הבסיס היהודי: סוד ההצלחה של נבחרת ישראל בביסבול
נבחרת הבייסבול של ישראל, המורכבת כולה מיהודים־אמריקנים, רושמת הישגים כבירים באליפות העולם. הגורמים להצלחה טמונים בחירות האמריקנית להיות מי שאתה, ובמסורת היהודית המפוארת של הענף
אלי רייזמן - מהכוכבות האולימפיות של ארה"ב בשתי האולימפיאדות האחרונות, סלבריטאית ספורטיבית גדולה, משתתפת ב"רוקדים עם כוכבים" ומצטלמת למגזינים יוקרתיים - עמדה במסיבת עיתונאים באולימפיאדת ריו אשתקד והצהירה בטבעיות שהיא גאה לייצג (גם) את ישראל במשחקים האולימפיים.
להבדיל משחקני הבייסבול שמשחקים בימים אלה בנבחרת ישראל, רייזמן ייצגה כמובן את ארה"ב וההמנון האמריקני נוגן בניצחונותיה. היא פשוט סבורה שיהדותה כרוכה בישראל, ולכן גאה בכך "שהיא (גם) מייצגת את ישראל".
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנבחרת ישראל בבייסבול חוללה, ללא גוזמה, הפתעה בינלאומית אדירה, כשניצחה את דרום קוריאה במשחק הפתיחה של אליפות העולם לנבחרות, במשחק שנערך בסאול. הנבחרת מורכבת מ־25 יהודים־אמריקנים, אורגנה בעיקר בארה"ב ומאומנת שם. מאז הניצחון על הקוריאנים הנבחרת ניצחה גם את טייוואן והעפילה לשלב הבא באליפות, שייערך בטוקיו.
אין להישג הזה קשר לעלייה יהודית מארה"ב (שהיא מבחינה מספרית מעטה מאוד). רבים משחקני הנבחרת הם יהודים רפורמים או קונסרבטיבים, חלקם לא יהודים על פי ההגדרה ההלכתית ועל כן לא מקובלים (אין מה לייפות זאת) על גורמים פוליטיים־דתיים בישראל. חלק מהשחקנים עונדים מגן דוד ותליוני חי על החזה, ואף מקעקעים לגופם את תחושתם ליהדות. יש בהם אחד שגם הולך לכנסייה, אבל מרגיש יהודי בגלל סבתא.
הנבחרת הזו מספרת כנראה יותר על אמריקה כשהיא במיטבה: אומה אמנם פטריוטית מאוד, אבל לא כזו שדורשת מהאמריקני את נאמנותו הבלעדית לאומה או לדרך שבה הוא עובד את האל.
עניין אחר לגמרי: מה פתאום הנבחרת הזאת כל כך טובה? יהודים בגולה לא אמורים להיות מלומדים שרק שוקדים על הספרים? אז ראשית, הבהרה: העובדה שנבחרת של יהודים אמריקנים ניצחה משחקים באליפות העולם, היא הפתעה משום שהיא לא כוללת את גדולי שחקני הבייסבול היהודים באמריקה - שחקנים כמו אלכס ברגמן, משחקני העתיד המבטיחים של המשחק, או ריאן בראון ואיאן קינסלר, שהם כבר ספורטאים שמרוויחים 15 מיליון דולר בשנה. הנבחרת הזו היא בקושי אנקדוטה בהיסטוריה יהודית מרגשת של המשחק הלאומי.
לפני שמונה שנים היה ברק אובאמה לנשיא הראשון לפתוח את "חודש המורשת היהודית" בבית הלבן. הוא פתח את נאומו בכך שאמר: "יש בינינו סנאטורים, שופטים עליונים, מדענים מפורסמים ויזמים חשובים. וגם... סנדי קופקס". הקהל קם על רגליו להריע ממושכות למי שיהדות אמריקה רואה בו את אחד הסמלים הגדולים שלה.
קופקס הוא לא רק מגדולי השחקנים בהיסטוריה - בעיני רבים הוא גם הפיצ'ר (זורק) הטוב אי פעם. הוא קנה את מקומו בהיסטוריה היהודית בגלל החלטתו שלא לשחק במשחק בסידרת הגמר של 1965 שנקבע ליום כיפור. בהמשך הוא ניצח את הסידרה עבור לוס אנג'לס, ובוב קוסטס, שדר הספורט המפורסם יליד ניו יורק (לא יהודי), תיאר זאת כך: "כל ילד יהודי בבית ספרי צעד באותו יום מעט גבוה יותר".
דיוויד טרייגר, שופט יהודי מברוקלין שלימד באוניברסיטת תל אביב, פעם הסביר את המשמעות של קופקס. "הדור של ההורים שלי היה דתי ובכל זאת עבד בשבת. לא היתה להם דרך אחרת לחסוך עבור החינוך שלנו. אמריקה הציבה מכשול עצום בפני המסורת שלנו. במתפרות ואפילו בחברות מכובדות, אם לא עבדת בכיפור - פוטרת. קופקס לא נימק את החלטתו במילים גבוהות של אמונה דתית. הוא אדם חילוני לחלוטין. הוא אמר 'הדודג'רס יודעים שאני לא עובד בכיפור'. הוא קבע את העיקרון שכמו כל אדם אמריקני, היהודי יכול לומר למעסיק שלו שיש ימים שבהם הוא אינו עובד".
קופקס לא היה הראשון. 30 שנה לפניו עמד האנק גרינברג בפני קונפליקט דומה, כששיחק עבור דטרויט בעידן שבו מישיגן היתה תחת גל אנטישמי בעידודו של התעשיין הנרי פורד.
אבל ההיסטוריה מוקדמת בהרבה. למעשה, שחקן הבייסבול הראשון לגבות כסף ולהיות מקצוען - קצת סטריאוטיפי, יש להודות - היה ליפמן פייק ב־1869. אנקדוטה יפה מתחילת המאה ה־20 מספרת על העיתונאי הסוציאליסט ומייסד העיתון היידי "פארווערטס", שעונה לאם ששואלת שאלה על החיים באמריקה. האם כותבת: "בני מבלה שעות ארוכות במשחק הבייסבול ואני רוצה לדעת האם הדבר ראוי?" קאהאן עונה לה ש"ברוסיה ילדי הגויים לא היו משחקים עם ילדינו. אז אם הללו ילדים טובים והמשחק לא פוגע בלימודיו, זו ברכה שהוא משחק איתם".
אינני מכיר הרבה סיפורים סמליים יותר לעתיד הנפלא הצפוי ליהדות אמריקה. בהקשר הספורטיבי הנרחב, יהדות אמריקה טובה מיהדות ישראל בספורט בפער ניכר מאוד. יהודי אמריקה כבר צברו יותר מ־100 מדליות זהב אולימפיות - לעומת אחת לישראל. זה לא קשור לטיב החיים היהודיים באמריקה. אפילו יהודי הונגריה זכו תחת אנטישמיות איומה ב־50 מדליות זהב. ספורטאי הופך לטוב כשהסביבה שבה הוא מתחרה טובה. שום ילד סיני לא משחק כדורגל ברמה של ילד ארגנטינאי.
אין צורך לחבוט בספורט הישראלי על תחלואיו. גם לא להטיח בנבחרת הכדורגל או הכדורסל שלנו "למה הם לא כמוהם". נבחרת הבייסבול הישראלית היא אולי אוסף של ספורטאים עם קריירה צנועה יחסית בבייסבול, אבל אלה מגיעים ממעצמת ספורט מנצחת ומייצגים אחת שלרוב לא.
השחקנים של הנבחרת הביאו איתם קמע "מענטש און דה בנץ'" - בובת חנוכה פופולרית בארה"ב. המרצ'נדייז סביב הנבחרת כולל חולצות וכובעים וכיפות עם סמל הנבחרת. המאמן בן ה־74 מדבר עברית במבטא מחוספס למופת. האג'נדה היא גם קידום הבייסבול בישראל - מה שנעשה - אבל קשה לומר שקודי בייקר, ג'ייסון מרקיז או ריאן לווארנווי (שחקני הנבחרת) עתידים להיות גיבורים לאומיים בישראל.
ובכל זאת, הנבחרת החלה את דרכה במחנה אימונים בברוקלין וגברה על ברזיל ובריטניה כדי להעפיל לאליפות העולם. ואם לא ידעתם שהיהודים טובים בבייסבול - בוודאי אתם יודעים שיש להם קשרים בהוליווד.
אקו"ם