מצפים לו על הפודיום: אורי ששון מתכונן לאולימפיאדה
הוא חסר רחמים על המזרן, אבל כותב למגירה כדי "לשפוך פחדים לדף". הוא נחשב לעדין וחייכן, אבל מגלה: "מחקתי מהפייסבוק ג'ודוקא הולנדי; לא יכול להיות חבר של אדם שיכול לגנוב לי את החלום" • קבלו את אורי ששון, התקווה הבכירה למדליה ישראלית באולימפיאדת ריו
התל־אביבים שחולפים על פניו בדילמה. האם כדאי לעבור לצידו השני של הרחוב, או להסתכן במפגש פנים אל פנים עם מי ש־193 הס"מ שלו ו־120 הק"ג שלו משדרים קור רוח ואימה. מה שהם אינם יודעים הוא שאם הם יחייכו אליו, הוא דווקא ימהר לחייך אליהם בחזרה. ואם הם יהיו ממש אמיצים ויעזו לומר לו שלום, הם יופתעו מקולו העדין של מי שהרושם הראשוני שלו משדר בדיוק את ההפך.
המקצוע של אורי ששון (25) הוא להביס אנשים. זאת במסגרת זמן של בין שניות לדקות בודדות. לא מדובר במי שמספק שירותים לעולם התחתון במקומות אפלים חלילה, אלא במי שעושה זאת בזירה הספורטיבית הבינלאומית, על מזרן הג'ודו.
בחודש שעבר הוא שמר בפעם השנייה ברציפות על התואר סגן אלוף אירופה, באליפות שנערכה בקאזאן (רוסיה). בחודש אוגוסט הקרוב הוא יעלה על המזרן היוקרתי ביותר בעולם, במשחקים האולימפיים בריו 2016, ובכך יהפוך לג'ודוקא הישראלי הראשון שעושה זאת בקטגוריית המשקל הפתוח של יותר מ־100 ק"ג.
מכיוון שאנחנו, "הרעים מהתקשורת", אוהבים לשים "קצת לחץ" על כתפיהם של מוצלחים פוטנציאליים, אז רק בקצב המסחרר שבו ששון הצליח לזכות במדליות בזירה הבינלאומית בשנה האחרונה, ייתכן שיום הולדתו ה־26, שיחול בזמן המשחקים בריו, עוד יהפוך לחגיגה לאומית.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אורי ששון גדל בירושלים. הוא הצעיר מבין ארבעה אחים, ילדים לקצין בטיחות בעירייה ואשת חינוך. בילדותו, כשאחיו אלון, המבוגר ממנו בארבע שנים, הצטרף לחוג הג'ודו, אורי הקטן, רק בן 8, ביקש מהאח שהעריץ להצטרף לאימון. "אלון לקח אותי ביד והציג אותי בפני המאמן. אני זוכר שהגעתי לו לגובה של החגורה השחורה. הוא התכופף ואמר לי: 'אם אתה אח של אלון, אתה חייב להיות מוכשר'. אחרי כמה דקות שלי על המזרן שמעתי אותו אומר לאחי שיש לי הרבה פוטנציאל. הייתי ילד קטן, בכלל לא הכרתי את המילה הזאת", צוחק ששון.
"עד היום אני שומע בראש שלי את הצעקות של אלון מהיציע, כשהוא עודד אותי בתחרות הראשונה שלי בגיל 10. זה אחד הזיכרונות הכי מרגשים שיש לי מהילדות. היה בי דחף פנימי כילד להוכיח שאני טוב יותר מהאחרים. התחרותיות משכה אותי קדימה והפכה אותי לחוצפן בקטע חיובי. רציתי את המדליה, רציתי שאחי וההורים שלי יהיו גאים. החיבור לג'ודו התחיל עם אגו של ילד והוא ממשיך עד היום עם אגו של מבוגר", משתף ששון בכנות.
האחים ששון המשיכו להתאמן יחד במועדון "מיטב ירושלים", בראשות יואל ליפסטר, שכרו לעצמם חדר משותף במכון וינגייט בתקופה שבה נהנו ממעמד של "ספורטאי מצטיין" בצה"ל, ועם השנים יצרו לעצמם מוניטין בג'ודו הישראלי. מי שעמד בפרונט מבין השניים והיה הראשון לפרוץ באופן טבעי הוא אלון.
בשנת 2005 היה אלון לאלוף אירופה לנוער (עד גיל 20). כמו כן, כיהן כמה שנים כאלוף ישראל לבוגרים במשקל של עד 90 ק"ג, ואז בשנת 2009 פרש מהענף בעקבות מאבקים פוליטיים עם איגוד הג'ודו. שנתיים לאחר מכן אהבתו לספורט ניצחה את הפוליטיקה, הוא חזר להתאמן ומונה לקפטן נבחרת ישראל. לפני כחודש אלון פרש סופית מקרבות הג'ודו המקצועניים, לאחר שלא הצליח להשיג את הכרטיס האולימפי למשחקים בריו 2016, שם הוא צפוי לתפקד כאוהד של אחיו.
אורי ששון הצליח בגיל 17 לזכות בתואר אלוף ישראל לבוגרים, פיסגה שמעטים בגילים אלה מצליחים לכבוש. שנתיים לאחר מכן, ב־2009, ניצח את משחקי המכביה, וב־2010 זכה להישג המשמעותי הראשון שלו בזירה הבינלאומית, כשזכה במדליית ארד בטורניר שנערך בלונדון במסגרת גביע אירופה.
אך קטגוריית המשקל של אורי באותה התקופה היתה בעייתית. בענף הג'ודו רק נציג מכל מדינה בכל קטגוריית משקל יכול לקחת חלק במשחקים האולימפיים. מי שהתחרה באותה הקטגוריה של אורי, עד 100 ק"ג, הוא לא פחות מאשר שועל הקרבות הוותיק והמדליסט האולימפי מהמשחקים באתונה 2004, אריק זאבי.
"הייתי רק שני מקומות מתחת לדירוג של הקריטריון כדי לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, אבל גם ככה אריק היה הרבה מקומות לפניי בדירוג, מה שהפך אותי באופן אוטומטי ליריב האימונים שלו בחודשים האינטנסיביים שלו לפני האולימפיאדה", מסביר ששון.
"למדתי ממנו המון ברמה המקצועית, כמו איך להפיל את היריב, דברים שאני משתמש בהם בג'ודו שלי עד היום. ברמה האישית, הצניעות שבו הדהימה אותי פעם אחר פעם. הוא הנחיל בי כמה חשוב לכבד תמיד את האנשים שעובדים איתך, גם אם הם עדיין לא פרצו. כך הרגשתי שהוא תמיד כיבד אותי מאוד והעדינות האנושית שלו הדהימה אותי.
"יום אחד היתה לי מוטיבציה מטורפת באימון 'לזרוק אותו' (סלנג לאיפון, שמשמעותו הטלת היריב על הגב). הייתי אגרסיבי מאוד באותו אימון, וכשהוא הסתיים אריק הגיע אלי חצי עצוב ושאל אותי אם אני כועס עליו. חשבתי שהוא כזה חמוד - אני צעיר ממנו ב־20 שנה ויש לו ייסורי מצפון על כלום. אמרתי לעצמי: 'וואללה, איזה בן אדם'".
מעט לפני המשחקים בלונדון, שבהם עמד זאבי לחתום את הקריירה שלו, באיגוד הג'ודו החליטו לשנות אסטרטגיה כדי לנסות להכניס את אורי בכל זאת להשתתף באותם המשחקים. "ברגע האחרון הוחלט להעלות אותי לקטגוריית המשקל הפתוח של יותר מ־100 ק"ג. פחדתי מאוד שהמהלך הזה לא יתקבל טוב בחוץ, כי זה היה קצת היסטרי מבחינת זמנים - וכן, פחדתי להיראות גדול מדי מבחינה חיצונית, גם ככה כשאני עובר ברחוב אנשים בשוק", משתף ששון.
לבסוף הוא צפה במשחקים בלונדון מהבית, אבל ממהר להסביר: "אולימפיאדה היא חלום שקשה לי לוותר עליו, וכשאריק פרש, אמרתי לעצמי שהנה הזמן שלי לפרוץ". הפנטזיה הזאת יצאה לדרך, אבל נגמרה בהתנגשות עזה עם המציאות, כשלפני כשנתיים, באליפות העולם, ששון הוגרל לקרב מול המדורג מס' 1 בעולם, הוביל את הקרב והיה קרוב לנצח, עד שפרק את כף ידו.
פציעתו הוגדרה חמורה ומורכבת. הוא נשלח לניתוח בחו"ל ונאלץ לעשות במשך שמונה חודשים את מה שספורטאי מקצועני מסוגו הכי שונא בעולם - לנוח. אחרי חודשים ארוכים של מחשבה הוא הגיע למסקנה אחת ברורה וקיעקע אותה על היד השנייה: Fear is only a state of mind (הפחד הוא רק הלך רוח).
עם המנוחה והלך הרוח החדש, הגיעה גם עלייה טבעית במשקל. מכאן גם הרעיון החוזר להעלות את אורי לקטגוריית המשקל הפתוח של יותר מ־100 ק"ג שהונח שוב על השולחן. מי שהאמין במהלך בכל ליבו היה אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת ישראל לגברים והמדליסט האולימפי מהמשחקים האולימפיים בברצלונה 1992.
אורי סמך על אורן ועל הניסיון שלו, ועם גיבוי גם מיו"ר האיגוד, משה פונטי, הוא קיבל החלטה אמיצה ופתח לו את הדלת. "יש לי מאמן שאני הולך איתו באש ובמים. זה בא לידי ביטוי גם בקרבות. אני מסתכל עליו מרחוק, לא שומע כלום ממה שהוא צועק לי, רק רואה את הצורה שהפה שלו זז וכבר מבין מה הוא רוצה", מסביר אורי, שמשקיע גם באימונים אישיים אצל גיל עופר, הסגן של סמדג'ה.
באותה עונה, ב־2013, ששון זכה בארבע מדליות בסבב העולמי ובמהלך שתי העונות שלאחר מכן הכפיל את כמות המדליות הזו. בשנת 2015 כבר רשם את הישג השיא שלו, מדליית כסף במשחקים האירופיים, שנערכו בבאקו (אזרבייג'ן), שהיוו גם את אליפות אירופה בג'ודו. את אותו ההישג הוא הצליח לשחזר לאחרונה, לאחר שפתח את העונה בצורה מדהימה וצבר ארבע מדליות בינלאומיות ברצף.
"רוב היריבים שלי במשקל הפתוח כבדים ממני בהרבה, לפעמים אפילו ב־50 ק"ג. לנצח אותם מרגיש כמו הניצחון של דוד על גוליית. דוד הקטן אמנם זרק על גוליית הענק רק אבן, אבל היא פגעה בדיוק במקום הנכון", מסביר ששון את האסטרטגיה שאיתה ניצח לא מעט קרבות.
"כשנכנסתי לתפקיד המאמן הלאומי, סימנתי כמה ספורטאים, ואורי היה אחד מהם", מספר אורן סמדג'ה, "עם העלייה לקטגוריה החדשה הוא ניצח מדליסטים אולימפיים ואלופי עולם. יש לו ג'ודו אטרקטיבי ואיכותי, ובכל תרגיל מדויק הוא יכול להטיל כל אחד. אני אוהב באורי את מה שאני אוהב בכל חברי הנבחרת: האהבה למדינה, הדבקות במטרה והרצון להצליח".
גם אריק זאבי מפרגן לששון: "שנים רבות, עוד הרבה לפני שאורי פרע את השטרות, כולם הרגישו שיש פה פוטנציאל גופני מיוחד מאוד. בכלל, הניגודיות שקיימת בו היא מדהימה, כי הוא גדול ושרירי מאוד פיזית, ומצד שני הוא מהיר. הג'ודו שלו לא מתבסס על כוח פיזי אלא על מהירות. גם סגנון העבודה שלו, מבחינת התרגילים שהוא מבצע, למשל כל מיני כניסות על הברכיים, הוא דבר שמאפיין בעיקר ספורטאים במשקלים הקלים".
בנוגע להשוואה של ששון אליו והגדרתו כיורשו, זאבי מציין כי "אורי הוא נפש עדינה, מנגן על גיטרה אקוסטית, בחור רגוע. יש בו ניגודיות אישיותית ומקצועית, שנאמרה גם בהקשר שלי בהתחלה, שהיא כביכול לא מתאימה לטייפ־קאסט של ג'ודוקא. אבל אנחנו יודעים שזה כן מתאים, כי בג'ודו יש אלמנט שבו צריך לשמור על איפוק. לדעת לעצור את עצמך ולא תמיד לקפוץ ישר על היריב. אני עוקב אחרי אורי בתחרויות האחרונות, הוא נראה קשוח לאללה עם הזקן שלו, ממש ליהוק ללוחם ספרטה בסרט '300'. אבל כשהוא יורד מהמזרן ומוריד את מסכת הקשיחות, הוא בחור חייכן ועדין", מסכם זאבי.
בניגוד לספורטאים אחרים, שנעטפים בצמר גפן של עצמם בשנה אולימפית, אצל אורי ששון המצב הפוך לחלוטין. לפני ארבעה חודשים הוא בחר לעבור להתגורר בעיר הגדולה תל אביב. כיום הוא מרשה לעצמו לצאת עד מאוחר "ביום שאין למחרת אימון בוקר", ומודה שהוא מסמיק מהחיזורים של התקשורת.
"בחרתי לעבור לאזור הצפון הישן בתל אביב, על דרך נמיר. אגב, במקרה זה בדיוק האזור שבו אריק זאבי גר בתקופת השיא שלו בג'ודו. יש משהו קארמתי באזור הזה. שכן שלי, איתי אטיאס (דוגמן ישראלי מצליח בעבר; ד"ר), ואני נהיינו חברים טובים. הוא וכל הסביבה התל־אביבית הוציאו אותי מהקיבעון של וינגייט, שהכרתי רוב חיי, ופתחו בי משהו. הבנתי שאני אדם בעל יצר שצריך הרבה עניין בחיים", משתף אורי.
שינוי מקום מגוריו תרם לו ברמה האישית. מי שהתרגל במשך רוב חייו לראות בעיקר מזרנים, טרמינלים ואת חדר האוכל של מכון וינגייט, נחשף לעולם חדש לחלוטין, אך הוא אינו מתבלבל לרגע. בניגוד לספורטאים אחרים שחוששים מבחירות מהסוג הזה, היציאה מ"חממת וינגייט" דווקא משפרת לששון את הביצועים על המזרן. הסמטאות בתל אביב ואפילו ההליכה לסופר השכונתי מקנות לו שקט נפשי, שמתדלק אותו לקראת הרגעים הקשוחים שבקרבות הג'ודו.
עוד מסביר ששון: "העצמאות הזו זרה, אך נוחה לי. הזהירו אותי שהמעבר לתל אביב 'יקלקל אותי', אבל אני החלטתי שאהפוך את העיר לתל אביב שלי - מקום של חופש, כיף, ים והתנתקות. ראיתי הרבה ספורטאים לידי ממוקדים אך ורק בספורט ולא מרשים לעצמם אפילו לרגע אחד לנשום לכיוון אחר. היום אני כבר לא מתחבר לזה, כי הבנתי שחיים אישיים הם בשבילי חמצן, ואני לא רוצה להיות רק ג'ודוקא אלא גם בן אדם".
למרות המראה החיצוני המטעה, אורי הוא כאמור בחור רגיש ועדין. הוא לא זוכר מתי צעק בפעם האחרונה על מישהו ("מעדיף לפתור דברים על כוס קפה"), והתחביב הנוכחי שלו הוא לכתוב למגירה: "זה תחביב סמוי וטיפולי שלי. דרך הכתיבה אני מרגיש שאני הופך להיות ספורטאי טוב יותר, כי אני שופך את הפחדים שלי לדף".
כמו כן, שום אולימפיאדה לא תעמוד בדרכו למצוא את האחת שלו. "אין סיבה שלא אצליח בשני התחומים במקביל", הוא מסביר. "אם תהיה לי מדליה אולימפית בקריירה ולא תהיה לי אהבה בחיים, אז זה לא שווה כלום. הכל מתגמד בחיים לעומת אהבה. אם אין לך אותה, אתה מרגיש בודד. חשוב לי להיות נאהב".
את הקשיחות הוא שומר לקרבות על המזרן. הוא לא מתגלח שבועיים לפני תחרות חשובה, כי לתפיסתו הוא מגיע למלחמה שבה אין צורך להצטייד באפטרשייב או בפרחים. "פעם היו לי תחתונים שחשבתי שהם הקמע שלי, אבל הם איכזבו אותי והפסדתי איתם שש תחרויות ברצף, אז זרקתי אותם", צוחק ששון.
ברמה המקצועית הוא מעדיף להתנתק מהדברים האישיים: "יש לי מתחרה הולנדי שהיה חבר שלי בפייסבוק, ויכול להיות שאני אתחרה מולו על מדליה אולימפית - אז מחקתי אותו מהפייסבוק שלי. כולם מסביב שאלו אותי למה עשיתי את זה, והסברתי שאני לא יכול להיות חבר של בן אדם שיכול לגנוב לי את החלום.
"פעם היינו צוחקים ומתחבקים לפני הקרב, אבל היום יש בי משהו פנימי שאומר, 'חבר, חבר, אבל אני הולך להרוג על המזרן את הבן זונה הזה'. אני רוצה להתייחס אליו כאל סוג של אויב. לא אויב בסגנון של חמאס, חלילה, אבל אויב אישי שלי, כי כך יש לי סיכוי טוב יותר להביס אותו".
לדבריו, "ג'ודו הוא ספורט אכזרי. יש צד אחד שמנצח וצד אחר שיוצא מושפל. כשמטיחים אותך על הגב וכל הקהל רואה אותך נופל יש כאן סוג של השפלה, אי אפשר לברוח מהמילה הזו בשביל לתאר את הסיטואציה. כל ג'ודוקא צריך לחוות הרבה השפלות בקריירה שלו, בשביל להיות זה שמשפיל".
כשעל חליפת הג'ודו תפורים בגאווה סמליהם של הספונסרים שלו (רב־בריח ואלטשולר שחם), מאחוריו הסוכנת לירון פנאן, ביציע האוהדים האח אלון, ומי יודע - אולי עד אז הוא גם ימצא את האחת, יעלה ששון, בדיוק שלושה חודשים מהיום, על מזרן הג'ודו בריו דה ז'נירו.
בדרך לשם יש לו משימה אחת קריטית - תחרות המאסטרס שאליה מוזמנים 16 הטובים בעולם בכל קטגוריית משקל, שתיערך בסוף החודש במקסיקו. הישג בתחרות זו יזכה אותו בכניסה לשמינייה הראשונה בעולם, שממנה הוא נמצא כעת במרחק יריקה. מקום בשמינייה יבטיח לו הגרלה ראשונה נוחה יותר, ביום שישי, 12 באוגוסט, ברגע האמת בברזיל.
"אפילו שזו תהיה האולימפיאדה הראשונה שלי, אני מוכרח להגיע לשם עם כל הכוחות הפיזיים והנפשיים שלי, להתעלות מעל כל מכשול מנטלי, לקוות שגם תהיה לי טיפת מזל בעניין ההגרלות ולהתפרץ על המזרן. רק אז תהיה לי מדליה אולימפית", מאמין ששון, שנזהר להצהיר בפה מלא שרק מדליה אולימפית תספק אותו.
"מקום חמישי הוא המקום הכי גרוע, כי הוא נגיעה מהתהילה. אין תסריט כזה שאני מגיע לאולימפיאדה ומפסיד שם קרב על המקום השלישי. מנגד, אני משתדל להתרחק מאוד מכל מחשבה שאני רוצה לזכות במדליה, כי היא מזיקה לי. כל חיי כג'ודוקא, כשהתמקדתי בתוצאות - דברים רעים קרו. כשהתרכזתי באורי, אז זה הגיע. בקיצור, למה לנחס אני אומר", הוא מסכם עם החיוך העדין שלו.
אקו"ם