חוזרים לבסיס: על היהודים שנרתמו למען ישראל
ההישג המרשים של נבחרת ישראל בבייסבול, שהגיעה לרבע גמר אליפות העולם, הוא בעיקר סיפור התגייסותם של שחקנים יהודים אמריקנים. פיטר קורץ, נשיא איגוד הבייסבול בארץ, מסכם את המסע המסעיר בבמה המרכזית: "זה נהדר, שנים חיפשנו את החשיפה הזאת. עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאין בייסבול בישראל"
בשבועיים האחרונים הפכה ישראל במפתיע, בלי שאי־פעם ידעה שהיא כזו, למעצמת בייסבול, לא פחות. אמנם בישראל יש 800 שחקנים רשומים בלבד בענף, ורובכם מן הסתם לא שיערתם שמשחקים בכלל בייסבול בישראל, אבל המוח היהודי ממציא פטנטים. הפעם מדובר בפטנט שהפך את נבחרת הבייסבול הישראלית לסנסציה באליפות העולם שמתקיימת בשבועות אלה בקוריאה, יפן, מקסיקו וארה"ב.
הסיבה המרכזית להצלחת הנבחרת, שסיימה שלשום את הופעתה בטורניר בשלב רבע הגמר היוקרתי, היא הרכב השחקנים שלה, שנבנה בהתאם לחוקי הטורניר. "הכלל הוא שכל מי שרשאי לקבל אזרחות במדינה מסוימת יכול לשחק בנבחרת שלה באליפות העולם", מסביר פיטר קורץ, נשיא איגוד הבייסבול הישראלי, בשיחה מטוקיו. "לפי חוק השבות, אם יש לך או אפילו לבן הזוג שלך סבא או סבתא יהודים, אתה זכאי לאזרחות ישראלית".
בפועל בנויה נבחרת ישראל בבייסבול מ־28 שחקנים, שלושה מהם ישראלים, אחד מתוכם גם יליד ישראל. יתר ה־25 הם יהודים אמריקנים. 11 מהם שיחקו בעבר ב־MLB, ליגת הבייסבול המקצועני הבכירה בארה"ב ובעולם. חלקם נחשבו לשחקנים מובילים, כמו אייק דיוויס, ששיחק ב'ניו־יורק מטס' וב'יאנקיז', וג'ייסון מרקיס, שהיה אולסטאר וחזר לאליפות העולם אחרי שנת פרישה.
"תהליך איתור השחקנים החל לפני שנה וחצי", מספר פיטר קורץ, "בשיתוף פעולה עם המאמן שלנו ג'רי ויינשטיין, ויחד עם אלכס ג'ייקובס, סקאוט של יוסטון אסטורוס, שהפך למנהל הנבחרת; ג'ונה רוזנטל, הסקאוט של הדודג'רס, ואנשי מקצוע נוספים. נעזרנו באתרי אינטרנט שעוקבים אחרי ספורטאים יהודים בעולם. השלב הראשון היה פשוט, כי קל למצוא אנשים עם שמות משפחה של כץ וגולדברג. ההמשך כבר היה מסובך יותר, כי בחלק מהמקרים יש אימא יהודייה ולבן שם המשפחה של האבא. במקרה של טיי קלי, סקאוטר שלנו חשד שהוא יהודי, ואחרי שראה תמונה של אימא שלו השתכנע שזה נכון. שיחת טלפון מולו אישרה את העניין, וגייסנו אותו לנבחרת".
השלב הבא היה לאשר את יהדותו של כל שחקן מול הוועדה המארגנת. "צריך היה להוכיח שכל שחקן הוא יהודי באמצעות תעודת בר־מצווה, תעודת ברית או מכתב מרב", מתאר קורץ. "אחד השחקנים הביא תמונה של הקבר של סבא שלו שעליו מגן דוד, ואז היה צריך להוכיח שהוא באמת סבא שלו. אייק דיוויס למשל היה ידוע מאוד בניו־יורק כשחקן יהודי. דיברתי עם אימא שלו והיא אמרה שאין לה מסמכים. ההורים שלה נפטרו, ואף שהיו ניצולי שואה אין לה איך להוכיח את זה. בסוף היא מצאה מסמך המאשר שלמדה מגיל צעיר בבית ספר יהודי וזה הספיק. זה היה תהליך ארוך ומסובך, ורק עליו עבדתי ארבעה חודשים".
איך השחקנים הגיבו לפניות שלך?
"חלקם, בעיקר הבכירים שמשחקים ב־MLB כמו ראיין בראון, איאן קינסלר, קווין פילאר וג'וק פדרסון, נתנו לי מגוון תרוצים למה הם לא יכולים להגיע. אצל אחרים, אחרי שגיליתי דרכם או דרך המאמן שלהם שהם יהודים, הייתי מבקש את הטלפון של ההורים. רובם היו עסוקים בעונת המשחקים ולא היה להם זמן להתעסק בזה, אז סיפרתי להורים על האפשרות שלהם לייצג את נבחרת ישראל בעוד כמה חודשים, וקיבלתי הרבה מאוד תגובות נלהבות".
זוהי הפעם השלישית שהנבחרת הישראלית מתכנסת לשחק יחד בקונספט המדובר. הפעם הראשונה הייתה ב־2012, אז כשלה הנבחרת במשחק האחרון במוקדמות ולא הצליחה להעפיל לאליפות. הפעם נערך הטורניר המקדים בספטמבר האחרון בברוקלין, ושחקניו של וינשטיין לא החמיצו את ההזדמנות. הנבחרת ניצחה בכל המשחקים, כולל בגמר שבו הביסה את בריטניה 1:9, והבטיחה העפלה היסטורית לאליפות העולם. הקבוצה הוגרלה לבית ב' שהתקיים בדרום־קוריאה יחד עם טייוואן, הולנד והמארחת.
"הגענו לכאן משלחת של 47 אנשים, מתוכם 28 שחקנים, שבעה מאמנים, מאמני כושר, מנהלים וכדומה", מספר פיטר. "זו לוגיסטיקה מאוד מורכבת ויקרה, עם עלות גבוהה מאוד. רק כרטיסי הטיסה עלו 200 אלף דולר, ויש מלונות, נסיעות, אוכל. לשמחתי המימון מתחלק בין ה־MLB ובין איגוד השחקנים העולמי, ולא עלה לנו דבר. אלו גופים עם הרבה כסף, שרוצים לפתח את הבייסבול בכל רחבי העולם".
ב־6 במרץ פתחה הנבחרת את הופעותיה באליפות לראשונה בהיסטוריה. היא שיחקה מול המארחת, דרום־קוריאה, שנחשבת לאחת החזקות בעולם וזכתה במדלייה האולימפית בבייג'ינג, בנוסף להצלחות באליפויות העולם. הנתון הזה לא הרשים את חניכיו של וינשטיין, שהשיגו מול הקהל הקוריאני הביתי ניצחון שאיש לא ציפה לו, בתוצאה 1:2.
"זה היה ניצחון אדיר", נזכר פיטר. "היה לנו חשוב לנצח במשחק הראשון, במיוחד במגרש רועש כל כך שדרש מאיתנו יכולות ריכוז אדירות. המגישים עשו עבודה נהדרת, במיוחד המגיש הפותח, ג'ייסון מרקיס". במשחק השני המשיכה ישראל את התנופה, ובתצוגה מרשימה דרסה את נבחרתה של טיוואן המדורגת רביעית בעולם, וניצחה אותה 7:15. במשחק השלישי, שבו כבר ידעו אנשי הנבחרת כי העפילו לשלב רבע הגמר (בהתאם לתוצאות האחרות שהושגו), השלימו השחקנים בית מוקדם מושלם, לאחר שגברו 2:4 על נבחרת הולנד וסיימו ראשונים בטבלה.
משום מקום הפכה לפתע הנבחרת הישראלית לסנסציה עולמית, שזוכה לפרסום בכל מקום. "זה נהדר, שנים חיפשנו את החשיפה הזאת. עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאין בייסבול בישראל", קובע קורץ, "משגעים אותי מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה מכל אמצעי התקשורת בארץ ובעולם. שלחו אלינו במיוחד כתב מה'ניו־יורק טיימס', דיברו איתנו ב־CNN, וכמובן בכל עיתוני הספורט המובילים".
אבל לצד ההתלהבות החלה להישמע גם ביקורת, בעיקר מישראל, על כך שבעצם לא מדובר בנבחרת ישראלית אלא בחבורת אמריקנים, סוג של נבחרת ארה"ב ב', שחלקם מעולם לא היו בישראל ולרובם אין כל קשר ליהדות בחיי היומיום.
"אין לי בעיה עם הביקורת, וחלקה גם מוצדקת", משיב פיטר, "מה שמפריע לי ולשחקנים זה חוסר הפרגון. זו פעם ראשונה שיהודים מהתפוצות מתגייסים בצורה כזו לעזור לישראל. אנשים סיכנו את הקריירה שלהם והפסיקו את האימונים לקראת העונה הבאה בשביל לבוא לפה, ובמקום לשמוח ולחבק אותם עושים את ההפך. בארה"ב יש הד תקשורתי מדהים להישגים שלנו, ומבחינת ההסברה הישראלית זו הצלחה אדירה. פתאום לא מדברים על ישראל בתקשורת רק בזיקה לסכסוך עם הפלסטינים, אלא בהקשר של קבוצת ספורט. בסופו של דבר מי שמבקר אותנו זה קומץ קטן, בעיקר עיתונאים, וגם הגל הזה הולך ונחלש. עשינו כמה פעולות כדי לגרום לאנשים לדבר בעדנו, והרוב הגדול מחבק ועוטף אותנו".
ומה בנוגע לטענות עצמן, עד כמה השחקנים קשורים לישראל וליהדות?
"אף אחד בנבחרת לא דתי ולא כולם חגגו בר־מצווה, אבל חלקם הולכים מדי פעם לבית כנסת ומתחברים ליהדות שלהם. בינואר הגיעו לארץ עשרה חברי נבחרת שמעולם לא ביקרו בה, מה שעזר לחיבור למדינה. הם טיילו בכל הארץ, היו בכותל ועכשיו הם שגרירים שלנו בכל מקום. קיימנו אימון פתוח שהגיעו אליו 400 ילדים ישראלים לראות את השחקנים מתאמנים, ובמשך שעתיים הם חתמו והצטלמו שם עם כולם. חלק מהשחקנים כבר הציעו לנו לבוא לארץ בעתיד כדי לסייע בקידום הענף".
האמנת שתצליחו ככה?
"זה ממש חלום. אם היית שואל אותי לפני שבוע אם אני חותם על עלייה לרבע הגמר וזהו, הייתי הולך על זה בשמחה. אבל עם האוכל בא התיאבון. אחרי שלב המוקדמות בברוקלין, הרגשתי שיש לנו בסיס טוב שצריך לחזק בכמה עמדות. לצערי השחקנים היהודים הבכירים ביותר העדיפו לא להצטרף בשלב הזה, כנראה בגלל המרחק שבו התקיים הטורניר וצורך לנוח מהעונה הארוכה. אבל העובדה שהצטרפו אלינו שחקנים כמו ראיין לברנווי, שהגיע בעבר ל'וורלד סיריס' עם ה'בוסטון סלטיקס', וג'ייסון מרקיס שחזר בשבילנו מפרישה, נתנה הרבה השראה לאחרים".
במשחק הראשון ברבע הגמר, שנערך בטוקיו, המשיכה הנבחרת שהפכה לסינדרלה של האליפות את ההצלחה הגדולה, וניצחה את נבחרת קובה החזקה בתוצאה 1:4. במשחק השני, כשהיא כבר במרחק נגיעה מחצי הגמר שצפוי להיערך בתחילת השבוע הבא בלוס־אנג'לס, קרסה לפתע הנבחרת והובסה במפגש השני בטורניר מול הולנד בתוצאה 12:2. במשחק המכריע על העפלה לשלב חצי הגמר, מול יפן המארחת שנחשבת לטובה בעולם, נוצחה ישראל 8:3 וסיימה את מסע הקסם המופלא שלה במקום השביעי והמכובד.
ענף הבייסבול הישראלי, שפעל עד עכשיו מתחת לרדאר, כולל כיום 80 קבוצות שמשחקות בחמש ליגות, במרכזים שנמצאים ב־16 יישובים ברחבי הארץ, ממשגב בצפון ועד באר־שבע בדרום. "אני מאמין שהחשיפה שזכינו לה תגדיל את מספר הילדים אצלנו מ־1,000 ל־3,000, ואני מקווה שהענף ימשיך לגדול", אומר קורץ. "זה ספורט מצוין לילדים. לא צריך להיות גבוה כמו בכדורסל או מהיר באופן מיוחד כמו בכדורגל, וכולם מוזמנים".
כמו חבריו באיגוד, קורץ פועל כבר שנים בהתנדבות מלאה לצד עבודתו כאחראי ייצוא במפעלי 'חמת', במטרה לטפח את הבייסבול בישראל: "קיבלנו אישורים לבנות שני מגרשים חדשים, בבית־שמש וברעננה, שעלות כל אחד מהם היא מיליון דולר. גייסנו עד היום כמה מאות אלפי דולרים, ואני מאמין שבזכות ההצלחה שלנו יהיה מעכשיו קל הרבה יותר למצוא תורמים".
במסגרת הפעילות השוטפת השיק האיגוד תוכנית בשם 'בייסבול לכולם', שאליה מגיעים בכל פעם שלושים ילדים בני 12, יהודים וערבים. "הם לומדים לשחק בייסבול, מעבירים לילה יחד, מכירים ולומדים לשתף פעולה", מספר פיטר.
אקו"ם