מגזינים online

אלוף הבלקן: המתאבק היהודי שמת כאדם חופשי

דוד שכטר הוביל את הכוח סובוטיצה לאליפות יוגוסלביה בהיאבקות, וב-1928 זכה במדליית הכסף במשקל עד 58 ק"ג. "אולי כי היה חזק, הוא האמין שישרוד". ב-10 במאי 1945 נפטר שכטר מעבודה קשה ורעב במחנה מטהאוזן - אם ידע על כך או לא, הוא מת אדם חופשי

ישראל היום
רונן דורפן | 5/5/2016 12:00

הגעתי לסובוטיצה, עיר סרבית על גבול הונגריה שמיעוט גדול בה הונגרי, בעניין שונה לחלוטין. העיר היתה בצומת בעיית הפליטים הסורית בסוף הקיץ שעבר. אבל שם, על קירות אולם הקהילה היהודית בבניין בית הכנסת הנוכחי, תמונות ספורט לא מעטות. כדורגלנים ושחיינים ומתעמלים.

אחד המבוגרים סיפר לי קצת על קבוצת הכדורגל של מכבי ועל מועדון הכוח. וכשהגיע לתמונה של מתאבקים הצביע על אחד מהם ואמר: "זה דוד שכטר. הוא היה אלוף הבלקן. כשחזר לעיר אחרי שזכה באליפות, כל העיר קיבלה את פניו". ואז הוסיף: "הוא נרצח במחנות. מה יש להגיד?"

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הכוח סובוטיצה ומחלקת ההיאבקות. דוד שכטר הראשון משמאל

כמה חודשים אחר כך מאשר מילנקו ברוסטולוב, עיתונאי ספורט ותיק בעיר, את המידע, אבל אומר שהמידע על תחרויות מהשנים הללו מועט. הכוח, הוא אומר, היתה אחד המועדונים היהודיים בעיר - אבל היא היתה יותר דומה למ.ט.ק בבודפשט מאשר להכוח וינה, שנוסדה שלוש שנים לפניה, ב-1909. למה הוא מתכוון? מ.ט.ק היתה מועדון עם רוב יהודי, אבל פתוח לכל ספורטאי באשר הוא. הכוח וינה היתה ליהודים בלבד, כריאקציה לסגירת מועדונים רבים בפני יהודים.

ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים (רויטרס)
 



"אבל בסובוטיצה זה היה אחרת. היחסים היו טובים", הוא אומר. על האנדרטה ליהודי העיר מחוץ לבית הכנסת ההיסטורי המשופץ באמת, כתוב בעברית, "בנינו יחדיו את העיר". באופן ספציפי אומר ברוסטולוב שרק שני מועדונים הציעו היאבקות לצעירים - אז גם מתאבקים לא יהודים הצטרפו להכוח סובוטיצה. אגב, בניגוד לפולין, למשל, מועדוני הספורט היהודיים לא שיקפו הבדלים אידיאולוגיים בין היהודים.

המתאבק דוד שכטר היה אדם דתי אורתודוקסי, שאפילו למד בישיבה. אבל למרות שיתוף הפעולה בין יהודים ללא יהודים, הבסיס לזכייתה של הכוח באליפות יוגוסלביה בהיאבקות בשנת 1928 היה המתאבקים היהודים. מייצגים אותה שכטר, שזכה במדליית הכסף עד משקל 58 ק"ג, אנטון פישר, שהמשיך לקריירה מפוארת מאוד שכללה הופעה באולימפיאדת ברלין, ואימרה בורוש, מתאבק נוסף, שייצג את יוגוסלביה במשחקים האולימפיים.

דינה שכטר היא מורה בפנסיה. היא אחייניתו של דוד שכטר. היא גדלה בקרב התא המשפחתי המורחב בסובוטיצה, אבל את רוב שנותיה העבירה במונטנגרו, עקב נישואיה. בעלה אינו יהודי ונכדה היחיד חי היום בהולנד. היא אומרת שהיא מתלבטת לא מעט מתי ואיך תספר לו על השואה. כדור שני, חוותה את השנים הקשות של אחרי המלחמה. היא עוברת איתי על תמונה משפחתית ומצביעה על ילדה קטנה יפהפייה, "היא הפכה לחולת נפש והיתה מאושפזת הרבה", היא אומרת.

אשתו של דוד שכטר, אליז, עדיין בחיים וכמוה בתה, מטילדה. הן ביקשו לא לדבר. הן אינן יודעות שפות זרות, והבת מעולם לא נישאה ותמיד טיפלה באמה כשהשתיים חיות בדלות יחסית.

משפחת שכטר הגיע לסובוטיצה מטרנסילבניה, כשכולן היו חלק מהונגריה שהיתה חלק באימפריה האוסטרו-הונגרית. הם היו סוחרי עץ וראו חיל בעסקיהם. לזיגמונד שכטר היו חמישה בנים והם תמיד היו קרובים אלו לאלו, אף שמהבחינה הגופנית דוד היה שונה מאוד - בעוד הוא היה אלוף היאבקות, אחיו העדיפו את משחק השחמט, בהם אביה של דינה, גיולה.

שכטר (השלישי מימין) היה דתי אורתודוקסי אשר למד בישיבה

עם תחילת מלחמת העולם נלקחו גיולה ודוד לגדוד העבודה, חלק מהתוכנית הזוועתית של הצבא ההונגרי - לנצל גברים יהודים עד מוות ככוח עבודה לא חמוש עבורם. בתחילה שירתו באזור בודפשט, ושם התקרב דוד לאליז ממשפחה בבודפשט שהרבתה לבקר את משפחת שכטר ליד האגם בפאליץ' בשנים שלפני המלחמה.

היא היתה צעירה ממנו ב-12 שנים, ואף ששניהם היו דתיים, ניצלו כל הזדמנות להיפגש. וכך, בתוך עבודת הפרך, נרקמה איכשהו אהבה. רב הוברח לתוך המחנה והוא חיתן את השניים. אליז מייד נכנסה להריון. דינה מעריכה שהלילה שבו אליז נכנסה להריון היה כנראה הפעם האחרונה שבה השניים התראו.

דינה עוצרת את השיחה ומראה לי גלויה קטנה, שאותה היא נושאת בארנק שלה כל ימי חייה. אביה הצליח לשלוח את הגלויה הזו ממחנה העבודה. כתוב בה "שולח לך המון ממתקים ונשיקות, כי אני שמעתי איך את ילדה טובה לאמא". "זה הכל", היא אומרת, "לא ראיתי אותו יותר."

אכול געגועים, ואולי עם תקוות להתרופפות הצבא ההונגרי על סף תבוסת הציר הנאצי, גיולה היה שותף לניסיון בריחה. הם נתפסו והוצאו להורג.

דוד שכטר לא נמנה עם הבורחים. "אולי כי היה חזק יותר, האמין שפשוט ישרוד את העבודה עד סיום המלחמה", מעלה דינה ספקולציה. בהמשך הוא הועבר למחנה מטהאוזן, שם עבד עם אחד מחבריו לקבוצת ההיאבקות בהכוח סובוטיצה - לאיוש בלומנברג, ששב לעיר אחרי המלחמה והמשיך במשלח ידו - רופא שיניים.

"בלומנברג סיפר לנו שדוד כבר היה ממוטט מעבודה ותשוש, אבל מהתנהגות השומרים היה ברור שהתבוסה הגרמנית היא עניין של ימים". בוקר אחד התעורר בלומנברג ושמע שפה שהרעידה אותו מאושר. הוא שמע את האנגלית של חיילי יחידה משוריינת של הארמיה השלישית האמריקנית. מאושר הוא ניער את דוד שכטר הישן על ידו ואמר לו: "אנחנו חופשיים. האמריקנים הגיעו. תתעורר. אנחנו חופשיים". אבל דוד שכטר לא התעורר. אלוף הבלקן קרס מעבודה קשה ומרעב.

ברישומים הרשמיים תאריך מותו של דוד שכטר הוא 10 במאי 1945. אם ידע על כך או לאו, הוא מת אדם חופשי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק

מדורים