הזהב המזויף של פיפ"א: כדור הזהב הוא בלוף
המירוץ לתואר "כדור הזהב" - שחקן השנה בכדורגל העולמי - תמיד גרר מסעות יח"צ וטבל באינטרסים. אבל שינוי שיטת הבחירה על ידי פיפ"א גם הפך אותו ללא מייצג את מה שמתרחש על הדשא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שעוקב אחרי תקשורת הכדורגל הבינלאומית, שומע לא מעט טיעונים בעד ונגד המועמדים לזכייה
קפטן ברצלונה צ'אבי כבר הכריז כי "רונאלדו אפילו לא ראוי לסיים בין שלושת הראשונים". רוברטו קרלוס, כוכב העבר של ריאל, סבור "שלא ייתכן שרונאלדו לא יזכה". תיירי הנרי, כוכב העבר הצרפתי הנפלא, המום שתומאס מולר הגרמני לא בשלישייה הסופית. ומישל פלאטיני, נשיא אופ"א, סבור משום מה שהזוכה חייב להיות מי שזכה בגביע העולם.
זהו תיאטרון בובות די מגוחך כי הבחירות כבר התקיימו. 21 בנובמבר היה התאריך האחרון לבעלי זכות ההצבעה לבחור, ונוייר, מסי ורונאלדו הם לא העולים לגמר, אלא מי שכבר הגיעו לשלושת המקומות הראשונים. כל שיתרחש בטקס החגיגי בציריך הוא שפיפ"א תפרסם את הדירוג המדויק. כל העסק מזכיר קצת ערבי בחירות, שבהם חלק מהפוליטיקאים ממשיכים לדקלם את סיסמאות הקמפיין בין מדגם הטלוויזיה לתוצאות האמת.
ובכל זאת, לפחות עד שהתקבלו הקולות, ליחסי ציבור יש כיום הרבה מאוד קשר לזוכה בפרס. ריאל וברסה כבר הודו בעבר שהן משתמשות במשרדי יחסי ציבור כדי לקדם את שחקניהן בבחירות לפרס.
הכל החל מגבריאל האנוט, שהיה מקרה נדיר ביותר: עיתונאי ספורט בכיר - בעיתון הצרפתי "ל'אקיפ" וגם ב"פראנס־פוטבול" - שהיה בעצמו כדורגלן מצוין. האנוט שיחק עבור צרפת כמה פעמים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ודווקא הוא הגה את הרעיון שעיתונאי אירופה יבחרו את כדורגלן השנה האירופאי - אולי כי הכיר את שני צדי המתרס.
כדורגלנים הם גוף בוחר לגיטימי כשזה מתרחש בתוך ליגה מסוימת - למשל כשכדורגלני אנגליה בוחרים את כדורגלן השנה באנגליה - כי הם משחקים זה מול זה. אבל כשזה מגיע לאיסוף ידע על עולם הכדורגל בכללו, עיתונאים בכירים יודעים הרבה יותר.
עיתונאי היבשת הפתיעו כשבבחירה הראשונה בחרו כדורגלן אנגלי בן יותר מ־40, סטנלי מת'יוס, שהוליך את קבוצתו בלקפול למקום השני בליגה. מת'יוס הקדים במעט את אלפרדו די סטפנו, שהוביל את ריאל מדריד לאליפות אירופה. והם המשיכו לעשות את מה שעיתונאים טובים עושים: חוקרים, בודקים וכן - גם מנסים לחשוב מחוץ לקופסה ולהפתיע.
הגוף בוחר והחף מאינטרסים - גם אם עיתונאי זה או אחר ישב לקפה עם שחקן כלשהו - האדיר את יוקרתו של הפרס, אף שהוא הוגבל לאזרחים אירופאים עד 1994.
אבל בפיפ"א לא יכלו לסבול מצב שבו משהו בכדורגל לא יהיה בשליטתם. וב־2010 לחצו על העיתון הצרפתי לאחד בין הפרסים - בתהליך שיכלול עיתונאים, קפטנים לאומיים ומאמנים.
מה בעצם הבעיה בשילוב נקודת המבט של מאמנים וכדורגלנים בכירים בתהליך בחירת הכדורגלן המצטיין בעולם? מהר מאוד התברר שהידע של קפטן קמבודיה או של מאמן נבחרת איי שלמה הם בעיה קטנה, כי האינטגריטי של הכדורגלנים והמאמנים עצמם עומד למבחן.
בשנה שעברה, למשל, בחר מאמן פולין את רוברט לבנדובסקי הפולני לשחקן הטוב בעולם; מאמן ווילס בחר את גארת' בייל ומאמן ספרד את צ'אבי. שחקנים בחרו את שחקני קבוצתם ללא סיבה.
אבל מה נלין על יושרם של מרבית הבוחרים - כשיש לנו את שניים מחתני השמחה הקבועים: במעמדם כקפטנים של ארגנטינה ופורטוגל, מסי ורונאלדו מעולם לא העניקו קולות זה לזה. זו רמה מבישה של חוסר ספורטיביות, הרחוקה שנות אור מהפרגון השורר למשל בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל בטניס או בין לברון ג'יימס לקובי בראיינט בכדורסל.
פיפ"א תורמת את חלקה בפוליטיזציה של הפרס. ראשית בכך שהיא מפרסמת רשימת מועמדים שהיא פופוליזם צרוף. זהו ייצוג אינסופי לכדורגל של ריאל מדריד וברצלונה גם בשנה ששתי הקבוצות הללו - למרות יתרון כספי עצום על יריבותיהן - לא זכו באליפות ספרד.
הבעיה העיקרית ברשימה היא תחושה שמשחקי כדורגל כאילו לא התקיימו. שחקני ריאל מאכלסים יותר מרבע מהרשימה. בעיה קטנה: ריאל סיימה במקום השלישי בספרד וגם אם זכתה בגביע אירופה, עשתה זאת בזכות שער ניצחון בדקה 90. לאתלטיקו שזכתה באליפות - רק שני נציגים (שמאז כבר עברו קבוצה לצ'לסי).
שלושת הזוכים במקומות הראשונים הם כדורגלנים טובים. אבל נוייר לא היה המצטיין של גרמניה בגביע העולם וכמה קריטי הוא שוער בקבוצה שזוכה באליפות בהפרש 19 נקודות בליגה, שבה לכל קבוצה פחות ממחצית מתקציבה? את גביע אירופה הפסידה קבוצתו כשנוצחה 4:0 במשחק האחד שבו גדולתו כשוער באמת עמדה למבחן.
מסי ורונאלדו הם הגדולים שבשחקני תקופתנו, אבל כל שנת כדורגל נבחרות - כמו שנת גביע העולם הנוכחית - חוזרת וממחישה כמה הם רגילים לשחק בעדיפות מוחלטת של קבוצותיהם.
ממוצעי ההבקעה המפלצתיים שלהם נופלים אל גבולות הנורמלי לחלוטין בנבחרות הלאומיות. הופעתו של רונאלדו במונדיאל היתה עלובה; מסי לא הצליח להבקיע בשלבי הנוק־אאוט ובחירתו על ידי ועדה מטעם פיפ"א (שהחליפה בחירה דמוקרטית של עיתונאים) למצטיין המונדיאל כה הביכה את פיפ"א שגם הנשיא ספ בלאטר הודה שהיתה לא ראויה.
גיבור העונה המרגשת של אתלטיקו - דיאגו גודין מאורוגוואי - כלל לא היה במועמדים לבחירה, ולעומת זאת שחקן בשולי ההרכב של באיירן מינכן, מריו גצה, ברשימה. גצה אכן חתם מונדיאל חלש ועונה בינונית בכך שכבש את שער הניצחון בגמר גביע העולם. כך שזו התמונה אמתית של הפרס הזה: פופוליזם וחוסר התמצאות במתרחש בכדורגל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם