אני ואתה נשנה את האולם
ייקח לנו זמן להתרגל לאכסניה החדשה בדרייב אין, אבל אתמול קיבלנו את ה-DNA האמיתי של הפועל ת"א ואחותה מירושלים. האחד, עוף חול אמיתי, שהתחיל מאפס ונעמד על רגליו עם תקציב של 6.5 מיליון שקל. מולו חול בטעם עוף, שבתקציב גדול פי ארבעה כמעט, ממשיך את המסע העצוב לשומקום. במילה אחת - פאתט
אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את האוטובוס הצהוב של מכבי ת"א מגיע מדיזנגוף לסיבוב הזה של רחוב אוסישקין, בואכה גיהנום. זה היה קורה בערך שעה ורבע לפני הפתיחה. ראשון היה יורד מוני פנאן, וכמו קזבלן, היה עומד עם מסטיק בפה, חזה מתוח, סוודר שחור ומוקסינים תואמות באמצע הכביש החסום ומפקח על שחקניו הנבלעים בכותליו של עורף האויב.
פנאן עוד היה מסתכל בעיניים חודרות לעבר המתגודדים האדומים לאורכו של הרחוב, הדורשים שיביא להם את ראשו. בסוף מישהו היה דוחף אותו פנימה, לכיוון הספסל שלהם.
כבר שנים שהרחוב הוחזר לתושביו. זה נכון שהיינו בהפגנה הגדולה ההיא נגד הריסתו, ואפילו נאמנו וקראנו לחולדאי לחשוב פעמיים, אבל במרחק הזמן, ולמרות ההשפלה בהריסת הבית הזה, אוסישקין לא היה יכול להישאר שם, כשהוא הופך לבני ערובה את דיירי האזור. כולם עלו גבוה מדי על הגג.
חולדאי היה אכזר מדי, חסר רגישות ואיטי מדי בהבטחותיו לבנות בית חדש להפועל, והאוהדים שברו את הכלים במחאה שביקשה לחרב את איכות חייו של חולדאי, שתרצו או לא, הפך את ת"א בשנות שלטונו מעיר שעוזבים אותה, לעיר שמתרפקים עליה.
ייקח לנו זמן להתרגל לאכסניה החדשה בדרייב אין. האולם יפה, אבל מזכיר תיבת לגו גדולה, ופינותיו חדות וקוטעות את המשכיות היציעים. במתחם הענק הזה, שפעם, כשישראל רוקח, יהושע רבינוביץ' וצ'יץ' ניהלו את העיר, באו לשם עם האוטו כדי לראות גריז עם אוליביה ניוטון ג'ון, ובעיקר להתמזמז עם החברה הראשונה.
יכלו אם כבר בנו, להרים אולם של ששת אלפים מקומות, שהיה מתמלא לרוב. אומרים שהעירייה הקציבה 90 מיליון שקל לפרויקט, ודרשה 40 מיליון נוספים מימון חיצוני, כדי להגדילו. התכולה הקטנה היא טעות, ובעוד שנתיים שלוש יקוננו חכמי חלם על טעותם.
בכניסה בלבול ואי הבנה בזרימת הקהל ליציעים. ההורים של יונתן שולדברנד, סבבו והקיפו את כל האולם, נדחו בשער אחד, עוכבו באחר עד שהעלו את חמתו הצוננת של האב השבדי. בסופו של הצילה את המצב מתנדבת שהובילה אותם פנימה.
אני חושב על אריק איינשטיין. הוא שיחק בהפועל, במגרש הפתוח באוסישקין. כל פעם שהוזכר אוסישקין, הוא העביר נושא. בשבת חגג יומולדת 76, ואחר הצהריים עצרנו רגע בטרומפלדור, להגיד מילה ולתת חיבוק. השערים היו סגורים ומעבר לחומה סיננתי לו 'מחר משחקים פעם ראשונה בחדש. ירושלים'.
מדהים לראות את הדרך שעברה הקבוצה מליגה ב', ועד הרגע שעמדה הערב על הפרקט במשכנה החדש, ומולה יריבתה, זאת שהיתה צריכה לרשת אותה כל שנות נפקדותה, ולזנב במכבי ת"א. אבל ירושלים, לאורך כל השנים, מעולם לא נכנסה באמת לנעליה של הפועל ת"א, שנשארה, עם כל הכבוד למכבי חיפה וגלבוע גליל, הטעם הכמעט יחיד לקיומה של הליגה הלא כל כך מעניינת הזאת, בה משייטת לה מכבי אלקטרה להנאתה.
גם הפעם קיבלנו על קליפת אגוז את הדי.אנ.איי של שני המועדונים האלה. האחד, עוף חול אמיתי, שהתחיל מאפס ונעמד על רגליו עם תקציב של 6.5 מיליון שקל, ומולו חול בטעם עוף, הנקראת הפועל ירושלים, שבתקציב גדול פי ארבעה כמעט, ממשיכה את המסע הארוך, העצוב ורב השנים שלה, שאפשר לסכמו במילה אחת -פאתט.
ירושלים, אחרי ארבעה הפסדים רצופים, לא יכלה להפסיד פעם חמישית, ולמרות דומיננטיות בולטת במחצית הראשונה, ירתה לעצמה ברגל פעמיים, בכל פעם שהפועל ת"א ירתה לעצמה פעם אחת. ירושלים הובילה ב-8 ויכלה בקלות להוביל גם 16, אבל התפרקה בשניות ובלי קיצ'ן, גרין וטימור, הפכה את הערב של יינסי לטיול לילה מהנה בצבע, בגיבויים של לימונד ואובאנון, שהפכו יום קליעות טוב של ליאור אליהו לסיוט מתמשך.
אני מסתכל על אליהו ויותם הלפרין. כמה תקוות וחלומות נרקמו על גבם של הזוג הזה, שבואם המתוקשר והיקר לא שינה בגדול את הקטסטרופה הזאת שנקראת הפועל ירושלים. כן, לערב אחד או שניים, הם יפרקו כל מי שיעמוד בדרכם. אם צריך ינצחו את מכבי 30 הפרש.
אבל אז יעבור שבוע והם יפסידו לפלויישט מרומניה. אלוהים. הו דה פאק איז פלויישט, ואז הדיכאון הפלויישטי משתלט ותשע אפס בליגה, הופך לרצף הפסדים ולאובדן דרך. פלא שגם הארנה שלהם דולפת להם מהתקרה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם