הגל החדש: האלוף האולימפי שלנו מדבר על הכל
"איגוד השיט העמיד פנים שהיחסים בין משיח לצוברי טובים כדי להרדים את נמרוד, והוא האמין להצגה הזאת. מה ששחר עשה לגיטימי, אבל לא אתי" • גל פרידמן מסביר איך משיח הפסיד עוד כרטיס לאולימפיאדה ומדבר על חייו כאלוף אולימפי במיל': קיבוצניק, טבעוני, אבא
כשנמרוד משיח חזר מפלמה דה מיורקה מאוכזב, אחרי שהתברר שיחמיץ את האולימפיאדה השלישית ברציפות, גל פרידמן התקשר אליו. "הרגשתי צורך לעודד אותו, לחזק אותו. אמרתי לו שייקח את זה קל, שישכח את הסיפור הזה ושלא ישקע כתוצאה ממנו. הוא היה מבואס, אמר שאולי ייצא לגלוש קצת בהוואי. אבל הוא גם אמר שהוא מאוד שלם עם הדרך שלו, ושחבל שלא היה לו את ההסכם עם שחר צוברי בכתב. אמרתי לו שאני חושב ששחר היה צריך לכבד את ההסכם, ומה שהוא עשה בתחרות בספרד לא אתי בעיניי.
"זה מאוד טרגי מה שקרה לנמרוד. הוא החמיץ את בייג'ין, החמיץ את לונדון, ועכשיו גם יחמיץ את ריו. הוא גולש מוכשר, ואני חושב שהוא היה יכול להצליח מאוד בריו".
מה חשבת כשקראת את הפוסט של משיח במהלך התחרות, על כך שצוברי חסם אותו בשיוטים?
"הייתי בשוק. גם אני שמעתי שאיגוד השיט יזם סיכום ביניהם, שלא מפריעים אחד לשני. תסתכל על הכתבות שהיו לפני התחרויות. איזה יופי, איזו הרמוניה הם הציגו, כאילו הם החברים הכי טובים בעולם. האיגוד העמיד פנים שהיחסים טובים, והכל כדי להרדים את נמרוד. הוא באמת האמין להצגה הזאת".
אתה טוען שהאיגוד הלך בכוונה לכיוון של שחר?
"ההסכם היה ביוזמת האיגוד, ושמעתי גם ציטוטים שמנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג אמר שהיה הסכם, והיה צריך לכבד אותו, ואחרי זה היו התנערויות מזה. זה לא שנמרוד בא לשחר והציע לו לעשות את זה. זה לא נעשה בשכונה. אז כמו שנמרוד כיבד את הבקשה של האיגוד, כך גם שחר היה צריך לנהוג. אני לא מצליח להבין את ההתנהלות של האיגוד. אבל בגלל זה אני לא מנהל אותו, לא מתיימר לנהל אותו ולא רוצה לנהל אותו.
"הטעות הגדולה היא שאם עשו סיכום כזה, הוא היה צריך להיות בכתב. עכשיו האיגוד אומר שהוא לא יכול להפעיל סנקציות, וזה מובן, כי לא היה הסכם כתוב. 'ביקשנו יפה לא להפריע אחד לשני, אבל אי אפשר להכריח את הספורטאים לעשות את זה'.
"האיגוד בחר לתת לסערה לחלוף מהעולם, להרגיע את המצב, ושכולם ישכחו מזה. רצו שקט תעשייתי. ואני מבין אותם, זאת הגישה שלהם. פעם זה היה אחרת, אבל זה המצב כעת".
שחר טוען שלא היה שום הסכם.
"לא היה שום הסכם חתום, זה נכון. גם נמרוד אומר את זה, ולכן הוא מרגיש שעבדו עליו. זה אומר שגם המילה של האיגוד לא שווה כלום. עכשיו, כל דבר שהאיגוד יציע - יצטרכו לבקש ממנו הסכם חתום. אתה מבין מה זה?
"אז יכול להיות ששחר אמר 'כן, כן, כן', ובלב שלו אמר, אין כאן שום הסכם חתום, יש רק דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול. זה לגיטימי מבחינתו, אבל לא אתי. באליפות העולם באילת, לפני התחרות בספרד, שחר היה מועמד למדליה, לנמרוד היתה תחרות לא טובה והוא היה יכול להתמקד בלהפריע לשחר. והוא לא עשה את זה.
"אני לא מאשים את שחר בכלום. הוא עלה לאולימפיאדה, ואם הוא יזכה שם במדליה, הוא בכלל שיחק אותה בגדול. אבל אני הייתי מתנהג אחרת. עובדה שמעולם לא עשיתי את זה בתחרות מול עמית ענבר.
"היו לנו תחרויות קשות, לא היינו חברים, אבל הערכנו וכיבדנו אחד את השני, ולא הפרענו אחד לשני. אני הגעתי לאולימפיאדת אטלנטה ב־1996 ועמית היה יכול להפריע לי, ולא עשה את זה. אחר כך הוא גבר עלי והגיע לאולימפיאדת סידני, ואני לא הפרעתי לו. זה בכלל לא עלה על דעתנו.
"אני הייתי בגישה שאני חייב להצליח בעצמי כדי לגבור עליו, כי אם לא אעשה את זה, לא מגיע לי להיות באולימפיאדה. לא רציתי להגיע לאולימפיאדה רק בזכות העובדה שהפרעתי לעמית. לא רציתי רק לסמן וי שאני באולימפיאדה. רציתי לבוא לשם כי אני הכי טוב בארץ ולנצח שם".
מה המסר של האיגוד לספורטאים הצעירים שיבואו אחרי שחר ונמרוד? מה יקרה בקמפיין הבא? מי שלא יפריע לשני ייצא פראייר, לא? אתה חושב שמישהו יוכל להגיע ככה למדליות באליפויות השונות?
"לפני התחרות הבאה חייבים להכניס סעיף חתום על ידי האיגוד, שבו ייאמר במפורש שמי שיפריע לשני במהלך המבחנים ייענש, ויינקטו נגדו סנקציות".
גם משיח עשה את זה לפני חמש שנים לשחר, באליפות אירופה בבולגריה. הוא הפריע לו וחסם לו את הרוח, ואפילו נענש על ידי האיגוד בהפחתת ניקוד בקרב על הכרטיס האולימפי.
"נכון. הוא עשה אז מעשה שהיה בתחום האפור, והוא לא ידע שהוא עבר על החוק, ובאמת אמרו אז שאסור שמעשה כזה יחזור על עצמו. והנה, זה חזר על עצמו, והאיגוד בחר לטאטא את זה מתחת לשטיח".
למה זה קורה עכשיו בין צוברי למשיח, ולא קרה בינך לבין עמית?
"אני חושב שזה קשור לכל מה שקורה במדינה שלנו. תראה איך מתנהגים בכנסת אחד לשני, תראה איך מתנהגים כאן בכביש. אז אם זה מה שנהוג כאן במדינה, אם זאת המנטליות שלנו, אז זה לא רק בשיט".
לפני כשנה, בתחילת תחרויות המבחן לריו, התחיל פרידמן לעבוד עם צוברי ועם מעין דוידוביץ' כמאמנם האישי. כעבור ארבעה חודשים בלבד החליט צוברי לעזוב את פרידמן ולשוב למאמנו הקודם, רפא בלילוס. צוברי סיפר לאחרונה כי ברגע שרצה לנסוע לתחרות בסין ונאמר לו שפרידמן בפגרה - הוא החליט לעזוב אותו.
"שחר ומעין פנו אלי שאעבוד איתם, ומההתחלה הכל היה גלוי ועל השולחן", אומר פרידמן. "החוזה שלי היה עד האולימפיאדה, והיה מוסכם שאני לא יכול לעזוב את כל שאר עיסוקיי בארץ ולהתמסר שנה שלמה רק לאימון שלהם. ידעתי שיום אחרי האולימפיאדה שוב לא תהיה לי עבודה, אני אבא לשלושה ילדים, צריך להתפרנס.
"בסוף יולי היתה תחרות קדם־אולימפית בברזיל. נסעתי לשם עם מעין לחודש. לצערי, שחר שבר את היד ולא היה יכול להגיע. מעין עשתה תחרות יפה וסיימה במקום הרביעי.
"כשחזרתי אחרי חודש מחוץ לבית, אחרי שלא ראיתי את המשפחה שלי, את הילדים, שחר החלים ורצה לנסוע לתחרות בסין. אמרתי מראש, עם כל הצער שבדבר, שאני לא עובר עכשיו לחיות בחו"ל ועובר ממדינה למדינה. אגב, מקצועית זה היה נכון מבחינתו, הוא היה בתהליך שלו לכניסה לאולימפיאדה.
"יכול להיות ששחר כעס. הוא דיבר עם היועץ המקצועי של האיגוד, אלי צוקרמן, וזו היתה החלטה שלו להפסיק לעבוד איתי, וגם המלצה של האיגוד שאני אתרכז רק בעבודה עם מעין".
התאכזבת?
"לא. ראיתי שזה משהו שלוקח ממני יותר מדי ולא מספק את מה שהספורטאי רוצה".
דיברת עם שחר מאז שהוא חזר מהאליפות בספרד?
"לא. הוא לקח כנראה את הסיפור בינינו יותר אישי. זה יעבור לו. אין לי שום דבר אישי נגדו. אני יכול להבין שהוא רצה שנעבוד יחד, וגם לי חבל שהוא לא היה איתנו בתחרות בברזיל, אבל זה לא היה באשמתו. שחר התבגר, באמת שאין לי שום דבר נגדו. הוא טיפוס חברותי, שמח, זורם וקליל, יש לו ראש טוב והוא גולש טוב. אני פשוט לא יכול להתחלק לכמה אנשים".
אבל גם ממעין נפרדת, והיא אמרה עכשיו שלא היית מחויב אליה מספיק.
"מעין היא סיפור שונה לגמרי משחר. אני מכבד אותה ומאחל לה בהצלחה, אני חושב שהיא שייטת טובה ושיש לה סיכוי לעשות תחרות טובה באולימפיאדה, ואולי אפילו לזכות במדליה, אם כי לא בסיכויים גבוהים".
גם את נמרוד משיח אימנת בעבר, וזה נפסק.
"אימנתי אותו שלוש שנים בקמפיין הקודם, שבהן הוא זכה בשלוש מדליות רצופות באליפות העולם. גם המדליה היחידה שבה שחר זכה בשנים האחרונות היתה כשאני אימנתי אותו, באליפות אירופה בצרפת ב־2013.
"יש לי מגרעות. אני לא הכי נחמד, ולא חבר של הספורטאים שמתאמנים אצלי. אבל מקצועית אני חושב שאני טוב. לפעמים התפקיד של מאמן הוא לא להגיד לחניך שלו את מה שהוא רוצה לשמוע, אלא דווקא את מה שהוא לא רוצה לשמוע. גם בכדורגל ובכדורסל ובכל ספורט יש חילופי מאמנים ופיטורים, ולא תמיד הכל עובד. וזה בסדר גמור".
במאי 2013 התמנית למאמן נבחרת השיט, וחצי שנה אחר כך סיימת את התפקיד. למה?
"אני חושב שהיה כאן סוג של פינוק מצד הספורטאים. הם חששו לעבוד בתור נבחרת, לא שיתפו פעולה, וכל אחד רצה מאמן אישי משלו. כזה שיהיה רק שלו, רק איתו, וכל הזמן. אני יכול להבין אותם. יש הרבה נסיעות לחו"ל, הרבה זמן יחד, והם רצו מאמן שיהיה איתם, שידאג להם לכל, שיתחבר אליהם, לא רק באימון.
"ברמה המערכתית - זאת טעות. כל הזמן בוכים כאן שאין תקציבים, ואז באים ומעניקים לכל אחד מאמן אישי, שזה שכר כפול ממאמן אחד, פלוס נסיעות לחו"ל, ציוד, שכירת סירה לכל צוות. זה הזוי.
"באיגוד פחדו להתעמת עם השייטים, רק רצו שקט תעשייתי. מקצועית זו טעות. רצו לעשות ממני איזה כלבויניק כזה של האיגוד, ואני לא הסכמתי. אני לא רואה בזה אסון. ניסינו, לא הלך, ממשיכים הלאה".
אתה לא תהיה בריו כמאמן. זה לא כואב?
"להפך. פתאום יש לי יותר זמן לילדים, לאשתי, לדברים שאני אוהב לעשות. יש לי שלושה ילדים שמחכים לי בבית, שמאוד קשורים אלי, ואני נעדרתי לא מעט מהבית בתקופה שבה אימנתי את שחר ומעין. עכשיו יש לי הקלה. פתאום הכל יותר רגוע בחיים שלי.
"תמיד לקחתי ככה את החיים. כשהפסדתי לעמית ולא הגעתי לאולימפיאדת סידני ב־2000, לקחתי את זה לכיוון החיובי. לא שקעתי בדיכאון, אמרתי לעצמי שעכשיו יהיה לי זמן לנוח, לאגור כוחות, להתחדש ולחזור רענן ונמרץ יותר".
אתה זכית בשתי מדליות אולימפיות - זהב וארד. למה בעצם לא צמח לנו כאן עוד מישהו כזה?
"בתקופה שלי הדרך היתה שונה. היו שני אנשים מאוד דעתנים - יו"ר איגוד השיט, יהודה מעיין, והמאמן שלי גור שטיינברג, שהיתה להם דרך. כשהם החליטו משהו, לא היה אפשר להזיז אותם מזה. אתה חושב שאני הייתי איש קל? אתה יודע איזה מאבקים היו לי עם גור על הדרך, על האימונים, על הכל? גם מול יהודה. הייתי צריך להתנצח על כל דבר, להיות צודק.
"אבל היינו עושים סיעור מוחות, ומעולם לא חשבתי להחליף מאמן כדי שיהיה לי יותר קל ויותר כיף. בשום רגע בקמפיינים שלי לא בחרתי בדרך הקלה. אולי באמת היה לי יותר כיף אם הייתי נוהג כך, אבל גם לא היתה לי היום מדליית זהב.
"היום האנשים באיגוד לא רוצים להתעמת עם הספורטאים. הם רוצים שקט תעשייתי מולם, ובעיקר להעביר את האחריות להצלחה או לכישלון לשייטים עצמם. אומרים להם: נתנו לכם הכל, לא התווכחנו איתכם, קיבלתם את כל מה שרציתם - אתם אחראים למה שיהיה בסוף.
"אני חושב שאם האיגוד מאמין בדרך מסוימת, הוא צריך לעמוד על הרגליים האחוריות, לקבל גב מהוועד האולימפי, מהיחידה לספורט הישגי, ולא לפחד. אם קובעים, למשל, שיש נבחרת, שיש לה מאמן, שזאת הדרך - צריך ללכת עם זה עד הסוף. מצד שני, אני יכול גם להבין את האיגוד. אם שייט לא רוצה להתאמן עם מאמן מסוים, אפשר להכריח אותו?
"אני בחרתי תמיד בדרך הקשה, גם אם לא היה לי תמיד נוח מול המאמן שלי, והיו לזה תוצאות טובות. כדי להצליח בריו ובעתיד חייב להיות כאן שילוב של כישרון, מערכת חזקה ותומכת, והרבה עבודה קשה. אין דרך אחרת".
אבל אנחנו חוזרים אחורה. באולימפיאדה האחרונה לא היתה לישראל שום מדליה.
"אם משווים את המצב הספורטיבי שלנו למה שהיה לפני שלושים שנה, אני עדיין חושב שמצבנו טוב יותר. אבל נכון שעשינו כמה צעדים קדימה, וגם אחורה. כרגע הגרף בירידה, אבל זה לא אומר שכך יהיה באולימפיאדה הקרובה.
"יש לנו נבחרת ג'ודו טובה למדי, ויש שייטים טובים ומתעמלים טובים וספורטאים אחרים טובים. אני חושב שגם לשחר וגם למעין יש סיכוי למדליה. לא של שמונים אחוז וגם לא של שבעים אחוז, אבל יש. הם שייטים טובים, שחר יודע להתעלות במאני טיים. אני מקווה שהיסודות והעבודה שהספקתי לעשות איתם יבואו לידי ביטוי באולימפיאדה".
אתה מרגיש שאתה מקבל הערכה בארץ, בתור הסמל האולימפי הכי גדול של ישראל?
"אני מקבל, אבל לא כמו בקהילות היהודיות בחו"ל. כשהגעתי בעבר לאוסטרליה או לארה"ב, בתור אורח של הקהילה, אנשים שם יצאו מגדרם מרוב התלהבות. הם רק רצו לדבר איתי, להצטלם איתי. לפעמים זה אפילו הביך אותי. הרגשתי שהם גאים בי יותר משגאים בי בישראל.
"יש מדינות בעולם שבהן להיות אלוף אולימפי זה אומר להיות מסודר לכל החיים - עבודה, פנסיה, הכל. אני כבר התרגלתי שכאן זה אחרת. אני לא יושב כל היום וחושב על זה. זה מצב נתון.
"כשאימנתי את שחר ומעין קיבלתי 10,000 שקלים ברוטו. זה לא רע, אני לא מתלונן, אבל תחשוב שאם הייתי צריך לעזוב בשביל זה את כל העבודות האחרות שלי ולהתמסר רק לזה, לא בטוח שזה כל כך הרבה. מה עוד שהחוזה שלי היה נגמר בספטמבר, יום אחרי שהאולימפיאדה מסתיימת".
פרידמן (40) גדל בכרכור, בן לאורי ודגנית. בגיל 9 התאהב בים והתחיל לגלוש במועדון השיט של שדות ים. הוא היה ילד עקשן, חרוץ ומופנם, שלא מש מהים או מהכנרת, ואפילו מאגם כפר ברוך שבעמק יזרעאל - כל מקור מים שבו היה יכול להניח את הגלשן ולהתאמן. במושבה הפסטורלית כבר הבינו שהילד הזה יהיה גדול בגלים.
בגיל 13 התחיל להתחרות בתחרויות בינלאומיות. בגיל 16 הוחלף דגם הגלשן למיסטרל, והוא פרח עליו. החל לקטוף תארים רבים ומדליות באליפויות אירופה ובאליפויות העולם, וגם במשחקים האולימפיים. באולימפיאדת אטלנטה זכה בארד, בסידני הפסיד את הכרטיס לעמית ענבר, ובאתונה (2004) הדהים את המדינה ואת העולם כולו כשקטף את מדליית הזהב. זו היתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה עד כה, שבה נוגן ההמנון הלאומי במשחקים האולימפיים.
קרוב ל־400 ספורטאים ייצגו את ישראל ב־15 אולימפיאדות מאז 1952. רק שישה חזרו עם מדליה. רק פרידמן זכה בשתיים.
אחרי האולימפיאדה באתונה שוב שוּנה דגם הגלשן במשחקים האולימפיים ל"ניל פרייד". "לא התחברתי לדגם הזה, ובתחרות מול שחר לפני אולימפיאדת בייג'ין הפסדתי את הכרטיס".
הוא עבר לרכיבה על אופניים והפך לרוכב מקצועי. "הייתי יוצא כמעט מדי בוקר לרכיבה של 80-50 קילומטר עם מי שהיתה אז אלופת הארץ, ענבר רונן, ומאוד נהניתי מזה". ב־2005 זכה באליפות הארץ באופני הרים בקטגוריית מאסטרס.
פרידמן נשוי למיכל, אדריכלית במקצועה, בת קיבוץ שדות ים. הם הכירו כשגל היה בן 20 ומיכל בת 16, ומאז הם יחד, כבר יותר מעשרים שנה. גרים בבית צנוע ויפה ("אנחנו בתהליך של בניית בית") ומגדלים את אלה בת ה־6, אייל בן ה־4 ("הוא כבר רוכב איתי עשרים קילומטר עד אור עקיבא או קיסריה") וליהי בת השנה ושמונה חודשים.
"הילדים הם המדליות האמיתיות שלי בחיים. כל רגע איתם הוא הנאה אדירה בשבילי. לפעמים אני מסתובב איתם בקניון או בים, ואנשים מזהים אותי, מבקשים להצטלם איתי. אלה שאלה למה הם רוצים להצטלם איתי, והסברתי לה על האולימפיאדה ושזכיתי שם במדליות. אבל הם עדיין קטנים, לא ממש מבינים מה זה אומר".
אתה רוצה שהם ילכו בדרך שלך?
"זה לא חשוב לי. אני כן אשמח שהם יעשו ספורט מכל הסוגים, יתנסו, יטעמו ויבחרו את הדרך שלהם. אני לא תולה את המדליות שלי באמצע הסלון וכל היום משוויץ בהן".
באמצע הסלון, אגב, יש קיר שלם של תמונות משפחתיות, שמהן ניבטים פרצופים מאושרים. הוא לא מוכן לגלות איפה באמת מדליית הזהב שלו. אחרי אולימפיאדת סידני היא נגנבה מבית הוריו שבכרכור, עם מדליית הארד שלו. מדליית הזהב נמצאה ביער עופר שבחוף הכרמל והוחזרה אליו. מדליית הארד לא נמצאה עד היום.
"מזל שלפחות את מדליית הזהב מצאו. אני מחביא אותה היטב כעת, ולא אגיד לך היכן היא נמצאת", הוא אומר בחיוך מבויש.
מיכל עובדת מהמשרד בבית. גל יוצא בשש בבוקר, לבוש בחליפת הגלישה שלו, למועדון השיט של הקיבוץ, שם הוא עובד.
"שלוש פעמים בשבוע אני קם בחמש וחצי בבוקר, לובש את חליפת הגלישה שלי ורוכב על האופניים עד החוף, מרחק של כמה דקות. יש לי קבוצת גלישה בסאפ, שאני מאוד נהנה להדריך ולאמן. אחר הצהריים אני מאמן ילדים, שמגיעים דרך העמותה למצוינות של אריק זאבי. אנחנו שומרים על קשר טוב גם כיום. מדובר בילדים מעוטי יכולת וכאלה שמוגדרים כנוער בסיכון, והשאיפה היא להעניק להם דרך ומצוינות. זאת עבודה שאני מאוד אוהב לעשות".
הוא שומר על קשר גם עם מאמנו לשעבר, גור שטיינברג, המתגורר בקיבוץ נחשולים בחוף הכרמל. "אנחנו נפגשים מדי פעם, מדברים, גולשים יחד בסאפ. בעבר לא תמיד היה לנו קל יחד, אבל תמיד הצלחנו להבין את המטרה המשותפת ולהגיע להישגים".
בצהריים הוא אוהב לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ. "אני אמנם טבעוני כבר כמה שנים טובות, אבל אני אוהב את חדר האוכל שלנו, מת על זה. תן לי רק את האוכל של הקיבוץ, זה מספיק לי. בעבר הרגשתי שאני מגיע לאימונים אחרי ארוחה בשרית ואין לי אנרגיות. מאז שהפסקתי עם הבשר אני מרגיש הרבה יותר קליל ואנרגטי".
אתה חושב שאי פעם נשמע שוב את ההמנון הלאומי באולימפיאדה?
"אני לא יודע אם זה יקרה באולימפיאדה הקרובה, אבל לא שולל שזה יקרה בעתיד. למה לא?"
יהיו פתאום עוד גל פרידמנים.
"אולי באמת הגיע הזמן. אני יותר מדי שנים בודד בעניין הזה (צוחק). אין לי שום בעיה עם זה, אני באמת מאחל למשלחת האולימפית שלנו הצלחה, הלוואי שיהיו עוד עשרה ספורטאים שיזכו במדליות זהב. זה יהיה נהדר. בכל מקרה, אף אחד לא ייקח ממני את הראשוניות".
מאיגוד השיט נמסר: "אנו מכבדים את גל פרידמן, אבל לא מתעסקים בשמועות. אם היינו חושבים שנעשה משהו לא חוקי, היינו פועלים בנושא. אנו מאמינים במסגרת עבודה של נבחרת ופועלים לקידום הנושא בשנים האחרונות".
אקו"ם