ניר קלינגר: "מה, אני אליטה? לא מתבייש להגיע למגרש של צפרירים"
פתאום, בוקר אחד, מצא את עצמו ניר קלינגר בתפקיד המנהל הספורטיבי של מכבי שעריים. עכשיו הוא מספר מה גרם לו לעבוד בשכונה של רחובות, איך כמעט מונה למאמן הפועל תל אביב, ולמה הוא חושב שהוא מתאים לא פחות מאחרים (אם לא יותר) לאמן את נבחרת ישראל
הוא זכה בכל התארים האפשריים כשחקן וכמאמן בישראל. זכה באליפויות ובגביעים, היה קפטן הנבחרת, וגם הוביל את מכבי ת"א להופעה מכובדת בליגת האלופות, מול איצטדיוני הפאר של אירופה, עם קהל של 80 אלף אוהדים קולניים.
אבל בשישי שעבר, אחרי יותר מ־30 שנה במרכז הבמה של הכדורגל הישראלי, ישב ניר קלינגר על כיסא רעוע במגרש בחולון, מתחת לגגון פיברגלאס ישן, שהעניק לו קצת צל מהשמש הקופחת. הוא בא לראות את הקבוצה החדשה שהוא מנהל, מכבי שעריים, משחקת נגד הפועל אזור בליגה א' דרום.
מדי פעם זרק מילת עידוד לאחד השחקנים, לרגעים תפס את הראש בייאוש. היה קשה לזהות שם את המאמן התזזיתי ההוא, שהיה גוער בשחקניו או מתווכח בקולניות עם השופטים.
קלינגר, שיהיה בן 50 בעוד חודשים אחדים, מתעקש שהוא שלם לגמרי עם הקריירה החדשה והמפתיעה שבחר. "הייתי קרוב לחתימה בהפועל תל אביב", הוא חושף. "היו לי פגישות מאוד רציניות עם הבעלים אמיר כבירי, ובסוף זה נפל בגלל מישהו במערכת שהתנגד לכך נחרצות.
"גם השיחות שניהלתי עם יואב כץ, הבעלים של הפועל חיפה, על תפקיד המנהל הספורטיבי לא הבשילו. ואז החלטתי על כיוון אחר, וקיבלתי את ההצעה של שעריים. זו אחת ההחלטות החשובות בקריירה שלי. לא הצלחתי לקבל את התפקיד הזה בליגת העל, אז אני אעשה אותו בליגה א'.
"אני אומר לך שאני שואף להיות המנהל הספורטיבי הטוב בארץ, ותוך שנתיים זה יהיה הדבר הבא כאן. מה, אני אליטה? מה, אני מתבייש לבוא למגרש של שיכון המזרח? של נס ציונה? של צפרירים חולון?"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פעם, בשנות השישים של המאה הקודמת, הקבוצה של שכונת שעריים ברחובות שיחקה בליגה הלאומית שהיתה אז הבכירה בישראל. הישג השיא שלה היה ב־1969, כשהגיעה לגמר גביע המדינה, ושם הפסידה להכח רמת גן.
מאוחר יותר נשרה שוב לליגה א'. באמצע שנות השמונים העפילה לעונה אחת בלאומית, אבל נשרה כעבור עונה לליגה השנייה. לפני תשע שנים ירדה לליגה ב', וב־2011 הצליחה לחזור לליגה א'. בקיץ האחרון רכש את הקבוצה איש הנדל"ן אלדד פרי.
קלינגר קיבל את הקבוצה במצב לא מזהיר. היא היתה ממוקמת במקום השמיני בליגה השלישית בישראל, עם שלושה ניצחונות, שני הפסדים ושתי תוצאות תיקו. לפני ארבעה מחזורים, אחרי הפסד 4:0 למוליכה כפר קאסם, הוחלף המאמן ארז בנודיס בעידן בראון. שלא כמו קבוצות אחרות בליגות הנמוכות, בשעריים משחקים כמה שחקני עבר מוכרים - בהם סלים טועמה, שי אבוטבול ודדי בן דיין, שכיכבו במשך שנים במדי הפועל תל אביב.
כשקלינגר נכנס לאיצטדיון בחולון, בחולצה שחורה קצרה ומשקפי שמש, המאבטחים משפשפים את עיניהם בתימהון. אחד מהם צועק לחברו, "אחי, ניר קלינגר פה. בחיי שהוא פה".
הוא נכנס לכמה דקות בחדר ההלבשה של שחקניו. ממריץ אותם לנצח היום ומפנה את החדר לתדרוכים האחרונים של המאמן, עידן בראון. השעה 12:30 בצהריים, וביציע עם השמש הקופחת כבר יושבים 300 אוהדים של שעריים, מצוידים בצעיפים כחולים ובתופים ושרים "יאללה שעריים, מלחמה".
מוטי נביאן (43), אוהד שרוף, עומד ליד הגדר. אין לו עצבים לשבת ביציע. מרגע שהמשחק מתחיל הוא מעודד, צועק על השופט, מה לא. "אני מגיע לכל משחק של שעריים, הייתי גם באילת, ואם צריך אסע גם לירדן. להביא את קלינגר זה מהלך גדול של אלדד פרי (הבעלים; ע"נ). זאת אישיות כדורגל, זה קלאסה. פרי אמר שהוא משקיע בקבוצה 5 מיליון שקל, הביא לכאן תותחי על. נכון, עדיין לא הולך לנו כמו שרציתי, אבל אני מאמין שיהיה טוב. הלו, שעריים זה הגאווה של רחובות, לא מרמורק של אייל גולן".
כבר בדקה הראשונה של המשחק נביאן נכנס לאבל כבד. הפועל אזור עולה ליתרון 0:1. קלינגר תופס את הראש. אחרי כמה דקות מגיע השוויון של שעריים, והאוהדים קמים לתחייה, כאילו הקבוצה זכתה באליפות הליגה לפחות.
פיני בלילי בא לצפות ומתיישב ליד קלינגר. בלילי מאמן היום חלוצים בקבוצות בליגה א', והציע לעבוד גם עם שעריים. הם מדברים על כדורגל ומערכי משחק. ממש לפני המחצית עולה שעריים ליתרון 1:2 משער מרהיב של גל אלקנתי, בבעיטה אדירה לחיבורים. קלינגר קופץ מאושר. "וואו, וואו, איזה גול!"
במחצית השנייה אזור מצליחה להשוות, והמשחק מסתיים ב־2:2. הקהל על הגדרות, קורא למאמן בראון להתפטר. קלינגר ממהר לחדר ההלבשה.
"נכנסתי ואמרתי לשחקנים כל הכבוד. הם מאוד התאמצו היום. זה לא אסון התיקו הזה, ואני לא מיואש. זו עדיין לא הקבוצה שאני רואה בדמיוני. אי אפשר בכלל לשחק כדורגל במגרש כזה, עם דשא כזה. תראה, אפילו השער עקום כאן".
אני שואל אותו בשביל מה בדיוק הוא היה צריך את זה. "תשמע, מעולם בחיי לא עשיתי את מה שצריך, אלא את מה שהחלטתי עם הלב. כשאני מגיע להחלטה אני מבצע, חותך. ממש לא חיפשתי עבודה, מבחינה כלכלית הייתי יכול לשבת בבית אפילו שנה.
"בעונה הקודמת אימנתי את אשדוד וירדנו ליגה. לא המשכתי שם. הייתי כביכול מועמד לכל קבוצה אפשרית בגלובוס. תמיד יש את בורסת השמות הפנויים, הפעם הייתי ביניהם, והשם שלי עלה בכל פעם שהמעמד של מאמן זה או אחר התערער. בגלל שאני מיודד עם רוב המאמנים, מצאתי את עצמי השנה לא פעם מתקשר אל חלקם ואומר להם, 'אח שלי, אל תשים לב, אני בכלל לא מועמד לקבוצה שלך, זה לא נכון מה שכתבו בעיתון'".
"היו קבוצות שבאמת פנו אלי", הוא ממשיך. "אחת מהן היתה הפועל ת"א. היו דיבורים על המועמדות שלי, אבל זה לא יצא לתקשורת. אף אחד לא יודע כמה זה היה רציני וקרוב לסגירה. עוד בספטמבר, שבועיים אחרי הפיטורים של המאמן הקודם (ססאר מנדיונדו; ע"נ), נפגשתי עם אמיר כבירי ועם גורמים אחרים במועדון. ראיתי כמה כבירי חכם, רציני, משקיע כסף מהבית שלו, איזו אהבה ללא תנאי יש לו לקבוצה. ותאמין לי, אני פגשתי בעלים או שניים בקריירה שלי כמאמן.
"ישבתי שעות על המחשב והכנתי תוכניות עבודה מסודרות לקבוצה. עשיתי תחקיר מלא על הפועל, על השחקנים, הכרתי כל אחד בשמו ובתפקידו. אני חושב שהיסודיות שלי הרשימה אותם. בשבוע הראשון של השיחות הייתי בטוח שזה קורה. בסוף זה נפל. התבאסתי מאוד. היה לי שבוע שהייתי מאוכזב, אבל התעשתתי.
"אני חושב שזה גרר את כבירי לחודשיים האלה של קרקס המאמנים, שלא באשמתו. וזה פגע אנושות בקבוצה. אתה יודע מה זה למנות מאמן בסוף ספטמבר, לעומת אמצע נובמבר? אגב, אני מוכן לתת להם את כל התוכניות שלי. חשוב לי שכבירי יצליח, ואני מפרגן לו על הבחירה בגיא לוי, אני חושב שהוא מאמן מצוין".
אחרי הפועל תל אביב ניסית בהפועל חיפה.
"כן, היה לי משא ומתן עם יואב כץ על התפקיד שאני עושה היום בשעריים. יואב ואני מדברים כבר שנה בטלפון באופן שוטף. נפגשנו גם בשנה שעברה, כשהוא היה בארץ. הרעיון של מנהל ספורטיבי מאוד מצא חן בעיניו, אבל הוא לא היה מבושל עם זה".
למה, כי המאמן של חיפה, טל בנין, התנגד?
"זאת זכותו. אבל זכותו של הבעלים לקבוע את המערכת שהוא רוצה. בתוך שנתיים לכולם יהיו מנהלים מקצועיים, לא יעזור כלום לאף אחד. אתה צריך לשאול את עצמך למה המאמנים הישראלים לא מבינים שמנהל מקצועי רק יעזור להם. כשעבדתי בקפריסין, בכל קבוצה נידחת היה מנהל מקצועי".
למתבונן מן הצד היה נראה שחתרת מאחורי הגב של בנין.
"מה פתאום. שלחתי לו הודעות במהלך המשא ומתן ואמרתי לו את זה, וגם התקשרתי אליו. יכולתי להיות מאמן הפועל חיפה השנה אם הייתי רוצה, אבל היה ברור במשא ומתן שלי עם יואב שטל נשאר המאמן, ואמרתי כל הזמן ליואב להשאיר אותו. בנין לא הבין את המהלך, ראה בזה פגיעה באגו. זכותו. אני מאוד מחבב אותו. שמעתי שהוא נתן ראיון למקומון בחיפה ולא דיבר שם כל כך יפה, אבל לא קראתי את זה, כדי לא לייצר טינה כלפיו. הוא מאמן טוב, עדיין לא מספיק מנוסה, אבל יכול להתפתח למאמן טוב למדי".
איך הגעת מליגת העל לליגה א'?
"אלדד פנה אלי כבר לפני כחודשיים דרך עו"ד ציון אמיר, חבר שלי. נפגשנו והוא לא הציע לי כלום, רק התייעץ איתי על שעריים. הוא רק רכש את הקבוצה, זו העונה הראשונה שלו, והוא רצה לשמוע דעה מקצועית.
"נתתי לו את כל העצות שיכולתי, והתחלתי לבוא למשחקים. לאט לאט הקשר בינינו התהדק, עד שהגיעה ההצעה שלו להיות מנהל ספורטיבי. לקח לו חודש וחצי להביא אותי למצב שחתמנו חוזה.
"העניין הכלכלי ממש לא הכריע כאן, למרות שאני מקבל שכר נאה משעריים, ועובד גם בערוץ הספורט כפרשן. החלטתי ללכת על זה גם מהשיקול החברתי - לפתח את שעריים, לבנות מחלקת נוער וילדים, לשדרג את מתקני האימון שלא ראויים כרגע. בניגוד להרבה אנשים, אני רואה את התמונה הרחבה. אני התחלתי כעוזר מאמן של אברם גרנט במכבי ב־1998, והקבוצה הראשונה שלי כמאמן היתה בית"ר באר שבע, שהיו לה 14 אוהדים בדיוק. ספרתי אותם. כשעשיתי את זה לא הרימו גבה? לא אמרו 'מה הוא הולך לאמן שם'?
"אני התחלתי מלמטה. הפכתי להיות מאמן בכיר בגלל שהתחלתי בבית"ר באר שבע, לא קיבלתי מייד את מכבי ת"א או הפועל ת"א. עשיתי מסלול נכון. אז עכשיו זו תקופת ההכשרה שלי כמנהל ספורטיבי, ואני שואף להיות הכי טוב במקצוע הזה. היום יש את יורדי, ואני מסיר בפניו את הכובע על מה שהוא עושה".
הקבוצה שלך בכלל באמצע הטבלה, רחוקה מאוד מהפיסגה. אם לא תעלו השנה, תעזוב?
"ממש לא. ממש לא. אני בא לבנות משהו מוצק ולא מלאכותי. לא פלסטרים, לעלות ליגה ובשנה שאחרי לרדת בחזרה. זה טיפשי.
"אני איש טוטאלי באופי שלי. הולך כמעט לכל אימון. כרגע אני עוד בשלב של הכנת תוכניות עבודה, מטפל באלף ואחד דברים - מהבאת שחקנים נוספים ועד מגרש אימונים ראוי. הרבה כאב ראש, אבל כיף לי".
ויצאת מהמשחק. לא בטוח שיביאו אותך בחשבון כשתתפנה קבוצה בכירה בליגת העל.
"תגיד, על איזה משחק אתה מדבר? על זה שמכבי בעונת ליגת אלופות מובילה את הליגה? איזה משחק יש פה בדיוק? חוץ ממכבי ומבאר שבע, שמזנבת בה או מגרדת אותה, כל שאר הליגה זה להיכנס לפלייאוף העליון כדי לא להילחם על הירידה. מה אנחנו מספרים סיפורים פה?"
בשנים האחרונות לא רשמת הישגים גדולים. לא היית בקבוצות גדולות, אפילו ירדת ליגה עם אשדוד בעונה שעברה.
"אני מודה שקשה לי יותר לעבוד בקבוצות קטנות, אני לא שוחה מספיק בחומר. מודה. אני טוב בלמעלה - להתמודד על אליפות, על תארים. לא מכיר את הלמטה. גדלתי בנוער של חיפה - כל שנה אליפות. לקחתי אליפויות עם חיפה בבוגרים, עם מכבי ת"א. קל מאוד לשאוף אוויר פסגות".
אפרופו פסגות, כאחד שהכיר מקרוב איצטדיונים של 80 אלף איש, לא קשה לך עכשיו עם כמה מאות ביציע?
"לשעריים יש קהל לא קטן. המטרה היא שבמשחקי הבית יגיעו 2,500 צופים. בחוץ באים 400-300 איש משעריים בלבד, וזה לא מעט בכלל. תבדוק כמה צופים היו במשחק בין קריית שמונה למכבי פ"ת בליגת העל. אולי כמה מאות".
הצעה טובה ממכבי חיפה או ממכבי ת"א וכל הסיפור הזה של שעריים נגמר ברגע?
"אני לא אתן לך עכשיו הצהרה מפוצצת. אי אפשר לדעת מה יהיה, כרגע זה לא הכיוון שלי, אבל אתה יודע, אני מאמן בנפש שלי, לא יעזור. אולי פתאום תבוא לי הדוּדה, השיגעון, לא יודע. היום אני רוצה להיות מנהל מקצועי. על פי החוזה שלי, בהסכמה ביני לבין אלדד, אני עוזב את שעריים רק אם יש לי הצעה לאמן את נבחרת ישראל. אם זה מגיע, אני נותן נשיקה לאלדד, והוא אמר לי שאז הוא פורש בפניי שטיח אדום ומשחרר אותי באהבה רבה".
אתה מאמין שזה יכול להגיע?
"למה לא? אני לא פחות טוב מאחרים, ואני יודע אולי טיפה יותר טוב מאחרים מה זה נבחרת ישראל. הייתי בנבחרת 12 שנים, יש לי 83 הופעות, יש מישהו שיכול ללמד אותי מה זה? שיחקתי שם גם חולה, עם 40 מעלות חום. תשאל את ד"ר רוסנובסקי, רופא הנבחרת. זה חלום חיי להיות המאמן הלאומי".
אז למה גוטמן קיבל את הג'וב הזה ואתה לא?
"כי אצלנו מודדים מאמן לפי ההצלחה שלו בעונה האחרונה בליגה. מי שעשה עונה טובה בליגה מתמנה למאמן הנבחרת. ואז מבינים שלא תמיד זה עובד.
"גוטמן מאמן מצוין. אני אומר לך את זה כמי שמכיר אותו עוד לפני שהוא התחיל לאמן. אחיו, גילי, היה שותף שלי בפאב. יש לי חלק בקריירת האימון של גוטמן. כשהייתי במכבי חיפה הוא ביקש ללמוד לאמן כדורגל, אז הבאתי אותו אלינו וביקשתי משלמה שרף, שהיה המאמן, שייתן לו לשבת באימונים ולכתוב רשמים.
"זה לא היה פשוט, ממש הכרחתי את שלמה לעשות את זה. אלי היה מאוד יסודי. הגיע לכל אימון והתחבר. הכנסתי אותו לחדר ההלבשה, ולימים הוא הפך לעוזר של שלמה. אבל אני חושב שבקבוצות הוא יותר טוב. בנבחרת, בקמפיין השני, הוא כשל. מה לעשות? מה אתה רוצה, שאגיד שהוא הצליח? הוא יאמין לזה?"
דיברת איתו במהלך הקמפיין?
"כן, דיברתי איתו בארבע עיניים בכמה הזדמנויות ואמרתי לו את דעתי. יעצתי לו לוותר על כמה שחקנים שלדעתי לא מתאימים לנבחרת. בקמפיין השני גם הצעתי לו לשנות פאזה וללכת על צעירים.
"ברוב הדברים הוא עשה הפוך ממה שאמרתי לו, וזו זכותו המלאה. אני עדיין חושב שהוא אחד המאמנים הטובים שהיו לנו בקבוצות. הוא מאמן ברמה הכי גבוהה שיש - עובד עם הקבוצה יום יום, בונה מערך טקטי, הוא אלוף בזה. מאוד יסודי, טקטיקן, יש לו אינסטינקטים טובים. אבל בנבחרת הוא נכשל. אני לא אומר את זה כדי לפגוע בו".
אולי בכלל לא היתה לו נבחרת? אולי אין בדור הזה כוכבים גדולים?
"עזוב, מה קרה לך? יש שם שחקנים כמו טל בן חיים הבלם וטל בן חיים החלוץ וניר ביטון, נאתכו, זהבי כמובן, רפאלוב, מליקסון, דמארי, תומר חמד, וואו. היו לו שחקנים. עוגָנים. ונתתי לך רק את הכוכבים, אלה שהיו צריכים להיות המובילים של הנבחרת. היו לגוטמן בחירות פחות מוצלחות של שחקנים".
הנבחרות שאתה שיחקת בהן היו יותר טובות?
"בהחלט כן. זה לא היה רק הכישרון, כישרון יש גם כיום בנבחרת. זה בלט גם באופי, באישיות של השחקנים. במנהיגות. יש הבדל עצום בין השחקנים של אז לשחקנים של היום, בעיקר בפרמטרים של האופי והאישיות. אולי למעט זהבי".
ועדיין, גם הנבחרות שאתה שיחקת בהן לא עלו לשום טורניר גדול.
"הכדורגל שלנו צריך לעבור מהפך. הכי מבאס אותי שאנחנו, אוהדי הכדורגל, כבר התרגלנו לחוסר הצלחה. צריך ללמוד מנבחרות אחרות בעולם. תראה את איסלנד, הונגריה, אפילו קפריסין, איזה מהפך הן עברו.
"צריך למנות מנהל מקצועי שיבחר את המאמן הבא ביחד עם יו"ר ההתאחדות. אולי אפילו שיהיה צוות אימון שיכלול שחקני עבר של הנבחרת. ואת כולם לשלוח עכשיו, ללא דיחוי, להונגריה, למשל. שילמדו אילו אקדמיות לכדורגל הקימו שם, אילו מאמנים הם מינו. זה מה שצריך לעשות, או שנמשיך לצעוד עוד ארבעים שנה בביצה.
"אני חושב שעופר עיני הוא איש רציני, גם פגשתי אותו, והוא יצטרך להחליט על מאמן זר או צוות ישראלי. אני חושב שבכל מקרה, בצוות האימון הבא צריכים להיות שחקני עבר ותיקים של נבחרת ישראל".
למשל, אתה.
"לא אגיד את זה, סליחה. אני לא אעשה קמפיין לעצמי. ירצו - אשמח. לא ירצו - אולי בפעם הבאה. אתה יודע שאף פעם לא מינו למאמן הנבחרת שחקן עבר בנבחרת? אלוהים ישמור, פעם אחת תנו צ'אנס. לא ילך - תגידו 'ניסינו'".
אנחנו נפגשים ביום שלמחרת התבוסה של מכבי ת"א לצ'לסי 4:0 בליגת האלופות. קלינגר, ששיחק רוב שנותיו במכבי, הגיע איתה כמאמן לליגת האלופות. הוא ניצח את איאקס אמסטרדם בארץ 1:2 וסיים בתיקו 1:1 עם יובנטוס הגדולה.
"במכבי מאמינים יותר מדי לקונספט של 'יש פערים בינינו לבין הקבוצות האחרות, ואי אפשר לסגור אותם בתוך כמה שבועות'. הגישה הזאת לא מקובלת עלי, והם יכולים לצעוק עד מחר. יש לי הרבה חברים במכבי ואני בקשר גם עם יורדי, אבל אני חושב שהם טעו. היה צריך להתכונן אחרת לכל הקמפיין הזה.
"אני לא אתחיל עכשיו ללקק למכבי על עצם ההעפלה לליגת האלופות, זה לא אני. מכבי יודעת מצוין, ובעיקר השחקנים יודעים, שהם יכלו להוציא יותר מהקמפיין הזה. זה היה קמפיין רע, שלא משרת את הכדורגל הישראלי.
"אני הייתי שם, בליגת האלופות. קיבלנו בהגרלה את בית המוות - באיירן, יובנטוס ואיאקס. ואתה מדבר פה על שחקנים כמו ווסלי סניידר וזלאטן איברהימוביץ' ופאבל נדבד, וזאת רק הקצפת. איזה סגל היה לי? רוב הקבוצה שלי היתה בכלל חיילים. אתה זוכר רק את ברוך דגו. היו שם גם סאלם אבו סיאם, קובי מוסה, אבי סטרול, מושיקו מישאלוב ותמיר כהן. אפילו שוחרי הכדורגל כאן צריכים זמן כדי להיזכר בהם.
"אנחנו ניגשנו לפרויקט הזה של ליגת האלופות והפכנו אותו לגדול. שמנו את הליגה בצד, כדי לא להגיע למצב של מכבי הנוכחית בליגת האלופות. עשינו קמפיין מאוד טקטי, עשינו עבודה מנטלית כדי לא להתבטל בפני אריות כדורגל. ועם הסגל הזה ניצחנו את איאקס ועשינו תיקו עם יובנטוס. נכון שהפסדנו 5:1 לבאיירן מינכן, אבל זה היה משחק אחד מתוך שישה.
"אני לא אומר את זה כדי להאדיר את עצמי, אלא כדי להסביר למה הפוזה הזאת של 'יש פערים ואין מה לעשות' מקוממת אותי. לא מקובל עלי, מצטער. מכבי של היום היתה מנצחת את מכבי שלי בשמונה מתוך עשרה משחקים. זאת קבוצה עם תקציב של יותר מ־100 מיליון שקל, עם זרים מאוד יקרים, וציפיתי מהם ליותר בקמפיין הזה".
אולי האשמה היא בכך שהרמה של הליגה הישראלית רק הולכת ויורדת משנה לשנה?
"אין ספק שהליגה פה נחלשה. רמת האימון נחלשה, מעמד המאמן נורא. כל המאמנים יכולים לספר לך סיפורים. אני מדבר איתם, כולם חברים שלי. אני לא עושה להם שיימינג עכשיו, כי אני יודע שכולם רוצים להתפרנס. הם לא דוקטורים, הם לא עורכי דין, הם מאמני כדורגל, הם עברו הכשרה, וזה המקצוע שלהם.
"המאמנים בארץ מרוויחים בין 15 ל־50 אלף שקל בחודש נטו. הרבה מאמנים מרוויחים את הסכומים היותר קטנים, והם נמצאים בלחץ אטומי לאבד את העבודה שלהם. אין להם כוח לעמוד על שלהם מול הבעלים של הקבוצות. אני בטוח שיש מאמנים שהיו מתים ללכת הביתה, ומה שמחזיק אותם זה רק הפרנסה. אין להם עזרה. אני לא מתפלא שמכבי לוקחת אליפות שלישית ברצף, כי המאמן שם הוא מאמן כדורגל. הוא לא צריך להתעסק במשמעת ובתקשורת ובשום דבר מלבד הרכב וחילופים ואימונים.
"שיחקתי 17 שנים ברמות הכי בכירות כאן, ואני לא זוכר שאי פעם פיטרו מאמן שלי באמצע העונה. היה לנו כבוד למאמנים, ולהם היה מעמד מול השחקן. לי היו שלושה מאמנים גדולים ונחשבים - שרף, גרנט וקשטן, כולם היו סמלים מבחינתי. הם היו בשבילי כמו אבא.
"היום הכל אחרת. העולם נהיה הרבה יותר מורכב ואכזרי. אתה נותן ראיון למקום אחד - עיתונאי ממקום אחר דופק אותך ויושב עליך. השחקנים קולטים את זה, והם מדליפים נגד המאמן, כדי להסיט מעצמם את האש. מעולם לא עלה על דעתי לעשות את זה. להפך. הייתי קפטן בקבוצות ובנבחרת, ותמיד גערתי בשחקנים, לא הטלתי רפש במאמן מאחורי גבו. מאמן היה דמות נערצת מבחינתי. תמיד חשבתי שהוא מעל הקבוצה.
"אתם רוצים שיהיה פה כדורגל יותר טוב? יותר איכותי? בבקשה, תתחילו במאמנים. תתחילו במנהלים מקצועיים. תתחילו בזה שאף אחד לא יחשוב פה איך לא להפסיד את המשחק כי אחרת הוא יפוטר. הפחד הזה משתק את המאמנים".
איך מאמן יכול להתגבר על זה?
"אני הייתי עושה תמיד תיאום ציפיות עם הבעלים. בעלים של קבוצה ששם מהכסף שלו ראוי להערכה. אבל בקבוצות שבהן הבעלים מתערב ודומיננטי גם בקביעת ההרכב, לא הייתי יכול לעבוד. אימנתי בבאר שבע, ואני אומר לך שאלונה ברקת, למשל, נותנת למאמנים לעבוד חופשי ברמת ההרכב והחילופים".
אז אם איזי שרצקי קורא לך עכשיו לקריית שמונה אתה לא בא כי הוא מעורב בהרכב השחקנים?
"אני מצדיע לאיזי ומסיר בפניו את הכובע על מה שהוא עושה בקריית שמונה. זה האיש, הוא אוהב להיות מעורב. אז אתה רואה שהמאמנים שהוא עובד איתם הם מאמנים שמקבלים את המרות שלו, מודעים מראש לדברים. ולא תמיד זה נגמר בטוב, ראה מקרה רן בן שמעון וברק בכר. המאמנים יודעים על מה הם חתמו, אז שלא יבואו בטענות. כדורגל צריך להיות מנוהל כמו עסק גדול, ואין את הפונקציה הזאת פה. למה? כי מנהל ספורטיבי עולה עוד 20 או 40 אלף שקל בחודש.
"אתן לך דוגמה נוספת עד כמה אנחנו בפיגור בכדורגל שלנו. כשהשחקנים מורידים את החולצות בסף המשחק, אתה רואה שכולם לובשים את החזיות השחורות האלו. נו, אז גילינו עכשיו את הצ'יפים ומדידות מרחק הריצה של כל שחקן. ראית באירופה קבוצה שמשחקת עם זה? ראית חזיות על השחקנים שם? ממש לא. כבר שבע שנים הם לא משתמשים בזה. זה מציק, זה מעיק, זה מפריע, עבר מהעולם מזמן. אני מגחך כשאני רואה את זה.
"היום בכל איצטדיון שמכבד את עצמו יש מערכת מסודרת שמצלמת את המגרש, ויכולה להגיד בדיוק כמה כל שחקן רץ. אני, כשחקן, הייתי צריך לשים עלי חזייה כדי לדעת כמה אני רץ? אני יודע ששחקן רץ מהתחלת המשחק ועד סופו, בלי הפסקה. אז שישימו פה את מערכת הפרוזון הזאת, שקיימת בכל אירופה, ויפסיקו עם החזיות האלו.
"וזאת רק דוגמה קטנה לפוזה שלנו. תפסיקו עם ההמצאות האלו כבר".
קלינגר נולד בשכונת קריית אליעזר בחיפה, בן שני לשמשון, בעל עסק למדפסות, ויעל, גננת. יש לו שני אחים - טל, בת 53, ורן, בן 42. "ההורים שלי טוענים שכבר מגיל שנתיים התחלתי להתרוצץ בבית עם כדור, אבל אבא שלי חשב שממש לא כדאי שאהיה כדורגלן. הוא מעולם לא היה במשחק שלי, זה פשוט לא עניין אותו. להפך, הוא די הפריע לי בהתחלה.
"בגיל 11 הצטרפתי לקבוצת הילדים של מכבי חיפה, ואבא לא אהב את זה. הוא רצה רק לימודים, לימודים, לימודים. הוא הכריח אותי ללכת כל הזמן לספרייה ועשה איתי הסכם - אימון תמורת ספר.
"בדיעבד אני מבין היום שזאת אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי ממנו, בעל כורחי. אני מכור לספרים עד היום. תולעת של ממש. קורא הכל. מאיר שלו, יאיר לפיד, עירית לינור ידידתי, כעת אני עם הספר האחרון של הרלן קובן, שאותו קראתי בטיסה, אבל הוא קצת נמאס עלי. יש לי בבית מאות ספרים".
קלינגר התבלט בקבוצות הילדים והנוער של מכבי חיפה. הוא נחשב לקשר אחורי קשוח, שמשחק עם הרבה התלהבות ובלי פשרות.
לקבוצה הבוגרת הצטרף ב־1984. כבר בעונה הראשונה זכה עם הקבוצה באליפות המדינה, תחת הדרכתו של שלמה שרף. הוא שיחק במדי הירוקים שש שנים. ב־1990 הדהים את הכדורגל הישראלי כשהחליט לעבור לשורות היריבים המושבעים מתל אביב.
"אני לא זוכר בדיוק, אבל אני חושב שהם נתנו לי הצעה של 100 אלף דולר לעונה, כשהרווחתי אז 24 אלף. אבל זה לא היה רק הכסף. הייתי חייב את זה מבחינה נפשית, הייתי חייב את האוויר הזה, ואני מודה לאלוהים שהחלטתי אז לעשות את הצעד הזה.
"מכבי חיפה לא הסכימו לשחרר אותי, הלכנו לבית משפט, ובסוף נקבע שאשתחרר למכבי תמורת 127 אלף דולר - שהיה עד אז סכום ההעברות הכי גבוה בכדורגל הישראלי אי פעם. היתה אז פסיקה תקדימית שאני לא רכוש של המועדון, ובעקבות המקרה שלי גם הוקם המוסד לבוררות בהתאחדות לכדורגל.
"האוהדים של מכבי חיפה שמרו לי טינה הרבה שנים על המעבר הזה, ואני חושב שלא בצדק. אני חושב שהבאתי להם הרבה כבוד".
אפרופו אוהדי חיפה, מה דעתך על מה שחלק מהם עושים ליוסי בניון? הקללות נגדו?
"קודם כל, זה לא הקהל של מכבי חיפה. זה קומץ של אוהדים. הקהל של חיפה היום זה משהו שאני לא חוויתי כשחקן. הליכה עיוורת כזאת אחרי הקבוצה, במאסות, בכמויות אדירות, זה מדהים.
"אני חושב שיוסי צריך ללמוד להתעלם מהקומץ שמתנפל עליו ולא להגיב. אם הוא היה יודע כמה קללות קשות אני ספגתי כשחקן, השערות שלו היו סומרות. ככל שהוא יתייחס לזה יותר, כך הוא יעצים את זה.
"אני עד היום סופג קללות ושירים. נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אם הוא לא יתרגל לחיות ככה, הוא יפגע בבריאות של עצמו".
הוא בכלל היה צריך לחזור לחיפה?
"הוא החליט לחזור, ואני מכבד את זה. אם אני הייתי המאמן, הוא היה שחקן קבוע בהרכב. אני אומר לך את זה למרות שאני לא חבר קרוב שלו. כאילו, בוא תגיד לי איזה הרכב אדיר יש למכבי חיפה, שאין לבניון מקום שם, גם בגילו.
"יוסי הוא שחקן שרץ במגרש, אין לו בעיית כושר, והוא צריך לשחק. רוני לוי הוא חבר שלי, אבל בעניין בניון אני לא מסכים איתו. כי אין היום מנהיגים בקבוצות ישראליות. אין היום את נמני, או קלינגר או אוחנה או יניב קטן. היום יש את אליניב ברדה וערן זהבי. וזהו. הדור הולך ופוחת. אז ברור שצריך מנהיג כמו בניון על המגרש, בטח בתקופה כזאת של הקבוצה.
"קשה לי לראות את קבוצת נעוריי הולכת ודועכת. כל עוד שיחקו בקריית אליעזר, ואני מכיר את יציע ג' שם ואת הלחץ, אז ניחא. אבל כשהם עברו לאיצטדיון החדש, כשמגיעים 25 אלף מינויים, כשיענקל'ה משקיע שנה אחרי שנה כל כך הרבה כסף, לא חוסך מהמאמנים שלו כלום, ושום דבר לא הולך - זה כואב לי".
היית רוצה לחזור לשם כמאמן?
"האמת, כן. מאוד. אבל אני לא ממהר לשום מקום. אני במקום אחר בחיים שלי, החלטתי לעשות משהו אחר, אחרי 17 שנים רצופות באימון".
במכבי ת"א שיחק שמונה עונות, החל מ־1990. הוא זכה איתה בשלוש אליפויות, שני גביעי מדינה וגביע טוטו אחד. ב־1998 גם פרש מהנבחרת, אחרי 11 שנים.
את קריירת האימון החל כעוזר המאמן של אברם גרנט במכבי ת"א. בשנים 2002-2000 אימן את בית"ר באר שבע, ואז מונה למאמן הראשי של מכבי ת"א. כבר בעונה הראשונה זכה באליפות. בעונה השנייה, שבה שיחרר את הכוכבים שלו, אבי נמני וטל בנין, סיימה מכבי במקום השני, ובקיץ העפילה לליגת האלופות. בעונה השלישית במכבי רשמה הקבוצה את ההופעה המכובדת בליגת האלופות וזכתה בגביע המדינה.
בעונה האחרונה שלו במכבי (2006-2005), "עונת הגלקטיקוס", נאלץ קלינגר להתפטר אחרי 11 מחזורים.
הוא נסע לקפריסין ואימן שם קבוצות שונות במשך ארבע שנים וחצי. בעונת 2011-2010 חזר לארץ, להפועל באר שבע. אחרי יותר משנה התפטר, חזר לקפריסין לכמה חודשים, ואחר כך עוד הספיק לאמן את הפועל חיפה ומ.ס. אשדוד - שאיתה ירד לליגה הלאומית.
כיום הוא משמש פרשן בערוץ 1 ובערוץ הספורט. רוב חברי הנפש שלו לא באים מעולם הכדורגל. "המקצוע הזה מאוד שואב", הוא אומר, "ואני למדתי לעשות הפרדה. עם אברם גרנט, למשל, אני בקשר טלפוני מדי פעם. אבל בדרך כלל כל אחד עסוק בענייניו".
כבר 23 שנים שהוא נשוי למיכל (45), מורה למתמטיקה בתיכון חדש בתל אביב ("עשיתי בגרות כמעט מלאה, מה שהיה חסר לי זה מתמטיקה. לפחות התחתנתי עם מורה מעולה למתמטיקה"). יש להם שלוש בנות - עמית (21), חיילת משוחררת, שי־לי (18), שמתגייסת בעוד כשבועיים, ואביב (14). הם גרים בשכונת צהלה בתל אביב.
את מיכל הכיר כשהיה בן 24, בפאב שהיה בבעלותו בחיפה. "היא באה לעבוד אצלי בתור מלצרית, ושודרגה מהר מאוד למנהלת משמרת. כשעברתי לשחק במכבי ת"א עברנו לגור ביחד בשכירות בבבלי. היא היתה שותפה מלאה להחלטה שלי לעבור מחיפה לתל אביב".
הוא אומר שתמיד הקפיד להיות אבא מעורב. "בכל הלידות הייתי ליד מיכל, ובכולן התרגשתי עד דמעות.
"מיכל ואני היינו תמיד אובססיביים בגידול הבנות. השתדלתי מאוד להכין איתן שיעורי בית, למרות שברור שמיכל עשתה איתן את המתמטיקה. היה חשוב לי להקריא להן סיפור לפני השינה ולבלות איתן כמה שיותר. בשבתות הייתי פחות עם המשפחה, בגלל המשחקים, וכפיצוי נסענו לא מעט לטיולים בחו"ל.
"כשעברתי לאמן בקפריסין, מיכל והבנות היו איתי מהיום הראשון. שילבנו אותן בבתי ספר אמריקניים בלרנקה, והיה להן נהדר שם. הן היו גיבורות ממש, התאקלמו צ'יק צ'ק.
"כשחזרנו לישראל אחרי שסיימתי לאמן שם, הן ממש בכו. היה להן מאוד קשה לעזוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם