שלום לך: פרידה נרגשת מאצטדיון בלומפילד
"תיאטרון החלומות", "המקדש" - לכל אוהד יש כינוי משלו לבלומפילד, האיצטדיון החשוב ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. בשבוע הבא ייסגר לשיפוץ ולשדרוג, ובעוד כמה שנים יופיע ביפו איצטדיון אחר, יותר גדול, יפה ומודרני, אבל עם פחות נשמה ונוסטלגיה
"אחר כך קצת הלכנו לבלומפילד, הפועל תל אביב שוב מחמיץ (למה?)"
(אריק איינשטיין עושה חיפושיות, "היה לנו טוב נהיה לנו רע")
בסופו של דבר, הפרידה הצפויה מאיצטדיון בלומפילד בשבוע הבא לשלוש שנים בשל שיפוצים ושדרוגים אולי תחזיר אותו יפה יותר, גדול יותר, נוח יותר, מודרני יותר. אבל השאלה היא למה צריך את ה"יותר" הזה. הרי הסיפור של בלומפילד היה תמיד דווקא הסיפור של פחות. גדול אבל קטן, רועש אבל אינטימי, בתל אביב אבל ביפו, של הפועל אבל גם של מכבי ושל בני יהודה ושל שמשון.
בלומפילד של אחרי השיפוץ כבר לא יחזור להיות בלומפילד, אבל מה שחשוב הוא שיהיה בלומפילד והוא לא ייעלם מהנוף של העיר העברית הראשונה שמאבדת את המיתולוגיה שלה במהירות תחת מכבשי הנדל"ן.
"קודש הקודשים", "תיאטרון החלומות הישראלי", "המקדש". כל המרואיינים לכתבה הזו לא הסתפקו במילה איצטדיון, כי לטענתם המילה הזו לא מספיקה כדי לתאר את מגרש הכדורגל הכי גדול שידעה מדינת ישראל ב־68 שנות קיומה. לא בגודל, במהות. לא משנה אם הגעת לבלומפילד כשחקן בית או כאורח, אם קוראים לך ליונל מסי או אורי מלמיליאן, בסופו של דבר נשבית בקסם.
"בלומפילד זה מטבע לשון, זו שפה שלמה, אלו ריחות, טעמים, בלומפילד זה משפחה. מיצינו, לא? העניין הובן?" גילי לנדאו יחגוג בעוד שלושה חודשים 58. לפני 30 שנה פחות שבוע הוא הבקיע במדי הפועל ת"א את השער שנחשב בעיני כל חובבי הכדורגל לשער הגדול ביותר שהובקע באיצטדיון: שער האליפות מול מכבי חיפה, רגע לפני הסיום, במשחק שבו לירוקים הספיקה תוצאת תיקו.
יורם ארבל דיווח אז שהוא רועד בעמדת השידור, 22 אלף הצופים שנדחסו פנימה (היום בלומפילד, בשל הכיסאות שהותקנו בו, מאכלס 14 אלף צופים, ולאחר השיפוץ הוא אמור להכיל 24 אלף מקומות) הבינו שהם חוזים בהיסטוריה:
"אני זוכר את הנקודה שבה קיבלתי את הכדור על הסנטימטר", שיחזר לנדאו השבוע על הדשא הלח, בביקור נוסטלגי מיוחד, "אבל אני בעיקר זוכר שכל השבוע שלפני המשחק הבטחתי לכולם שאני מבקיע את השער בדקה ה־85. אמרתי את זה לדוביד שוויצר ז"ל, המאמן. בשבת בבוקר הלכתי להוריי והודעתי להם שהיום בדקה ה־85 יחזיקו אחד לשני את היד מול הטלוויזיה, ולא יתרגשו, כי אני הולך להבקיע שער אליפות, אמרתי את זה גם לשחקנים במונית בדרך לאיצטדיון.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אחרי שהבקעתי", מספר לנדאו, "רצתי וצעקתי לשחקנים, 'אמרתי לכם, יא בני זונות', ואז הם בתוך החבורה אומרים לי, 'תשכב, תעצום עיניים, אל תזוז'. נגמר המשחק, ירדתי לחדר ההלבשה והתחלתי ללכת ברגל הביתה, מאחוריי כל הקהל פרץ לדשא ואני הולך הביתה ברגל. השחקנים רצו אחריי והחזירו אותי חזרה למגרש".
לנדאו הוא דמות ציורית, תמיד היה. בילדותו היה בצופים, בבני עקיבא ואחר כך בבלומפילד: "הדרבי הראשון שראיתי באיצטדיון היה ה־0:5 של מכבי המיתולוגי, הייתי כבר רשום בהפועל ת"א אבל מכבי היו יותר טובים, וכילד אתה מתחבר למנצחים. זו היתה הפעם האחרונה שאהדתי את מכבי. אני זוכר כל רגע ורגע מהביקור ההוא בבלומפילד, מה היו ההרכבים, איפה ישבתי ביציע.
"שתבינו, בשכונה מי שבעט חזק אמרנו לו, 'מה אתה בבלומפילד?'" אומר לנדאו, "לבוא בשערי בלומפילד היה לבוא בשערי קודש הקודשים, זה הפרשים על הסוסים שחיכו לאוהדים, זה ענני עשן הקבב מעל האיצטדיון, זה החיילים שמנסים להתפלח, זה המעריצות שמחכות לשחקנים ליד החומה מאחורי שערים 5-4.
"שיחקתי בבוגרים של הפועל בגיל 16. התלבשתי על המדרגות למטה כי לחדר ההלבשה לא הכניסו כל אחד, והנה אני בעשור אחד כובש שני שערי אליפות בבלומפילד, אותו מקום שבתור ילד היינו מביטים בו מבחוץ בהשתאות ומשחקים כדורגל למרגלותיו".
"הלו זה בלומפילד?"
"תגיד לי, אדוני, אתה רוצה שאני אקרא למשטרה?"
"אז זה לא בלומפילד?"
"מה זה בלומפילד?"
"בלומפילד זה מגרש כדורגל".
"תגיד לי, חבוב, אני נשמע לך מגרש כדורגל?"
"לא, אתה נשמע לי בקושי שולחן פינג פונג."
"חצוף."
(הגשש החיוור, במערכון הספורט הגדול בכל הזמנים - "שירים, שערים וטכנאים")
בשנת 1962, על חורבות איצטדיון "באסה" (ביצה, בערבית), הוקם איצטדיון חדש שהכיל 22 אלף מקומות, שכמוהו עוד לא ראו ב־14 שנות המדינה. המימון להקמת האיצטדיון החדש הושג בעזרת תרומת קרן האחים בלומפילד (ע"ש ברנרד ולואיס בלומפילד), והוא נקרא על שמם של הפילנתרופים הקנדיים: "איצטדיון הפועל ע"ש האחים בלומפילד".
האיצטדיון נפתח ב־13 באוקטובר 1962 במשחק של הפועל ת"א נגד שמשון ת"א. חודשיים אחר כך, ב־12 בדצמבר, התקיים משחק חניכה חגיגי שבו שיחקה הפועל ת"א נגד קבוצת ס.ק. אנסחדה מהולנד. ב־1969 עברה גם מכבי ת"א, ששיחקה לפני כן באיצטדיון המכביה, לארח את משחקיה באיצטדיון בלומפילד באופן קבוע.
ברבות השנים בלומפילד שימש איצטדיון ביתי לבית"ר ת"א, שמשון ת"א, מכבי יפו ובית"ר ירושלים. כל פוליטיקאי, סלב, ספורטאי או מישהו שרצה להיות משהו - ביקר בו. מנחם בגין הגיע כדי לצפות בגביע הראשון של בית"ר ירושלים, יצחק רבין היה שם באליפויות של הפועל ת"א, והנשיאים תפסו מקום ביציע הכבוד במשחקי הנבחרת הלאומית, אבל גם כדי לחלק שם את גביע המדינה בכדורגל.
"זה היה פלא שבישראל לא ראו", מפליג צביקה רוזן, עוד רגע בן 70, כשהוא מביט בערגה ביציעי בלומפילד הריקים, השבוע. רוזן ביקר פה תחת כל כובע: שחקן, מאמן, מנהל, עובד התאחדות. באדום או בצהוב ואפילו עם הפועל יהוד. "ככדורגלני נבחרת ראינו בשנות ה־60 איצטדיונים מדהימים באסיה", הוא מספר, "שיחקתי אפילו באצטקה שבמקסיקו; אבל בלומפילד היה האיצטדיון האירופי הראשון בישראל.
"היום", אומר רוזן, "כשאתה מסתכל על 'סמי עופר', על 'טדי' ועל 'טוטו טרנר' בבאר שבע, אתה אומר לעצמך שהאיצטדיונים טובים יותר מהשחקנים. הרי במגרשים החדשים שחקן נותן פס עקום והדשא מיישר אותו. כשאנחנו שיחקנו, היית נותן פס ישר והמגרש היה לוקח אותו הצידה. ומול כל הכורכר, הדשא הגרוע והיציעים הרעועים ששיחקנו בהם ברחבי ישראל, עמד בלומפילד לבד במלוא תפארתו. לא היה כמו בלומפילד. שחקנים מכל הארץ רצו לבוא לשחק בו".
רוזן טוען שהמשחק הגדול ביותר שבו השתתף כשחקן היה אותו דרבי תל־אביבי שבו מכבי גברה על הפועל 0:5. "שייע ביקש מאיתנו במחצית שנרגיע, כי כולנו חברים", הוא נזכר.
רוזן גם זוכר משחק אחר, כמאמן הפועל, בחצי גמר גביע המדינה נגד בית"ר ירושלים. קפטן הפועל משה סיני ניצל את מה שרוזן והוא עבדו עליו באימונים, וחיפש לבעוט מהנקודות המסוימות שבהן השוער האורח, יוסי מזרחי, יסתנוור מהזרקורים - חידוש תאורתי באותה תקופה.
התוכנית עבדה, סיני כבש, ואוהדי בית"ר כמעט שרפו את האיצטדיון. "השוטרים אמרו לנו לברוח כי מתחיל פוגרום", נזכר רוזן, אבל כמי ששיחק בטהרן וספג ראשי תרנגולות שנזרקו אליו אל הדשא, זה היה פחות מפחיד. עם זאת, היום הכדורגל הרבה יותר אלים, בטח ביציע. "אוהדי הפועל ומכבי הפכו חלקים מבלומפילד למקום שלא נעים לבוא אליו עם הילדים".
מיתולוגיות רבות נקשרו באיצטדיון היפואי. אחת הגדולות, אם לא הגדולה מכולן, היא שערו של רוני קלדרון ב־14 ביוני 1969. מחזור אחד לפני סיום העונה, אירחה הפועל ת"א את בית"ר ירושלים, כשהיא יודעת שרק ניצחון ישאיר אותה בתמונת האליפות.
בדקה השביעית כבש קלדרון את השער הראשון במשחק, ובדקה ה־80 כבר הובילה הפועל 1:3, אחרי שער שבו קלדרון עבר את כל שחקני ההגנה של היריבה. לאחר שעבר גם את השוער, פרץ למגרש חייל חמוש בנשק, אוהד בית"ר, והרחיק את הכדור שגילגל קלדרון לכיוון השער החשוף. המשחק פוצץ. קלדרון עבר לעולם הפשע ועזב את הארץ, אבל כל מי ששוחחנו עימו השבוע, כולל לנדאו ורוזן, טוענים: "המקרה לא רק שהתרחש, אלא שקלדרון גם היטעה את החייל, עבר אותו וגילגל לרשת".
איתן שור, מנהל איצטדיון בלומפילד כיום, נכנס לתפקידו בשנת 2000. בכל שנותיו היו לבלומפילד רק שלושה מנהלי איצטדיון; "זה יותר בית ממקום עבודה", אומר עליו שור בחיוך. הוא החל לנהל את האיצטדיון בתקופת הקפיצה הגדולה של הכדורגל הישראלי, בתחילת המילניום. בשנה הראשונה שלו הפועל ת"א ניצחה בבלומפילד את צ'לסי, עברה את פארמה והצמיחה דור אוהדים ששינה את ההיסטוריה ואת המאזן בעיר בין האדום לצהוב.
הכדורגל הישראלי הצמיח בבלומפילד את תופעת ה"אולטראס" - האוהדים השרופים, שמביאים עימם ליציעים דגלי פריסה ענקיים, מדליקים אבוקות ושרים במשך כל המשחק, בלי קשר לתוצאה. ישראל התקדמה לאירופה; האתגרים שהתמודדו איתם בבלומפילד הפכו ברבות השנים לאתגרים עבור כל האיצטדיונים בישראל.
"המפגש עם האירופאים, נציגי אופ"א, הוא תמיד משהו מיוחד", מספר שור, "הם מגיעים כמה ימים לפני משחק עם סרגלים וכלי מדידה, כדי לבדוק אותך על הסנטימטר, ועם ספר חוקים שקובע איך האיצטדיון צריך להיראות כשיש משחק ליגת אלופות. הם בודקים שקו האמצע נמצא באמת על האמצע, שהעיגול הקטן בפנים נחתך כמו שצריך. הם אומרים מראש שהדיוק קשה לביצוע, אבל אני גאה לומר שהם אמרו לי שלא ראו דיוק כמו בלומפילד במגרשים רבים באירופה", הוא מחייך.
גם ברצלונה הגדולה זכתה לשחק על הדשא של בלומפילד, במשחק ידידות מיוחד. "המנהלים של המועדון עלו על הדשא ואמרו שאפשר לשחק עליו ביליארד", נזכר שור, "אתה יודע מה זה לשמוע כזה דבר מאנשים שמשחקים בכל שבוע בקאמפ נואו?"
כששואלים את שור מה הרגע שהכי זכור לו ב־16 שנותיו כמנהל האיצטדיון, הוא מפתיע: "סוף עונת 2010, ואני בחדר שלי, מכין את צלחת האליפות למכבי חיפה שמשחקת מול בני יהודה. פתאום נהיה שקט באיצטדיון. חשבתי שקרה משהו שלא קשור לכדורגל, יצאתי החוצה לראות מה קרה ואני רואה אנשים מבוגרים בוכים. אני עוד ממשיך בהכנות לטקס האליפות של מכבי חיפה, מתדרך את האנשים מה עומד להתרחש ואיך נשמור על הסדר, ולפתע מודיעים שערן זהבי כבש שער בטדי והפועל ת"א זכתה באליפות. לא משנה מה עוד יתרחש כאן - ראיתי את העוצמה של הכדורגל כמו שלא ראיתי אותה בשום מאורע אחר בשנותיי פה; כאילו כל האיצטדיון קיבל זריקת הרדמה".
חוץ. ליד איצטדיון בלומפילד. שחר סמי
משתין, גבו אל האיצטדיון ופניו מול בניין מטה המשטרה ביפו.
סמי: "אתה רואה את הבניין הזה?"
הרצל: "זה הבניין של המשטרה".
סמי: "בפנים זה המכה שלנו, הקופה מהעיתון".
הרצל: "צריך לאשפז אותך באברבנאל".
(מתוך התסריט המקורי של "מתחת לאף")
אבל לא רק כדורגל שיחקו בבלומפילד, אלא גם כדורסל, בתחילת דרכו. הפועל ת"א זכתה באליפות הכדורסל האחרונה שלה מתחת לכיפת השמיים בבלומפילד בשנת 1969. זה קרה על הפרקט הנפוח מגשם, שהותקן באיצטדיון לכבוד הדרבי התל־אביבי. למשחק הגיעו 6,000 צופים, והוא אפילו שודר ישירות בטלוויזיה. השופטים הטורקים שהוטסו במיוחד למשחק התעקשו לקיים את המשחק בבלומפילד נטול הגג. גם משחק הכדורגל הראשון ששודר ישירות בטלוויזיה היה באיצטדיון בלומפילד - משחק האליפות ההוא של לנדאו.
כמו בכל האיצטדיונים הגדולים ברחבי העולם, בלומפילד חווה רגעים תרבותיים נדירים. בשנת 1971 זכה האיצטדיון להיקרא בשם של סרט ספורט שנעלם אל תהומות הנשייה. הסרט "בלומפילד", בכיכובם של ריצ'ארד האריס, רומי שניידר והשחקן הישראלי אורי זוהר, היה הפקה בינלאומית שעסקה בכוכב כדורגל מזדקן בשם איתן, שמנסה לזכות באליפות אחרונה באיצטדיון ביפו. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, אבל נחשב לסרט הכדורגל הראשון שצולם בישראל. והיו גם הופעות בבלומפילד, מפיל קולינס, דרך קליף ריצ'רד ועד ארט גרפונקל, ברברה סטרייסנד ולהקות רוק כבד.
את כל ההיסטוריה של המונומנט שחרג מתחומי הספורט יקפיאו עכשיו לשלוש שנים. אחר כך מאיימים גם במכבי וגם בהפועל ת"א לעזוב למגרשים אחרים, שלא שייכים לעירייה. ככה פתאום, יכול להיות שכבר לא יישאר מי שישחק בבלומפילד.
הפועל תל אביב מאיימת באיצטדון בבת ים; מכבי ת"א חושקת באיצטדיון בבעלותה בעיר אחרת. "אני לא חושב שזה מצב נורמלי, שהפועל ת"א לא תשחק בבלומפילד", קובל לנדאו, "אני מבין שככה העולם עובד - אבל הבית של הפועל זה בלומפילד".
רוזן, מצידו, משלים עם המודרנה: "ככה זה בכל העולם וככה זה גם בישראל. התרגלנו לזה שקבוצות ישראליות לא משחקות בעיר שלהן כי יש להן אוהדים בכל מיני מקומות בארץ".
איתן שור בטוח שמדובר בסגירה זמנית. "אין לי ספק שהפועל תחזור לכאן", הוא אומר, "אין הפועל ת"א בלי בלומפילד, ואין בלומפילד בלי הפועל ת"א". שור לא יודע מה יעשה בשבתות שאחרי הסגירה. "הילדים שלי היו רואים אותי בשבת רק בקיץ, כשהיתה פגרה והיינו הולכים לקיפצובה. עכשיו הם כבר גדולים והם לא צריכים אותי. השבתות שלי יהיו פתאום פנויות".
שור מגלה כי האיצטדיון הונחה בפירוט על ידי אופ"א כיצד האיצטדיון החדש יצטרך להתנהל, "כך שיש לי הרבה חומר קריאה. אבל דבר אחד אחד אני בטוח שלא כתוב בספר ההנחיות של אופ"א - איך להפוך את המפלצת הזו לחוויה שהמשתמש ייהנה ממנה. האופי של בלומפילד, החוויה שצריכים לתת לקהל אבל גם לשחקנים, זה לא משהו שאני יכול לקרוא עליו בספר, אלא משהו שבמשך שלוש שנות השיפוץ וההפעלה אחר כך של האיצטדיון נצטרך ללמוד. לא סתם אומרים שאין איצטדיון כמו בלומפילד - לא בעולם ולא בארץ".
אחרי הנוסטלגיה, עלינו על הדשא של בלומפילד, אוחזים בהתרגשות בכדור. בדרך כלל הדבר אסור בתכלית האיסור, כי שומרים כאן על הדשא מכל משמר. כל חובב כדורגל ישראלי חולם על הרגע הזה; מסורת שעוברת מאב לבן. לא באמת משנה בן כמה אתה, או במה אתה עוסק. אם אתה עוצם את העיניים חזק, אתה יכול לדמיין לרגע את ההמונים קוראים בשמך, שנייה אחרי שכבשת את השער המכריע. ככה זה בתיאטרון החלומות ביפו - הוא שומר אותך ילד לכל החיים.
אקו"ם