ידעתי שהפעם אני לא אפספס".
בלו מתגורר בשכונת ווסצ'סטר שבמערב אל.איי, חמש דקות מהאוקיינוס השקט. גם בתו הבכורה, ממערכת יחסים קודמת, היילי (13), כבר לא רחוקה: בקיץ האחרון היא עברה עם אמה מאריזונה למחוז אורנג' שבדרום קליפורניה, מרחק 45 דקות נסיעה מביתו. אשתו מייגן מתעסקת בפריטים עתיקים ויש לה חנות באתר eBay.
אתה מתגעגע לישראל?
"זה בית שני בשבילי, אבל נולדתי בלוס אנג'לס, ולכאן אני שייך. בעיקר חשוב לי לדאוג לעתיד הכלכלי של שלושת ילדיי. הבן והבת הקטנים שלי אוהבים לשחק כדורסל, ואני יורד איתם למגרש השכונתי לשחק מדי פעם. שם אני מיד מבין שפיזית אני כבר לא בכושר, אבל אשמח לקבל פרסומות למותגים שקשורים בספורט ויכולים להרוויח בגלל השם שלי, גם בישראל, אם ירצו לשכור את שירותיי. כולי תקווה שעם עבודה מאומצת, גישה חיובית וטיפת מזל, אשחזר את מידת ההצלחה שהיתה לי בתור כדורסלן".
מה הדבר המרכזי שלקחת מהשנים שלך בארץ?
"שמדובר במדינה של לוחמים, וככה שיחקתי. מכבי סימלה את זה עבורי - להיות האנדרדוג, הקבוצה עם התקציב הכי נמוך בהשוואה למועדונים באירופה, זו שכל הסיכויים נגדה, ולכן חלה עליה חובת ההוכחה הגדולה ביותר. משם, החוכמה היא להתגבר על המכשולים ולצאת מנצחים. להיות ישראלי זה להיות חכם".
מדי פעם הוא מעניק הרצאות בפני חברי הקהילה היהודית, שבהן הוא מביא את סיפורו האישי, ועל הדרך אוסף עוד כמה הזדמנויות לנטוורקינג. ביום שלישי הקרוב הוא צפוי להשתתף באירוע שיוזם סניף קרן קיימת לישראל בלוס אנג'לס לפני משחק של הקליפרס בסטייפלס סנטר. לפני המשחק יודלק נר חנוכה, יחולקו סביבונים לילדים יהודים וישראלים ויוגש כיבוד קל ממעדנייה כשרה בעיר.
מה החלום שלך?
"להרוויח מספיק מעסקי הנדל"ן כדי להתנדב בתור מאמן כדורסל ולהדריך את הדור הבא. הלוואי שהייתי מגיע מוקדם יותר לתובנות שיש לי כיום. שבמקום להעביר את היום בקריאת מגזיני ספורט ובצפייה באתרי כדורסל, הייתי מעלעל במוספים כלכליים ומבין כמה הכל סובב סביב כסף. היום אני יודע הרבה על הביזנס הזה שנקרא כדורסל, וכולו כלכלי. הייתי שמח אילו ידעתי אז לקרוא טבלאות אקסל".
לאורך הראיון הוא מתעטש לא מעט, עד שהוא מבקש להתנצל. "אני לא חולה או משהו, אלה אלרגיות שאני סובל מהן כבר כמה שבועות. סבלתי מזה עוד בילדותי, ועם השנים זה עבר. אבל בגלל שכבר עשור לא חייתי באל.איי באופן מסודר, הן תקפו אותי שוב. גם כשחזרתי לכאן אחרי הפרישה הראשונה ב־2012 לא הגבתי טוב לחילופי האקלים, וזה הסתדר אחרי שחזרתי לישראל. והנה זה שוב חזר. אני עומד לעבור בקרוב סידרה מקיפה של בדיקות כדי לראות במה מדובר".
"המערכת החיסונית שלי לא במיטבה, כי מאז שפרשתי אני לא מקפיד על דיאטה וכמעט לא מתאמן. אם פעם ב־6 בבוקר הייתי מרים משקולות במכון, עכשיו הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה עונה לאי־מיילים. אני צריך להתאפס. ברגע שהעסקים יתחילו לדפוק, אחזור לכושר, אני בטוח".
אולי זה סימן שאתה צריך לחזור לארץ.
"אני באמת מתכנן ביקור, אבל רק כדי להיפגש עם ראשי קרנות פנסיה, ומשם אסע לסין להיפגש עם אנשי עסקים. הכל כדי להגיע למשקיעים שמעוניינים בנכסים בקליפורניה, כשהמטרה היא להיות חלק מאותן עסקאות. הרבה מעבר לעמלת התיווך, אני מקווה להיכנס לתחום של פיתוח ובנייה עתידיים, כאמצעי להרוויח כסף. אם להגדיר זאת בשתי מילים: אני יזם. אבל תהיה בטוח שהלב שלי יהיה תמיד צהוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם