כדור ברזל: נעמה שפיר ממשיכה להאמין
רגע אחרי הניצחון הסנסציוני על טורקיה, נעמה שפיר, הדתייה הבכירה של הכדורסל הישראלי, מאמינה שהנבחרת יכולה להחזיר עטרה ליושנה ולהעפיל שוב לאליפות אירופה. ותודה, או לא תודה, ל"אם תרצו"
כדורסל הנשים בישראל נמצא כבר תקופה ארוכה במגמת דעיכה. אחרי כמה שנים נהדרות, שכללו שלוש הופעות רצופות של הנבחרת באליפות אירופה והגיעו לשיא עם זכייה היסטורית של אליצור רמלה ביורוקאפ ב־2011, חזר הענף לאנונימיות הרדומה שלו. בשנים האחרונות, בהיעדר תקציב, קבוצות ישראליות ממעטות להשתתף במפעלים אירופיים, ובשני הקמפיינים האחרונים כשלה הנבחרת ולא העפילה לאליפות היבשת.
בשבוע שעבר נרשמו איתותים ראשונים של שינוי, לאחר שהנבחרת עשתה את הבלתי ייאמן וגברה על מקבילתה הטורקית, אחת החזקות באירופה, 62:63 והחזירה לעצמה את הסיכוי להעפיל לאליפות אירופה, שתתקיים ב־2017 בצ'כיה. "כשמשחקים מול נבחרת בסדר גודל של טורקיה, באופן טבעי יש מוטיבציה גדולה לנסות לעשות משהו מיוחד", אומרת נעמה שפיר בריאיון למוצש.
"האווירה בנבחרת טובה, זה תמיד מיוחד לשחק בבית במדים הלאומיים ויש תחושת סיפוק גדולה אחרי כל העבודה הקשה. בתוך שבוע וחצי שיפרנו משמעותית את הסיכוי להגיע לאליפות אירופה. המשחקים הבאים יתקיימו רק בנובמבר, אז נפגוש בחוץ את רומניה ובוסניה. אלו שתי נבחרות ברמה שלנו, ואנחנו בהחלט יכולות וצריכות לנצח. עוד לא עשינו כלום".
הניצחון המרשים על הטורקיות היה מעין נקמה, לאחר שבחודש נובמבר החולף הובסה הנבחרת באנקרה, 72:53, במשחק שייזכר בעיקר בגלל ההתנהגות האלימה ביציעים. במהלך השמעת ההמנון הישראלי החל חלק מהקהל הטורקי להתפרע ולשרוק בוז, בנוסף להנפת דגלים פלסטיניים ולהשלכת בקבוקי פלסטיק, שכמה מהם פגעו בשחקניות שלנו.
"זה היה מאוד לא נעים, אבל הייתה שם אבטחה מטורפת ומהר מאוד העיפו את המתפרעים החוצה", נזכרת שפיר. "שמחנו שהייתה לנו הזדמנות לחוויה מתקנת פה בארץ, לשיר את 'התקווה' עם הקהל הביתי".
לאחר אותו הפסד טראומטי מול טורקיה, הגיע הפסד ביתי מרגיז, בהפרש של נקודה, מול נבחרתה של רומניה ונראה היה שהבנות בדרך לכישלון נוסף בקמפיין מוקדמות. אבל אז הגיע ניצחון ביתי 72:76 מול בוסניה, שבו רשמה שפיר שיא קריירה לאומי עם 18 נקודות, 7 אסיסטים, 5 ריבאונדים ושלוש חטיפות.
לקראת המשחק מול הטורקיות בישראל, הפיצו אנשי ארגון "אם תרצו" סרטון שבו שפיר מספרת על מה שהתרחש באנקרה ומזמינה את הקהל למשחק הביתי מול הטורקיות. "אין לי שום קשר ל'אם תרצו'", היא אומרת, "הדברים נעשו בתיאום עם האנשים שקשורים לנבחרת, שביקשו ממני לצלם את הסרטון. גם אני הופתעתי לראות את זה בפייסבוק ובכל מקום. מבחינתי, אם הצלחתי להביא למגרש עוד כמה אוהדים שלא היו מגיעים בדרך אחרת, עשיתי את שלי".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שפיר, שגדלה ביישוב הקהילתי הושעיה בגליל התחתון ונחשבת לדתייה הראשונה ש"עשתה את זה" בכדורסל הנשים המקצועני בארץ, הפכה בשנה שעברה, אחרי פרישתה של לירון כהן, לרכזת המובילה של הנבחרת הלאומית. "לשמחתי, עוד הספקתי לשתף פעולה עם לירון על המגרש, עלינו כמה פעמים יחד בחמישייה", היא מספרת. "החיסרון שלה בפאזל מורגש, ואני מקווה שאני מצליחה למלא את החלל ולתרום את חלקי, למרות שמדובר בנעליים מאוד גדולות להיכנס אליהן".
זו השנה השלישית שבה משחקת שפיר בליגת העל בישראל. לפני כן שהתה חמש שנים טובות באוניברסיטת טולדו באוהיו, שבה שיחקה בקבוצת הכדורסל ולמדה מנהל עסקים. גם שם עשתה היסטוריה, כשהפכה ליהודייה האורתודוקסית הראשונה ששיחקה בליגות הבכירות של המכללות בארה"ב.
היא עשתה חיל בשנותיה מעבר לים, נבחרה לחמישיית הפרשמניות (שחקניות השנה הראשונה) בעונת הבכורה, ובעונת 2010/11 הובילה את טולדו לזכייה ב־WNIT, הטורניר המשני של אליפות המכללות, שבו נבחרה לחמישיית השנה והפכה לאגדה באוניברסיטה. "גם במרחק של שלוש שנים אחורה, זו עדיין חוויה נהדרת שנעים להיזכר בה ואני מאוד מתגעגעת", מספרת נעמה. "כשאני מסתכלת אחורה, התחושה היא שחייתי שם במעין סרט הוליוודי. זה היה מדהים, היו לי חמש שנים נהדרות".
בשנתה הרביעית במכללה, עם פתיחת העונה במחזור הרביעי מול אינדיאנה, התנגשה הגארדית הישראלית כבר אחרי 20 שניות בשחקנית יריבה וירדה פצועה מהמגרש. תוצאות הבדיקה אימתו את החשש הגדול. התגלה שהיא סובלת מקרע ברצועת הברך ותיאלץ להיעדר מהמגרשים זמן רב. "זו פציעה מהסוג שאתה רואה אצל אחרים ולא מאמין שתקרה גם לך", היא נזכרת. "למזלי, הייתי בסביבה מאוד תומכת מבחינה מקצועית ורפואית. את כל תהליך השיקום עשיתי באוהיו".
היו רגעים קשים?
"היו לא מעט רגעי משבר. קשה ומתסכל לעשות בכל יום שעתיים פיזיותרפיה, לא תמיד רואים התקדמות והיו רגעים ששאלתי בשביל מה אני צריכה את זה. מצד שני, הייתי מוקפת בהמון ספורטאים, גברים ונשים, שהתמודדו עם דברים דומים והרגשתי פחות לבד".
בתוך כמה זמן התאוששת?
"זו פציעה שלוקח חצי שנה לחזור ממנה, אבל אז העונה כבר נגמרה והיו לי כל חודשי הקיץ להחלים. עברה כמעט שנה עד שחזרתי למגרשים".
הצלחת לחזור לרמה שהיית בה?
"אני חושבת שכן, אבל לעולם לא אדע אם יכולתי להיות שחקנית טובה יותר בלי הפציעה ולא רלוונטי להתעסק בזה. אני לא חושבת היום על הפציעה כשאני משחקת ואין לי שום חששות".
הנתונים הסטטיסטיים שלך היום טובים פחות מאלו שהיו באוהיו.
"זו הייתה ליגה אחרת במכללות, עם שחקניות בגילאי 18־22. כאן אני משחקת בליגה מקצוענית עם שחקניות שחלקן גם ב־WNBA. אחרי הפציעה חזרתי לעוד עונה בקולג' והיו לי מספרים נהדרים".
היה קשה לחזור לישראל?
"העובדה שאני ישראלית ושיש לי כאן משפחה וחברים עזרה לי לנחיתה רכה יותר. ידעתי לאן אני מגיעה, אבל אין ספק שיש הבדל עצום בין המכללה לליגת העל שלנו. בשנים ששיחקתי בקולג', לכל משחק בית הגיעו 4,000 רוכשי כרטיסים בממוצע, כשחלקם היו מנויים. עכשיו, כשאני ברמת־חן, הכניסה חופשית ולא מגיעים אפילו כמה מאות".
חווית נפילת מתח?
"לא. אני ספורטאית מקצוענית שרוצה לנצח אם יש בקהל צופה אחד או אלף. המטרה עכשיו היא לשחק טוב, ליצור עניין, שתהיה ליגה אטרקטיבית ושאנשים יבואו למגרשים. זה תהליך ארוך שייקח זמן".
השהות הארוכה בארה"ב היטיבה עם הקריירה שלך או פגעה בה?
"אני חושבת שהקולג' תרם לי מאוד בהרבה מובנים ולא גרם לי בשום אופן להיות שחקנית פחות טובה. אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה, הייתי עושה אותו דבר בדיוק".
מה בנוגע ל־WNBA?
"אשקר אם אגיד שזה לא עלה בראש. זאת ליגת הכדורסל הטובה בעולם לנשים וכל אחת שואפת להגיע לשם. כשסיימתי את הקולג', הלכתי למחנות קיץ בתקווה לתפוס את עיניו של אחד הסקאוטרים, אבל לא יצא מזה הרבה. עם הזמן, זה גם הפך לפחות משמעותי עבורי".
עם חזרתה לארץ, חתמה שפיר לשנתיים באליצור רמלה, אחת הקבוצות הבכירות בענף. בעונה הראשונה הייתה שותפה להנפת גביע המדינה אך בסיומה של העונה השנייה, התפרק המועדון לאחר שנקלע לקשיים כלכליים, במה שנראה כעוד צעד בהידרדרות הענף. "מה שקרה ברמלה זו אכזבה ענקית", היא משתפת. "יש לקבוצה אוהדים מיוחדים, שהביאו הרבה צבע לליגה ומאוד חסרים עכשיו. לצערי, החובות שהיו לקבוצה עדיין קיימים אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה".
קיבלת הצעה לעבור לאלופה מאשדוד. מה גרם לך לבחור במכבי רמת־חן?
"רמת־חן זה מועדון מסודר שתמיד נמצא בצמרת. רציתי מאוד לשחק תחת המאמנת שירה העליון, ומשהו מבפנים הרגיש לי נכון אז הלכתי על זה".
מה צריך לקרות כדי להחזיר את כדורסל הנשים לקדמת הבמה?
"יש כאן בעיה, כי לא מוכרים כרטיסים באף משחק ואין כסף שנכנס. אני יודעת שבשנים האחרונות משקיעים הרבה מאמצים בפיתוח הדור הצעיר, אבל את התוצאות נראה רק בהמשך. חייבים לנסות ולחשוף את הענף כמה שיותר, להעביר משחקים בשידור חי וליזום כתבות בתקשורת. עם סיקור שמסתכם בשורות הצדדיות במדורי הספורט, לא נגיע רחוק".
מה היית רוצה לשפר במשחק שלך?
"תמיד יש על מה לעבוד, גם במה שאני טובה בו. אני בעיקר רוצה לשפר את נושא הקליעה מבחוץ. אני חושבת שעשיתי צעד בכיוון הזה אבל יש עדיין לאן להתקדם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מאוד שמחה עם המקום שאני נמצאת בו, אין לי תלונות אבל תמיד אפשר לשאוף ליותר. אני בארבע".
אקו"ם