מכה מתחת לחגורה: אליס שלזינגר בראיון בלי חשבון
על הסכסוך מול איגוד הג'ודו ("לעולם לא אסלח להם"), על הגעגוע לארץ ("עלו מחשבות לעזוב, אבל אני קשורה מדי למדינה") ועל התגובות ברחוב ("מישהו שאל אם הפסקתי לייצג את ישראל בגלל כסף. שמתי אוזניות והתנתקתי"). רגע לפני שהיא לובשת את המדים האולימפיים של בריטניה, אליס שלזינגר מדברת
באולם אימונים צנוע, בתוך בית הספר העברי הראשון בראשון־לציון, מתאמנת בימים אלה במרץ הג'ודוקא אליס שלזינגר, במטרה להבטיח בסוף יוני את מקומה באולימפיאדה בריו 2016.
עד לפני ארבע שנים הייתה שלזינגר, ילידת הרצליה שתחגוג 28 בחודש הבא, אחת התקוות האולימפיות הגדולות של ישראל. כמה חודשים לפני משחקי לונדון 2012 זכתה במדליית ארד שלישית באליפות אירופה, ונראה היה שהיא מועמדת רצינית להמשיך את השושלת המפוארת בג'ודו הישראלי. אבל החלום הסתיים מוקדם מהצפוי.
שלזינגר הודחה בתחרות בלונדון ברבע הגמר בידי אורסקה זולוניר הסלובנית, נוצחה בבית הניחומים על ידי גבריס אמאן הצרפתייה, אז אלופת העולם, וסיימה את התחרות בלי מדליה. "בסופו של דבר הפסדתי ברבע הגמר למי שזכתה בזהב, וקרעתי בקרב הזה רצועה ושריר במרפק", מספרת אליס בריאיון מיוחד למוצש. "אחרי התייעצות, החלטנו שאני ממשיכה. עליתי לקרב עם זריקה והפסדתי בהארכה לאמאן, שזכתה בארד. אנשים לא מבינים שלפעמים ההבדל בין ניצחון לכישלון מול העשירייה הראשונה הוא עניין של אלפית שנייה של חוסר ריכוז. אז מי שרצה, קבע שזה כישלון. אני לקחתי את זה לכיוון של צמיחה וגדילה".
למרות שרבים חושבים אחרת, אליס היא צברית שנולדה וגדלה בשכונת נווה־עמל בהרצליה וחיה כיום בנס־ציונה. אמה ניקולה היא אנגלייה, כדורגלנית עבר, שהתנדבה בקיבוץ אפיק בגולן, הכירה את אביה דני, התגיירה ועלתה לארץ. "אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שאני רוסייה, אבל אין לזה קשר למציאות", היא צוחקת, "גדלתי בארץ ואמשיך לחיות פה ולגדל את עצמי ואת המשפחה והילדים שלי". בצבא זכתה אליס במעמד של ספורטאית מצטיינת והעבירה את השירות כעובדת רס"ר בקריה ובהמשך בפיקוד העורף ביפו. "היו לי מפקדים טובים ומפרגנים, שהבינו את הסיטואציה שבה הייתי והלכו מאוד לקראתי, מבחינת לוח הזמנים והיציאות לאימונים", היא מספרת.
למרות שלא הצליחה לזכות במדליה אולימפית, לא חלמה אז שלזינגר אפילו בסיוטים על מה שצפוי לקרות לה זמן קצר לאחר סיום המשחקים. "יום אחרי שחזרתי לארץ התפרסמה כתבה שבה נטען שאני צריכה לעלות להתחרות ב־70 ק"ג ושפבל (פבל מוסין, מאמנה ובן זוגה, ד"מ) יפוטר מהנבחרת", היא מספרת. "באיגוד הג'ודו מיהרו להכחיש את הדברים, אבל הוזמנתי לפגישה במסעדה עם יו"ר האיגוד, משה פונטי, שאמר לי בדיוק את הדברים האלה ועוד הרבה דברים מגעילים ומשפילים".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אילו דברים?
"הוא אמר לי שאני לא שווה כלום, שנכשלתי בשתי אולימפיאדות, שאין ספורטאי שזה קרה לו והצליח בשלישית, ושהגיע הזמן לתת לספורטאית אחרת הזדמנות".
הוא התכוון לירדן ג'רבי.
"כן. אמרתי לו 'מה זה לתת הזדמנות? היא נלחמה איתי על הכרטיס ואני ניצחתי. הזדמנות לוקחים על המזרן'".
איך הרגשת כששמעת את הדברים?
"בזמן שהדברים נאמרו הייתי בדירוג השיא שלי, רביעית בעולם, ומולי יושב בנאדם שאומר לי שהייתי מחליפה את כל המדליות באליפות עולם ואליפות אירופה בשביל מדליה אולימפית, וששום הישג שלי לא שווה בלעדיה. אז הבנתי שמדובר במי שלא מבין מה זו דרך ומהו תהליך ומבחינתו רק התוצאה חשובה".
איך היה הקשר שלך עד אז עם פונטי, היו לזה סימנים מקדימים?
"איגוד הג'ודו בנוי ממספר קבוצות, וברגע שקבוצה מסוימת, שלא הייתי מזוהה איתה, עלתה לשלטון, הבנתי שהדברים צפויים להיות לא פשוטים. היחסים ביני ובין פונטי היו לא טובים על הרקע הזה, אבל גם בסיוטים הכי גדולים שלי לא האמנתי בחיים שזה יגיע לאן שזה הגיע".
היה שלב שחשבת להסכים לעבור להתחרות ב־70 ק"ג?
"בשום פנים ואופן לא. בתור מישהי שהתחרתה בג'ודו גם בגיל ההתבגרות ושמעה מהסביבה שלה שהיא נראית כמו גבר, קשה לי מאוד להרגיש בנוח עם הגוף שלי. הייתי עוזבת את הספורט ולא מעלה שבעה קילו".
איך פונטי הגיב לזה?
"הוא אמר לי שאוכל להיות אישה אחרי הספורט, ושהנשיות שלי לא מעניינת אותו. ביקשתי ממנו טענות מקצועיות, למה אני צריכה להתחרות ב־70 ק"ג, הרי יש לי נתונים מסוימים ואחוזי שומן, וכל השנים אני עובדת עם רופאה ותזונאית לרדת ל־63 ק"ג לפני תחרות. הוא אמר שזה מה שצריך להיות. לא היה פה שום דבר מקצועי".
את מבינה למה לא רצו שבעלך יאמן אותך?
"לא, כי בכל העולם יש הרבה זוגות כמונו, וזה לא מפריע לשום דבר. ועדיין, הסכמתי לכל מאמן אחר שהוא לא שני הרשקו. נראה לך שאני אתאמן אצל מי שמאמן את היריבה הכי גדולה שלי על הכרטיס האולימפי? הם יכולים לסבן ולסובב, אבל בשורה התחתונה הם רצו להזיז אותי מהדרך, לפגוע בי ושלא אעשה ג'ודו יותר".
אחרי הסירוב של שלזינגר לעבור קטגוריה ולהתאמן תחת שני הרשקו, ובסיום סדרת פגישות בלתי נגמרת במטרה למצוא פתרון כלשהו שיצליח להשאיר אותה בארץ, התחילה אליס להפנים שכנראה תצטרך למצוא מקום אחר לשחק בו ג'ודו. "זה לקח לי זמן", היא אומרת ועיניה מתמלאות בדמעות, "אז עוד הייתי אליס הישנה, התמימה, זו שהאמינה שהצדק מנצח ושיש אנשים שיודעים מה נכון ומה לא, ויתמכו בי ולא ייתנו למצב להידרדר ככה. מהר מאוד הבנתי שאני טועה".
שלזינגר דרשה מאיגוד הג'ודו שחרור בינלאומי ונענתה בסירוב, מה שהוביל לתהליך בוררות משפטי של כמה חודשים טובים. "אמרנו להם 'בסדר, ניצחתם, אני לא אהיה פה, אבל תנו לי להשתחרר למדינה אחרת', והם סירבו".
המאבק בין הצדדים הלך והפך מכוער יותר ויותר, וכלל גם השמצות הדדיות באמצעי התקשורת. נקודת הקיצון שלו התרחשה, כאשר באיגוד פנו לפסיכיאטר המחוזי. "הם ידעו שהייתי בטיפול ושיש חוות דעת של הפסיכיאטר שלי, שרצינו לפתוח באחד הדיונים", היא מסבירה.
"באחת הפגישות עורך הדין שלי הסביר שאני נמצאת במצב לא טוב וביקש שישחררו אותי. מזה הם הסיקו שאני סכנה לציבור או לעצמי ופנו לפסיכיאטר בבקשה לבדיקה בכפייה. אם הוא היה אומר כן, פשוט היו באים ולוקחים אותי. זה לא קרה בסוף, כי הוא ראה את הטופס, לא הבין במה מדובר והתקשר לעורך דין שהסביר לו הכול. זה סתם היה כדי לפגוע ולנסות להשתלט לי עוד על החיים".
איך מוויכוח מקצועי זה הפך לסכסוך כל כך מלוכלך?
"כי זה התחיל מעניין אישי. אם זה היה קשור לעניינים ספורטיביים, לא היינו מנהלים את השיחה הזו עכשיו. הייתי רביעית בעולם והתנהלתי בצורה הכי מקצוענית שיש".
במהלך חודשי המאבק על השחרור נאסר על שלזינגר להתחרות, ואחרי שנים של נסיעה רצופה לתחרויות היא קורקעה בארץ. על מנת לשמור על רצף עשייה, הציע פבל לאליס להתחרות בינתיים בסמבו. "ההבדלים בין ג'ודו לסמבו הם קטנים מאוד", היא מסבירה, "הלבוש טיפה אחר, הניקוד שונה, מותר לתפוס ולעשות בריחים על הרגליים ואסור לחנוק, זה הכול. הקרב הוא אותו קרב".
שלזינגר השתלבה נהדר בענף החדש ובשנים 2013־2014 זכתה באליפות אירופה ופעמיים באליפות העולם. "הסמבו השאיר אותי בפוקוס, כי האימונים בג'ודו סיזיפיים מאוד ויש פעמים שאתה סובל, כואב לך ואתה רק רוצה לחזור הביתה למיטה", היא נזכרת. "ברגע שידעתי שבעוד שלושה חודשים יש אליפות אירופה בסמבו, זה נתן סיבה להמשיך. זו הייתה אחת החוויות הטובות שיצאו מכל הסיפור הזה".
היו רגעים שחשבת שלא תחזרי לג'ודו?
"כן אבל חששתי לחשוב על זה ככה. לא הצלחתי לקבל את זה שבגלל בנאדם אחד שקם ואמר שאני לא עושה יותר ג'ודו, אצטרך להפסיק. הקושי הגדול היה להתמודד עם התחושה שאני מאבדת שליטה על חיי".
איך התמודדת נפשית?
"הייתי בלתי נסבלת והמשפחה שלי ידעה שכשאני באה הביתה אסור להם לדבר איתי על ג'ודו. אם פבל ואני שרדנו את השנתיים האלה, אין לי ספק בכלל שנשרוד כל דבר. הוא החזיק אותי בג'ודו, היה פינה של שפיות בשבילי וויתר לי בהרבה דברים, שספק אם בעלים אחרים היו מוכנים לעבור".
אילו תגובות קיבלת ברחוב?
"רוב אלו שפוגשים אותי אומרים לי שגם אם אני מייצגת מדינה אחרת, אז מדליה שלי זו מדליה של ישראל, ומפרגנים מאוד. אבל בתקופה הסוערת הייתי צריכה להתמודד כל היום עם שאלות של אנשים וזה היה מתיש. לאחרונה חזרתי ממחנה אימון באנגליה ובמטוס פנה אליי מישהו ושאל אם הפסקתי לייצג את ישראל בגלל כסף. לא היה לי כוח להיכנס לדבר הזה עוד פעם, זה כבר מאחוריי, אז שמתי אוזניות והתנתקתי".
יש משהו שאת טעית בו?
"אם יש משהו שקשה לי איתו, הוא שהקלטתי את הפגישות עצמן. אבל אם לא הייתי עושה את זה לא היו משחררים אותי, לא היו מאמינים לי ולא הייתי עושה ג'ודו כי זו מילה שלי מול מילה של מישהו אחר. לא האמנתי שאשתמש בהן לעולם, הייתי בטוחה שזה ייפתר בסוף".
בסופו של דבר באפריל 2014 קבע בורר ההתאחדות לספורט כי אליס משוחררת מהאיגוד הישראלי וחופשייה לעבור ולהתחרות בכל מקום שתחפוץ בו. לאחר משא ומתן עם מספר מדינות בחרה שלזינגר בנבחרת בריטניה. "בגלל העובדה שיש לי דרכון בריטי ואזרחות, ידעתי ששם לא יוכלו לפגוע בי. גיליתי שמנסים לשים לי רגל במדינות אחרות שהיו איתי בקשר", אומרת אליס.
זה כבר נשמע כמו קונספירציה.
"נכון, אבל זה מה שהיה".
עד כמה היה לך קשה להתאקלם בנבחרת החדשה?
"אני חושבת שזו הבחירה הכי טובה שיכולתי לעשות. הקליטה שלי הייתה מדהימה, ולא ציפיתי לכימיה כזו עם אנשים מתרבות שונה. כנראה העובדה שאמא שלי אנגלייה עזרה לי. ועדיין, עד היום זה קשה ולא מרגיש לי מאה אחוז, וזו עוד מדינה שיש לי קשר אליה. קשה לי לדמיין מה היה קורה במקום אחר. רוב הסיכויים שהייתי נשברת".
איך זה עובד בפועל מולם?
"בריטניה היא מעצמה גדולה, והם מתאמנים בכמה מוקדים, שאחד מהם בשנתיים האחרונות הוא בישראל. מדי פעם יש מחנות אימונים משותפים ואז אני טסה ומצטרפת אליהם. אנחנו נמצאים הרבה יחד".
מי מאמן אותך?
"בשוטף פבל הוא המאמן שלי ובתחרויות עצמן קייט האווי, מאמנת הנבחרת, יושבת על כיסא המאמן ופבל ביציע. אבל הוא עדיין קשור להכול".
הבריטים עוזרים גם במימון?
"כל דבר שקשור למחנות האימון, טיסות ומלונות, מכוסה על ידי הבריטים. עבור מימון הוצאות נוספות, אני מגייסת בימים אלה כסף באתר לספורטים, Makeachamp".
בפברואר 2015 חזרה שלזינגר להתחרות בסערה, וכבר בתחרות הראשונה בסופיה הבריקה על המזרן וזכתה במדליית כסף בסבב אירופה הפתוחה. שבועיים מאוחר יותר, בתחרות הגרנד־פרי היוקרתית בדיסלדורף, הדהימה כשזכתה במדליית הזהב ואותתה לכולם שחזרה ובגדול. "מדובר באחת התחרויות הקשות שיש בסבב, ובסיבוב השני ניצחתי את המדורגת הראשונה בעולם, שהחזיקה רצף של 16 ניצחונות", היא שמחה להיזכר.
"אחרי הזכייה הייתה לי תחושה של אושר טהור. חזרתי למלון ואמרתי לפבל שאני לא מצליחה להכיל את זה ולא יודעת מה לעשות עם התחושות שעוטפות אותי, הכול פשוט פרץ החוצה. לא האמנתי שאצליח כל כך מהר. היה לי קשה עם ההצלחה".
ואז את על הפודיום ולא מנגנים את ההמנון שכתב נפתלי הרץ אימבר.
"עמדתי שם, ובראש אני יודעת את המילים של 'התקווה', ופתאום מנגינה אחרת ברקע ודגל עולה בצבעים אחרים. זה לא היה פשוט בכלל".
את כבר יודעת את מילות ההמנון הבריטי?
"כשעברתי לייצג אותם, כדי להשתלב, להרגיש קרובה יותר ומחוברת למי שאני מייצגת, למדתי את מילות ההמנון".
איך הבריטים הגיבו להצלחה שלך?
"הם היו מאוד מופתעים ושמחים, הם לא ציפו לזה ולא הלחיצו אותי להצלחות בשום צורה שהיא. חשוב לזכור שברגע שעברתי מדינה, נמחקו לי כל הנקודות ובעצם התחלתי שוב מהמקום האחרון בעולם".
עד כמה זה שונה עבורך לזכות במדליה עבור בריטניה?
"אני חושבת שאנחנו הישראלים מרגישים אחרת בגלל שאנחנו מייצגים מדינה קטנה, שנלחמת על הזהות ועל המקום שלה ומבקשת את קיום המדינה כל הזמן. כל הצלחה ישראלית ברמה הבינלאומית היא נורא חשובה למדינה. למזלי, חלק מהמשפחה שלי היא בריטית, ככה שאני מצליחה להרגיש קצת שייכות".
חששת שלא תצליחי להגיע לריו?
"היה לי פחד שלא אחזור לג'ודו, ואם כן, שאולי אשכח איך נלחמים ולא אצליח לעמוד בלחץ. מצד שני, הייתה לי תחושה פנימית וביטחון שברגע שאחזור למזרן, אין סיבה שלא אחזור לטופ העולמי, שאני חלק ממנו כבר שנים ארוכות".
שלזינגר, שמדורגת כיום במקום העשירי בעולם (14 הראשונות מעפילות לריו), פגשה את יריבתה הגדולה, ירדן ג'רבי, פעמיים מאז שהפכה לבריטית ובשני המקרים סיימה כשידה על העליונה. "בפעם הראשונה הייתה תחושה מוזרה, וכשזה נגמר הרגשתי הקלה", היא מספרת. "לדעתי, זה היה קורה גם אם הייתי מפסידה, כי הקרב הפיקנטי, שהתקשורת עשתה ממנו מטעמים, היה מאחורינו. בפעם השנייה פשוט ריגש אותי להעפיל שוב לגמר בדיסלדורף, בלי קשר אליה".
איך הקשר ביניכן?
"אין בינינו שום קשר".
יהיה נחמד לנצח אותה בברזיל.
"זה לא מעניין אותי כי אני כבר לא בתחרות מולה, התנתקתי מזה, לא יכולתי להמשיך לחפור בזה. זה כמו אלכוהוליסט שנגמל, הוא לא יכול לשתות כוס פה, שוט שם. זה מוחלט. זה לא תמיד מצליח לי, אבל אני מנסה".
התחושה היא שגם ג'רבי נפגעה מהמהלך הזה, שמאבק על כרטיס אולימפי אחד היה מעלה את הרמה של שתיכן.
"הם פגעו בירדן, פגעו בג'ודו הישראלי, בטוהר הספורט ובאיך שאנשים תופסים אותו. הם עשו נזק גדול מאוד".
לפני שבועיים, באליפות אירופה שנערכה בקאזאן, רוסיה, נמנע מפגש פיקנטי נוסף בין השתיים ברבע הגמר, מאחר ששלזינגר הודחה במפתיע בסיבוב השני בידי איזבל פוצ'י הספרדייה, "לא הייתה לי תחרות טובה מהרגע הראשון", היא אומרת, "הייתי בלחץ וגם אחרי הקרב הראשון שניצחתי בו, הרגשתי לא טוב ונכנסתי למערבולת שלא הצלחתי לצאת ממנה. הייתי במצב רוח ירוד במשך כמה ימים, אבל אני יודעת שאלו לא היכולות האמיתיות שלי וגם המירוץ לריו לא נפגע, אז התאוששתי. אני ממשיכה לעבוד קשה, ובשבוע הבא אתחרה בגרנד סלאם חשוב בבאקו".
מה דעתך על הזכייה המפתיעה של תמנע נלסון לוי במדליית ארד?
"אותי זה לא הפתיע, כי בג'ודו ביום טוב הכול יכול לקרות, וגם אלוף אירופה יכול לזכות שוב או להפסיד בקרב הראשון. אני מכירה את תמנע היטב אבל לא התאמנתי איתה כבר כמה שנים, אז קשה לי לתת חוות דעת מקצועית בנוגע אליה".
מה דעתך על אורי ששון, שזכה פעם שנייה בסגנות אליפות אירופה?
"אורי מוכשר בטירוף והוא פוטנציאל ענק. אני מאמינה שעתידו עוד לפניו".
איך ההרגשה לפגוש את פונטי בתחרויות בעולם?
"אני משתדלת להתעלם ממנו ולהפוך את האנרגיות השליליות שהוא מקרין לי, לאנרגיות חיוביות. לעולם לא אסלח לו".
יש לך עוד קשר עם אנשים מהנבחרת והענף בארץ?
"אולי לא בפומבי, חלקם לא יגיד לי שלום בתחרות אם פונטי בסביבה אבל יש אנשים שנשארו חברים. בהתחלה לקחתי את זה אישית ונעלבתי, אבל למדתי לקבל שבסופו של דבר, כל אחד מתנהג לפי היכולות שלו וזה בסדר".
מאמינה שתזכי במדליה בריו?
"זו שאלה קשה. בשנה האחרונה ניצחתי והפסדתי לספורטאיות בטופ העולמי, אבל גם הפסדתי לכאלה שלא. אין ספק שביום נתון אני יכולה לקחת מדליה, אבל גם להפסיד בקרב הראשון. עם כל מה שקרה, ההכנה שלי בעייתית, כי בשנה וחצי האחרונות הייתי צריכה לרדוף אחרי נקודות כדי להגיע בכלל למשחקים, במקום להתכונן כמו שצריך".
עד מתי תמשיכי בג'ודו?
"אני מאוד רוצה להגיע לטוקיו 2020, אבל אחרי ריו רוב הסיכויים שאעשה הפסקה, כי אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה. אבל היריון זה לא מחלה, אולי אי אפשר לעשות קרבות וליפול, אבל אין שום סיבה לא לשמור על כושר".
בשבוע הבא נציין את יום העצמאות, זה יום שמסמל עבורך משהו מיוחד?
"בוודאי. העובדה שאני מייצגת מדינה אחרת לא משנה את הערכים שעליהם גדלתי, והאמת שזה הופך אפילו לקשה יותר. אני מתמודדת בכל יום עם הידיעה שלא אייצג יותר את ישראל, זה צובט לי בלב וכנראה לא יעבור לעולם. בכל פעם שאני נמצאת בטקס, שבו מניפים את דגל ישראל או מנגנים את ההמנון, זה מחזיר אותי אלפי שנות אור לאחור. אמרו לי שאם אי פעם אצליח לספר את הדברים בלי לדמוע, זה כנראה יוכיח שהתגברתי. קשה לי להאמין שיום אחד זה יקרה".
חשבת פעם לעזוב את הארץ?
"במהלך כל מה שקרה עלו מחשבות לעזוב אבל אני קשורה מדי למדינה ולמשפחה שלי. אצטרך להתמודד עם מה שקרה כל חיי, גם כשאגדל את הדור הבא על ערכי הציונות והמדינה, שאני עדיין מאמינה ומחוברת אליהם. למרות הקושי, לא איבדתי את הזהות שלי וברור שהייתי רוצה להמשיך ולייצג את ישראל. מצד שני, אני אסירת תודה לנבחרת בריטניה ולעורך הדין שלי, אמיר רוזנברג, שבזכותם אני ממשיכה להתחרות".
על מה את חולמת?
"שתהיה לי משפחה טובה, הרבה ילדים ולחזור הביתה כל יום בכיף".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"זו שאלה קשה עבורי. מבחינת משפחה וזוגיות אני נמצאת בחמש. מבחינת הג'ודו, גם אם אזכה בזהב אולימפי, האושר שלי לא יהיה אותו דבר. גידלו אותי שספורט זה דבר טהור, שבו הטוב מנצח, והייתי מאוד תמימה עד שנכנסתי לסיפור הזה. פתאום להבין שאתה יכול להיות הספורטאי הכי טוב בעולם ומישהו מחליט בשבילך שלא תעשה את זה יותר, גרם לאהבה שלי לספורט המקצועני ללכת לאיבוד".
תגובת פונטי: ״אני מתעסק אך ורק עם הצלחת הספורטאים הישראלים באולימפיאדה הקרובה. מעבר לכך, שיהיה לה בהצלחה״.
אקו"ם